דברים טז, ט

מהחל חרמש בקמה. משנקצר העמר שהוא ראשית הקציר:

שִׁבְעָא שָׁבוּעִין תִּמְנֵי לָךְ מִדְשַׁרְיוּת מַגְלָא בַּחֲצַד עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא תִּשְׁרֵי לְמִמְנֵּי שִׁבְעָא שָׁבוּעִין

שׁוּבְעָא שְׁבוּעִין תִּימְנוּן לְכוֹן מִזְמַן דְּתִשְׁרוּן לְמִשְׁלַח מַגְלָא לְמַחֲצוֹד בְּחַקְלָא בָּתַר חֲצַד עוֹמְרָא תֵּישְׁרוּן לְמִמְנֵי שׁוּבְעָא שְׁבוּעִין

מהחל חרמש בקמה טעמו מהחל לכם חרמש בקמה כי כבר הזכיר מתי נתחיל להניף חרמש בקמה בעומר שהיא ראשית קצירנו ומדרשו (ספרי קפו) ללמד על העומר שלא תהא קצירתו אלא בחרמש:

מהחל חרמש - כתרגומו, כי העומר נקרא: ראשית קצירכם.

מהחל חרמש בקמה. בקמת שעורי העומר כי השעורה אביב ומן האביב עד הקציר תספור שבעה שבועות חקות קציר:

שבעה שבועות תספר לך ב' ספירות בפסוק לומר לך דמצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי:

מהחל ב' דין ואידך מהחל התרומה דהיינו העומר שהוא ראשית למנחות כתרומה שהוא ראשית:

בקמה ', תחל לספור קרי ביה בקומה שצריך לברך על העומר מעומד:

שבעה שבועות תספר לך. הזכירה הפרשה שלש רגלים כסדרן שהם פסח שבועות סכות שכל ישראל מתקבצין בהם, ולא הזכיר ראש השנה ולא יום הכיפורים שאין מתקבצין שם בבהמ"ק, ומזה אין אנו אומרים בתפלת מוסף ר"ה ויוה"כ ואין אנו יכולים לעלות ולראות כמו שאנו אומרים בתפלות שלש רגלים אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו. ומה שאמר תספר לך בלשון יחיד ובמקום אחר (ויקרא כ״ג:ט״ז) תספרו חמשים יום בלשון רבים, דרך הכתובים להזכיר המצות פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים, ואחר שהזכיר המצות בלשון רבים יחזור ויזכירם בלשון יחיד, כדי שלא יחשוב היחיד להפטר ממנה בכלל הרבים ולהנצל מענשה לכך יחזור וידבר עם כל יחיד ויחיד, כענין מצות ציצית שהיא אמורה בלשון רבים (במדבר ט״ו:ל״ח) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וחזר והזכירה בלשון יחיד (דברים כ״ב:י״ב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. ואין צריך לומר במצוה אחת בפסוקים רבים, שאפילו בפסוק אחד מצאנו לשון רבים ויחיד, הוא שכתוב (ויקרא י״ט:ט׳) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך, ורבים כן. ועוד טעם אחר, שאלו נכתבה המצוה בלשון רבים ולא בלשון יחיד הייתי אומר שהמצוה אינה אמורה אלא לב"ד ואין כל אחד ואחד מישראל חייבין בה, לכך הוצרך הכתוב לחזור ולהזכירה בלשון יחיד. וכן במצות לולב הזכירה בלשון רבים (שם כג) ולקחתם לכם ביום הראשון, ולא נזכר בשום מקום לשון יחידי, הרי הזכיר שם ושמחתם לפני ה' אלהיכם, ואי אפשר להבין שתהא המצוה אמורה לב"ד ולא לכל ישראל שהרי כל ישראל חייבין הם בשמחת המועדים, וכבר מצינו בלשון יחיד ושמחת בחגך. ולענין הספירה אמרו חז"ל, שבעה שבועות תספר לך מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, יש שסוברים כן, מצוה למימני יומי בכל יום ויום ומצוה למימני שבועי בהשלמת השבועות, אבל לא בכל יום, שאין צורך להזכיר השבועות בכל פרט הימים, וזה דעת המאור ז"ל. ויש שסוברים מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי בכל יום ויום, וכיון שעבר שבוע ראשון מצוה למימני השבועות שאחריו בכל יום ויום מן הימים שהוא סופר, לפי שהשבועות ירמוז לאלף השביעי ולכך צריך שיזכירם בכל יום, וזה דעת החכם ר"א בן עזרא.

מהחל חרמש בקמה תחל לספור. למדך שהקצירה והספירה באין כאחד. ודרשו רז"ל יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא, ת"ל (ויקרא כ״ג:ט״ו) מיום הביאכם, אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת"ל (שם) שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא אותן תמימות בזמן שאתה מונה מבערב, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. ועוד דרשו רז"ל אל תקרי בקמה אלא בקומה, מכאן לספירת העומר שהיא מעומד, ומה קצירה מעומד אף ספירה מעומד. וארבעה דברים הן שמצותן מעומד, והסימן בהם עצמ"ל, ואלו הן עומר ציצית מילה לולב.

שבעה שבעת אהדריה קרא בשביל מהחל חרמש בקמה תחל לספר ומשום במקום אשר יבחר.

תחל לספר שבעה שבעות. צריך לדעת למה כפל לומר ״תספר שבעה שבעות״? ואולי כי בא לומר להם: אם לא היה קמה להחל בה חרמש ובא מן העליה (מנחות פג:), אף על פי כן תחל לספר שבעה שבעות. וזה למאן דאמר (רוב פוסקים) ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. אבל למאן דאמר (רמב״ם) דאוריתא, כפל הכתוב לזמן הזה.

חסלת פרשת ראה

תספר לך. משמעות ספירה הוא במחשבה לבד. כמו בזב וזבה אלא מדכתיב עוד הפעם תחל לספור למדנו ספירה בפה. והכי מבואר סוגי׳ במנחות דס״ו. ואין מקום לבאר כאן:

[קפה] שבעה שבועות תספר לך, ר"ל ופנית בבקר והלכת לאהליך היינו ביום שני של פסח ומאז ששת ימים תאכל מצות מן החדש ויום השביעי של פסח הוא עצרת וביום שאחריו נשלם שבוע הראשון של ימי הספירה, ותספור שבוע אחד כי מצוה לממני יומי ולממני שבועי, וע"כ אמר פה תספור בלשון יחיד שמורה על ספירת הב"ד להוציא מדעת הקראים שממחרת השבת ר"ל שבת בראשית, ששבת קביעא וקיימא, רק מחרת השבת פי' מחרת יו"ט שיו"ט תלוי בב"ד, ולבל נאמר שגם הספירה מוטלת רק על הב"ד אמר בפ' אמור וספרתם לכם בל"ר שכ"א יספור בפ"ע, כן יל"פ גירסת הספר אך הגר"א הגיה תספר לך יכול בב"ד ת"ל וספרתם והשאר נמחק:

[קפו] מהחל חרמש בקמה, היינו משקצרו את העומר שמצותו לקצרו במגל דוקא, ושבעת קצירתו תהיה כל התבואה בקמה כי אין לקצור דבר קודם לעומר מאז תחל הספירה וזה כמו שתרגם אונקלוס משריות מגלא בחצד עומרא דארמותא:

[קפז] בפ' אמור אמר מיום הביאכם תספרו ופה אמר מהחל חרמש, וצריך שניהם שממ"ש מיום הביאכם נדע שיהיה ביום ההבאה ולא נדע שיהיה ביום הקצירה ונאמר שיקצור ואימת שירצה יביא ויספור לכן אמר מהחל חרמש שתהיה הספירה ביום הקצירה, ואם יאמר מהחל חרמש לא נדע שיהיה ביום ההבאה ונאמר שיקצור ויספור ואח"כ יביא לכן צריך שניהם, כ"ה בספרא אמור (סי' קסה) ועפ"ז הגהתי כאן:

[קפח] ממ"ש מיום הביאכם י"ל שהספירה ביום וכן הקצירה דהא כתיב מהחל חרמש תחל לספור לכן אמר שבע שבתות תמימות מלילה ויום, ולפ"ז יש לטעות שגם ההבאה תהיה בלילה שכבר נתבאר שצריך שיהיו שלשתם כאחד אך הא כתיב מיום הביאכם וא"כ מבואר שקצירה וספירה בלילה והבאה ביום, ונוסח הספרי משובשת ואני הגהתיה כנוסח הספרא אמור סי' קסו:

ז פירוש לא בתחלת הקציר תליא מלתא אלא בקצירת העומר אך מפני שתחלת הקציר הוא העומר כתב מהחל חרמש בקמה:

שבעה שבועו' תספור לך וגו' עד חג הסכות תעשה לך. למה שהיה זכרון המועדים במקום הזה כמו שכתב הרמב"ן לבאר בו מצות הראייה. ושיהיו ישראל בשלש הרגלים האלה לפני ה' בבית הבחירה. לכן אחרי שביארו בחג הפסח רצה לבארו גם כן בחג השבועות ואמר שזה החג סמוך ומצרן לחג הפסח ולכן זמנו היה אחרי שבעה שבועות מהפסח וביום החמשים יהיה חג לה' וענין מהחל חרמש בקמה. כבר התבאר בפרשת אמור אל הכהנים בזכרון זמן החג אבל ביאר כאן בזה החג ג' דברים. ראשונה שיקריב בו שלמים ונדבות ועל זה אמר ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן אשר יברכך ה' אלהיך. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בחגיגה דף ח') אכילה ראשונה מביא מן החולין ושנית מן המעשר. וכן השאר כולן מן המעשר. וכפי הפשט אחשוב שהוצרך לומר כן בחג השבועות ולא אמרו בחג הפסח לפי שבפסח היה מביא אדם כל מעשרותיו ונדריו ונדבותיו ובכורותיו שהיו לו עד אותו זמן. ולפי שמחג הפסח עד חג השבועות אולי לא יהיו לו מעשרות ולא בכורות ונדרים להביא במקדש כי כבר הביאם בחג הפסח שעבר זה ימים מעטים. לכן הוצרך לומר לו בזה החג שיעשה אותו ממסת ונדבת ידו כי אף על פי שלא יהיה לו מעשר להביא ולא בכורות לתתם לכהנים ולא נדרים לעולות ולשלמים הנה מאשר לו יביא ויעשה שלמי החג. ומפני זה עצמו צוה בחג הזה ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך ולא צוה עליו בפסח לפי שבחג הפסח בהיות לו זבחים הרבה ברבות הטובה רבו אוכליה. ובמקום שיש מאכל ומשתה שם שמחה בהכרח אבל בחג השבועות שלא היה להביא דבר מהקדש הוצרך לצוותו שעל כל פנים יביא משלו לשמוח שם ולא ימעט הוצאתו בעבור זה. אבל ישמח הוא ובניו ובני ביתו והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריו כאשר היה בחג הפסח שהיה שמה רבוי ההטבה וההקדשות וגם זה ביאר משה רבינו ע"ה כאן רוצה לומר מצות השמחה בימי החג הזה. וצוה בו עוד עלייה ברגל וכמו שכתוב במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם כי כל זה לא נזכר עדנה. ולפי שהיה הרגל הזה עמל גדול לישראל שאחרי שהלכו לבתיהם ימים מועטים קהל גדול ישובו הנה לירושלים לחג השבועות. או יתמהמהו שמה מחג הפסח עד חג השבועות בהיות הזמן ההוא מהתבואות וכלן בשדה. ולב האדם עליהם לראותן בכל יום לדעת מה יהיה בהן. וגם מרבוי ההוצאות זו אחר זו ומאשר להם ולא מן ההקדש אולי יקוצו גם כן. מה שלא היה כן בחג הפסח להיות הביאה הראשונה. ולא בחג הסכות שהיו כבר אסופות בבית מן השדה. מפני זה הוצרך לומר בחג הזה בפרט וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה. רוצ' לומר אל ירע בעיניך על כל העמל הזה. זכור תזכור כי עבד היית במצרים והיה לך טורח ועמל מזה וברכ' מעוטה. וכאשר תזכור זה באמת תשמור ותעשה את החקים האלה. אע"פ שיהיו בעיניך כחקים שאין להם טעם. כי בערך ישיבתך שמה לא יהיה לך עמל רק שמחה וששון. ולמי שקבל חסד גדול כמו שהיתה יציאתך ממצרים. אינו בלתי ראוי שיהיה משתדל בעבודת מי שהוציאו משם ושילך פעם אחר פעם לתת לו הודאה עליו ושישמח ויגל פעמים רבות. הנה הותרו בזה הספקות הג' ועשרים והארבעה ועשרים והחמשה ועשרים. והנה ענין החג ומשפט העומר כבר בא בשלמות בפרשת המועדים. וכן לא ראה לזכור בו כי אם ענין מצות הראייה. ועליית ההיכל ושמחה כי היא היתה הסבה הכוללת בזכרון המועדים האלה כלם: