אור החיים על דברים פרק טז

ובשלת ואכלת. אמר לשון בשול, והתורה אמרה במצות הפסח (שמות יב:ט) ״אל תאכלו וגו׳ ובשל מבשל״. אולי שחוזר לזביחת הבקר לשלמים שאמר הכתוב למעלה ״וזבחת פסח צאן ובקר״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים ע:) צאן לפסח ובקר לשלמים. ובחבורי פרי תאר על יורה דעה הארכתי בדבר זה בתחלת סימן פ״ז.

תחל לספר שבעה שבעות. צריך לדעת למה כפל לומר ״תספר שבעה שבעות״? ואולי כי בא לומר להם: אם לא היה קמה להחל בה חרמש ובא מן העליה (מנחות פג:), אף על פי כן תחל לספר שבעה שבעות. וזה למאן דאמר (רוב פוסקים) ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. אבל למאן דאמר (רמב״ם) דאוריתא, כפל הכתוב לזמן הזה.

חסלת פרשת ראה

שופטים וגו׳. סמך מצוה זו למצות ״שלש פעמים״ וגו׳ שלפניה, להעיר שהגם שמצוך לעלות שלש פעמים בשנה לראות את פני ה׳ ושם היא עומדת סנהדרי גדולה קבועה, אף על פי כן צריך למנות שופטים וכו׳, ולא יסמכו על בית דין שלפני ה׳ בלשכת הגזית לבד. והטעם כדי שלא תענה הדין עד עלות אל המקום.

וטעם השוטרים, אמרו בפסיקתא: רבי אלעזר בן שמוע אומר, אם יש שוטרים – יש שופטים, אם אין שוטרים – אין שופטים, עד כאן. הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים, ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם – אין חיוב במנוי השופטים, וכל שהעם נשמעים לדיניהם בלא שוטרים חיבין למנות שופטים, וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר.

תתן לך. פרוש, שהממנים עצמן לא יאמרו בדעתן שלא תשלוט עליהם מקל מרדותו של שופט ושוטר כיון שהם הממנים אותו, אלא שימנום לשפוט ולרדות אותם, והוא אמרו תתן לך פרוש עליך.

בכל שעריך. טעם אמרו בכל, שצריך למנות בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך בארץ ישראל, ובבריתא (ילקוט שמעוני) אמרו וזה לשונם: ״בכל שעריך״ – בא הכתוב להקיש סנהדרי קטנה לסנהדרי גדולה, מה גדולה דנה והורגת אף קטנה דנה והורגת, עד כאן. ונראה שדרשתם היא מתבת ״בכל״, שכלל הכתוב כל הסנהדרין יחד לומר ששוים בכח אחד.

ואמרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך, אמרו זכרונם לברכה (מכות ז.) שבא לומר שאין חיוב האמור בענין אלא בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך ולא בחוץ לארץ:

ואמרו לשבטיך רבותינו זכרונם לברכה (ספרי) פרשוהו שמוסב למעלה, וקשה למה לא כתבו במקומו על זה הדרך ״תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר״ וגו׳? ואולי שנתכון להסמיכה למאמר ״ושפטו את העם משפט צדק״ להעיר כי הוא זה טעם שמצוה לתת שופטים בכל עיר, ובעיר שיש שני שבטים שני שופטים כדי שישפטו משפט צדק. ודקדק לומר את העם, פרוש שלא יהיה הפרש ביניהם ויהיו נדונים זה את זה בהשואה, כיון שכל שבט נדון לפני בית דינו. ובזה אנו מרויחים ישוב מאמר ושפטו, שאם בא להזהיר לדינים היה לו לדבר נוכח כסדר שדבר בסמוך ״לא תטה לא תכיר״ וגו׳. ורש״י זכרונו לברכה פרש שהוא אזהרה לממנים למנות צדיקים, ולדבריו היה לו לומר על זה הדרך ״שופטים ששופטים בצדק וגו׳ תתן לך״ וגו׳, ולדרכנו יבא על נכון.

וראיתי לרמב״ם ז״ל (הלכות סנהדרין פרק א) שהשמיט דין זה שצריך לכל שבט ושבט, ולא כתב אלא שלכל עיר ועיר. ואולי שסובר הרמב״ם שכונת רבותינו ז״ל שדרשו ״לשבטיך״ שצריך בית דין לכל שבט, הוא קודם שדרשו שצריך בכל עיר, אבל אחר שצריך לכל עיר אין עוד צרך למנות לכל שבט. וזה לשון הבריתא בסנהדרין (דף טז ע״ב): תנו רבנן, מנין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר ״שפטים תתן״ וגו׳, לכל שבט ושבט מנין? תלמוד לומר ״שפטים לשבטיך״, לכל עיר ועיר מנין? תלמוד לומר ״שפטים לשעריך״ עד כאן. וקשה למה דרש התנא תבת ״לשבטיך״ שהוא בסוף פסוק קודם תבת ״בכל שעריך״ שקדומה לה, שמן הראוי היה לתנא להקדים דרשת ״בכל שעריך״? אלא הרי זה מגיד שלא בא חיוב ״לשבטיך״ אלא קודם חיוב כל שעריך, אבל אחר שצוה ״בכל שעריך״ אין מקום להצריך לשבטים. ולזה הרמב״ם שכתב חיוב בכל עיר אין מקום לומר בכל שבט. ולדרך זה דרשת התנא הוא על זה הדרך, שמחיבך הכתוב לתת שופטים לכל שבט בין יהיה בעשרה עירות בין יהיה בעיר אחת, וחזר ואמר שאם יהיה בהרבה עירות יתן לכל עיר ועיר.

ואם תאמר: אם יתן בכל עיר, למה הצרך לומר ״לשבטיך״? משום שזולת ״לשבטיך״ לא הייתי מפרש ״בכל שעריך״ בכל עיר ועיר, שהייתי אומר שרוצה לומר שעריך של כללות ישראל, בין שבארץ ישראל בין שבעבר הירדן, לא של כל עיר ועיר שבארץ. ואחר אמרו ״לשבטיך״ שפרושו הוא לכל שבט, נתחיבנו לומר ״בכל שעריך״ בכל עיר. ולזה כשפסק הרמב״ם בכל עיר, אין מקום לומר ״לשבטיך״, שאז תפרש בדבריו כדברי התוספות (סנהדרין נו.) שאם יש בעיר שני שבטים צריך שני בתי דינים.

משפט צדק. ולא אמר בצדק כאמרו (ויקרא יט:טו) ״בצדק תשפט עמיתך״, כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה, שיעביר מבין עיניו שני הנושאים ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב, לומר כפי זה יתחיב פלוני וכפי זה יהיה להפך, אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאלו אין אדם שצריך להוראה זו עתה, אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה. ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים, יזכה הזכאי ויחיב החיב. והוא אמרו ושפטו את העם משפט, פרוש כבר הוא משפט בפני עצמו, זה יהיה צדק. אבל זולת זה, כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים, על כל פנים יהיה אחד יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלויים בשקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו.

ובדרך רמז ירמז על דרך אמרו (תהלים צו:יג) ״ישפט תבל בצדק״, ואמרו אנשי אמת (זוהר ח״ג קצח.) כי בית דין עליון יקרא צדק, ואמרו זכרונם לברכה (ביצה טז.) כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים וכו׳, והנה כשיפול ההפרש על הממון בין אדם לחברו ועמדו לפני השופט, אם ישפט על פי התורה אשר צוה ה׳ כשיזכו הראוי לזכות וגו׳, הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק, והוא אמרו ושפטו את העם משפט צדק, פרוש ששפט בית דין העליון שנקרא צדק:

לא תטה משפט וגו׳. לא יחד האזהרה לשופטים וצוה לנוכח, להעיר כי כללות ישראל ישנם גם כן באלו אזהרות – אם לא ימנו השופטים כדרך שנצטוו, הם המטים משפט, הם העוברים על כל האמור.

צדק צדק תרדף וגו׳. בא להזהיר כשיש בעיר שני אנשים מפלגים בחכמה ושנים אחרים גם כן חכמים אלא שאינם בסוג הראשון, אל יאמר אדם: כיון ששני אנשים יכולין להורות ולשפוט בצדק לא אטריח את המפלגים לשא בעל מנוי הדינות, או לצד שצריך להם טרח במנוים ימנע ויסתפק בקטנים, תלמוד לומר ״צדק צדק״, פרוש, הגם שהשגת לדינים שהם ראויים, עליך לחזר אחר היותר ראויים מהם.

לא תטע לך אשרה וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (סנהדרין ז:): כל המעמיד דין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה, עד כאן. ולדבריהם אמר תיבת ״לך״, לומר שאינו מעלה עליו כאלו וכו׳ אלא אם כשיעמידנו תהיה כונתו לאיזו סבה שנוגעת ממנה, אבל זולת זה אם טעה בדין שאינו הגון וחשב שהוא הגון והעמידו, אינו נחשב עליו כהעמדת אשרה.