אור החיים על דברים פרק יז

לא תזבח וגו׳ אשר יהיה בו מום. ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו זכרונם לברכה (ספרי) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר. ואפשר עוד לומר שאם החלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחתכו, הגם שעדין לא חתכו הרי זו פסולה, והוא אמרו לא תזבח וגו׳ אשר יהיה בו מום פרוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום לא תזבחנו.

כי ימצא בקרבך. אמרו בקרבך, לחיב על הדבר לבני המקום ששם ימצא האיש עושה הרע, ואחריהם יתחיבו כל יושבי הארץ, והוא מה שגמר אומר באחד שעריך. ורבותינו זכרונם לברכה (כתובות מה:) דרשו ״שעריך״ לגזרה שוה, שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו. ואמרו אשר ה׳ אלהיך נתן לך, נתכון לומר שעל מנת כן ה׳ נתנה לך.

לעבר בריתו. פרוש, צריך שידע שהוא עובר ברית ה׳, ולזה צריך שיתרו בו ויודיעוהו מה גדלו מעשיו הרעים. גם רמז שאם אמר למתרים שהוא נשבע לעבוד עבודה זרה, שיודיעוהו שקדמה לו ברית על זה ואין שבועתו חלה לבטל הראשונה, והרי הוא עובר ברית ה׳ ויהרג.

יומת המת. כפל לומר המת, להעיר כי אם לא נמצאו לו עדים והתראה – בן מות הוא לשמים, אלא שבעדים והתראה יומת בידי אדם המת שהיה עומד למיתה בידי שמים.

כי יפלא וגו׳ למשפט. הצרך לומר ״למשפט״, להעיר שלא נאמרו דינים אלו אלא במורה שהוא ראוי להורות משפט, וכן אמרו במשנה (סנהדרין פו.) תלמיד שאינו ראוי להוראה פטור. אלא שראיתי בבריתא (סנהדרין פז.) שדרשו פטור תלמיד שאינו ראוי להוראה מאמרו ״כי יפלא״ – במפלא שבבית דין, וכתבו רש״י ותוספות בהנחנקין שפרשו מפלא – ממחה ולמעוטי תלמיד, והרמב״ם פרש (הלכות ממרים פ״ג ה״ה) שהכונה הוא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מפלא. ומעתה לפי זה אמרו למשפט לומר שאין הדין האמור בזקן זה אלא בהוראה למעשה, וכמו שאמרו במשנה שם וזה לשונם: אינו חיב עד שיורה לעשות, שנאמר ״והאיש אשר יעשה בזדון״, עד כאן. והנה מפסוק זה אין הוכחה אלא על מעשהו על פי הוראתו, ולא אם הורה לאחרים לעשות, ולמדין לה מאמרו ״למשפט״ שאם הורה לאחרים חיב.

או ירצה על זה הדרך: כי יפלא וגו׳ למשפט, הגם שהיה הלכה למעשה והורה לעשות הפך כונת החולקים, ונמצא הדין לא כן הוא, אף על פי שהורה בדבר שחיב על זדונו כרת וכו׳, לא יומת. פרוש, הגם שהורה לעשות הפך הרבים החולקים עליו, לא יומת עד שיורה לעשות הפך אשר יגידו עליו בית דין הגדול שבלשכת הגזית, וכן מוכיחים הדברים בסנהדרין (סנהדרין פח:).

ודרשת והגידו לך. פרוש, עליך אתה לדרוש שיאמרו לך טעם הדין, והם גם כן חיבים להגיד לך טעם דבריהם, אבל אם לא דרש אין חיוב עליהם להגיד לו.

ועשית על פי הדבר. פרוש, לא מבעיא המשפט עצמו שהגידו לך, אלא אפילו משפטים אחרים הנבנים על פי שמועה זו, כי כמה משפטים יסתעפו מפרט משפט אחד.

כי תבא וגו׳ ואמרת וגו׳ שום תשים וגו׳. מאמרו כי תבא וגו׳ ואמרת, משמע כי לא מצות ה׳ עליהם למלוך מלך, אלא אם יאמרו הרשות בידם, וממה שגמר אומר שום תשים, שעור הלשון מוכיח שמצות ה׳ היא להמליך עליהם מלך.

ונראה שכונת הכתובים היא על זה הדרך, לפי שיש במנוי המלך שני גדרים: אחד שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האמות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה׳, כי סדר מלכי האמות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה אלא אחרי תועליות החושיות, הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמשכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה׳ יסור לבבם. וגדר שני הוא לכבוד ולתפארת ישראל וכדי שה׳ יעשה בזכותו כדרך שהיה ה׳ מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו׳, ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר כי תבא וגו׳ ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו׳, וזה גדר הראשון שזכרנו, וגמר אומר שום תשים וגו׳, פרוש, לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תוספתא סנהדרין פ״ג) וזה לשונם: אין מעמידין מלך בתחלה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא וכו׳, עד כאן. ומלך המתמנה בסדר זה אינו כסדר מלך המתמנה על הגוים כמו שבא בדבריהם ״ככל הגוים״. וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה ושלילת גדר שכנגד תנאיה. ולזה נתחכם ה׳ להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו׳ להעירך את אשר יכון אליו, לשלל אותו במאמר ״שום תשים״ וגו׳, שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים, והגם שיאמר ״אשר יבחר״, אין מובן שבא לאסר ככל הגוים ויהיה זה וזה, ולא חש להבין במאמר ״שום תשים״ שהוא רשות מכפל ״שום תשים״.

ותמצא שה׳ הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (שמואל א ח:ה), והענין קשה, למה יקפיד ה׳ עליהם, והלא לו יהיה שכונת ה׳ בפסוק זה לרשות ולא למצוה, סוף סוף הרשות נתונה. וכפי מה שכתבנו יש מקום לה׳ להקפיד על הדבר, כיון שצוה ה׳ עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפרשנו, ושאלו המלך ואמרו (שמואל א ח:ה) ״לשפטנו ככל הגוים״, לזה הקפיד ה׳. אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך, לא לכח ולגבורה כדרך הגוים, היו מקימין מצות עשה.

וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין כ.) שנחלקו רבותינו זכרונם לברכה, וזה לשונו: רבי יהודה אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ״ואמרת אשימה עלי מלך״ וגו׳, עד כאן. ודברינו עולין לדברי רבי יהודה ולא לדברי רבי נהוראי, והגם שהלכה כרבי יהודה וכן פסק רמב״ם בפרק א׳ מהלכות מלכים, אף על פי כן צריך לישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אמרו ״שום תשים״ יגיד שמצות ה׳ לשום מלך.

ואפשר לומר, כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה ה׳ למלך עליהם, כדרך אמרו (שמואל א יב,יג) ״וה׳ אלהיכם מלככם״, גם ה׳ יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו, כאמרו ״שום תשים״. ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא אחר מאמר ואמרת אשימה וגו׳, וכפי זה אפלו אלבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו ״אשימה״ וגו׳:

לבלתי רום לבבו. פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות ו:א) ״ומלבשתו ענוה ויראה״, והוא אמרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו׳, וכנגד היראה אמר לפני זה ״למען ילמד ליראה״.