בראשית מח, טו

וּבְרִיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמָר יְיָ דִי פְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין

וּבְרִיךְ יַת יוֹסֵף וַאֲמַר יְיָ דִי פְלָחוּ אַבְהָתַי קֳדָמוֹי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְאֵיזַן יָתִי מִדְאִיתְנִי עַד יוֹמָא הָדֵין

ויברך את יוסף ויאמר הטעם כי לברך את יוסף באהבתו אותו ברך את בניו ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר והיתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם והוא הנכון בעיני כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו ודברו לא יהיה לריק אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד כמו אשר לקחתי מיד האמורי ורבים מלבדו כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך ולא אמר "ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו" וזה טעם מה שאמר (בראשית מ״א:נ׳) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך:

האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק יקרא הנביא אל אלהי אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראות ויקרא לאלהי האמת אשר הוא רועה אותו מעודו ויתכן שיהיה הרועה אותי מגזרת רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז י) כי במדה ההיא שלום ורעות והמלאך הגואל הוא העונה אותו בעת צרתו ושאמר לו אנכי האל בית אל (בראשית ל״א:י״ג) והוא שנאמר עליו (שמות כג כא) כי שמי בקרבו ולכך אמר בקרב הארץ והרי זה מבואר למשכיל ואל יקשה עליו מעודי עד היום הזה עם מה שכתבנו בפסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (בראשית מ״ו:א׳) כי מעודו ינחהו בדרך אמת אבל לא נתיחד לו המדה עד שובו לארץ אבותיו מפני היותו בחוצה לארץ גם בעבור שהוצרך להתנהג עם לבן בדרך פתלתול ואיננו דרך האמת:

ויברך את יוסף - ברכת הבנים היא ברכת האב.

ויברך את יוסף. ולא הוצרך בזה לראיה ולא לחבוק ולא נשיקה ולא הזכיר מה היתה הברכה:

ויאמר. אחר שברך את יוסף:

האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. אתה אלהי' אשר אתה הוא שהתהלכו אבותי לפני' עשה בזכותם:

האלהים הרועה אותי. אתה שעשית עמדי חסד:

ויברך את יוסף ויאמר. פתח בברכת יוסף ולא ברך כי אם הנערים.

וע"ד הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף.

וע"ד הקבלה יש בברכה הזאת רמז לכלל עשר ספירות, כי האלהים הגדולה והגבורה, מקבלים מלמעלה, וקראם אברהם ויצחק כי לפי הפשט היה ראוי הכתוב שיאמר האלהים אשר התהלכו לפניו אברהם ויצחק, אבל אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, וזהו (בראשית ל״ה:ז׳) כי שם נגלו אליו האלהים. ואמר אח"כ האלהים הרועה אותי, הוא אביר יעקב, וזהו שכתוב (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. ולשון רועה מלשון ריע כי במדה ההיא יש בה שלום ורעות. ואחר כן חתם דבריו באחרונה, שקרא המלאך הגואל, ואמר בקרב הארץ כלשון כי שמי בקרבו. וצריך אתה לדעת כי אילו התחיל יעקב תפלתו מן המלאך היה בזה קצוץ נטיעות, אבל התחיל במלת האלהים שהם המדות המקבלות מן העליון, וסיים במלאך הגואל לחתום תפלתו בו ואז ייחד את הכל יחוד שלם. ואם תשכיל היטב תמצא הברכה הזאת שברך את הנערים בכאן, הנה היא כדמיון הברכה שברך את יוסף למטה הוא שאמר (בראשית מ״ט:כ״ד) מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל. כי לשון ידי הוא שתי ידות שבכסא שלמה, הגדולה והגבורה שכנגדם הזכיר כאן אברהם ויצחק, אביר יעקב הוא תפארת ישראל. ולא תמצא בכל התורה כלה אביר אברהם ולא אביר יצחק אלא אביר יעקב, וזהו שכתוב (תהילים קל״ב:ב׳) נדר לאביר יעקב, ואנו אומרים בתפלה עננו אביר יעקב, והכונה על תפארת ישראל, ועל כן לא תמצא הלשון הזה רק ביעקב אביר יעקב, או אביר ישראל שהוא יעקב. וכנגדו הזכיר כאן האלהים הרועה אותי, משם רועה אבן ישראל. ביאורו שמשם, מיד אביר יעקב שהוא תפארת ישראל מקבל כח ואצילות אבן ישראל היא כנסת ישראל, והיא האבן הראשה החותמת, ולשון אבן שהוא בבנין משלים הכל, כנגדו הזכיר בכאן המלאך הגואל אותי.

ומעתה אין לתמוה אם פתח יעקב בברכת יוסף וברך את הנערים, לפי שברכת הנערים היא הברכה ביוסף, במעלה ובפנימיות ענין יוסף. והנה לשון הכתובים נאות מאד על זה והוא מעיד עליו.

ויברך את יוסף היא ברכת הבנים היא ברכת האב.

ויברך את יוסף. לא ראינו ברכה ליוסף כאן. ורמב״ן פרש כי ברכת הבנים היא ברכת יוסף וכו׳. ואין הדעת נוחה בזה, כי למה לא יתברך יוסף עצמו בדברים הנוגעים אליו בפרטות. והנכון בעיני כי בתבת ״ויברך״ רשם הכתוב כי ברך ליוסף שיהיה תמיד מברך.

עוד יתבאר על פי דבריהם שאמרו (בראשית רבה לט:יא) שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב (בראשית רבה סא), ויעקב מסרו ליוסף, והוא אמרו ויברך וגו׳, פרוש, מסר בידו מפתח הברכות.

ויאמר האלהים וגו׳. התחיל לעורר האהבה של הקדמונים כסדר תפלת שמונה עשרה שמתפללין, שמתחילין בזכרון אבות, ואמר ״האלהים אשר וגו׳ אברהם ויצחק״, והזכיר גם כן זכותו בהצנע ואמר ״האלהים הרועה אותי״, וכאן רמז זכותו על זה הדרך, כי הוא יעקב היה מתהלך לרצונו יתברך כשה לפני רועה הרועה אותה, ואחר שסדר זכות אבות התחיל להתפלל ״המלאך״ וגו׳.

האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. לא רצה לכלול את עצמו ולומר האלהים אשר התהלכתי אני ואבותי לפניו, כי לא רצה להחזיק את עצמו לצדיק גמור, ומי שאינו צדיק גמור אין לומר לפניו כ״א עמו, שצריך סעד לתומכו כמו נח שנאמר בו את האלהים התהלך נח (שם ו ט) והזכיר ב״פ האלהים, ובשלישי הזכיר המלאך, לפי ששנים הראשונים אינם נאותים בלתי לה' לבדו, כי ההתהלכות לפני האלהים היינו העבודה, כתרגומו די פלחו אבהתי קדמוהי, וכן האלהים הרועה אותי מעודי והיינו הפרנסה, כי הוא מן ד' מפתחות שלא נמסרו לשליח. ודורשי רשומות אמרו מעודי עולה למספר ק״ל, היינו אותן ק״ל שנים שכלכלו ה' קודם בואו למצרים, עד היום הזה, מלת הזה עולה למספר י״ז, היינו אותן י״ז שהיה חי במצרים, ור״ל אף ע״פ שנראה כאילו היה יוסף מפרנסו אותן י״ז שנים, מ״מ תלה אותן באותן ק״ל שנים כשם שהם היו ודאי מאת ה' כך י״ז שנים אלו, אבל בענין השמירה מכל רע שנעשה ע״י שליח אמר המלאך הגואל אותי מכל רע, כי תמיד מלאכיו יצוה לשמרו, בכל דרכיו.

אשר התהלכו אבתי לפניו. עומק מליצה זו פירשו חז״ל ברבה כ״פ ר״י ור״ל חד א׳. כנשיא שהולך והזקנים לפניו. וח״א כרועה שהולך והצאן לפניו. ומפרשי עוד למ״ד כנשיא הוא צריך לזקנים ומ״ד כרועה הצאן צריכים לו ואין הוא צריך להם. הביאור בזה דמשמעות אשר התהלכו אבותי לפניו. משמעו בשני פנים. א׳ שפרסמו את כבודו בעולם וזהו כנשיא וזקנים. שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא. וכך הי׳ המנהג אז. וע׳ ס׳ במדבר ט״ז כ״ה. ב׳ שפרנס הקב״ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו. ושתי הכונות מוכרחות בפשט הכתוב. דמהא שלא כייל עצמו יחד עם האבות אברהם ויצחק. ואמר על עצמו בפ״ע האלהים הרועה אותי וגו׳ מוכרח כפי׳ הראשון מש״ה לא רצה ליטול זה השם על עצמו שהוא פרסם את כבודו ית׳ וכבר נענש יעקב על כיב״ז כמש״כ לעיל ל״ג כ׳. ומדלא אמר יעקב האלהים הרועה אותי ואת אבותי מוכרח שכבר נכלל גם זה הענין של השגחה פרטית במאמר אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיה בזה שני אופני משמעות. ואח״כ פרט א״ע בכונה שני׳ לחוד:

ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי. במדרש ר' יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר לנשיא שהיה מהלך וזקנים לפניו, על דעתיה דר"י אנו צריכים לכבודו על דעתיה דר"ל הוא צריך לכבודנו, ר"ל שיש שני מיני הנהגות שה' מנהיג בהם את עולמו. א] הנהגה הטבעיית, שבה לא יביט על המעשים כי היא הנהגה קבועה תמידית. ב] הנהגה נסיית, שזה תביט על מעשי הדור וצדקתם ואין הקב"ה יכול להשפיע טוב וחסד ע"י הנהגה זו רק בעזר מעשה הצדיקים ולפי אתערותא דלתתא, ויעקב שהיה מקטין א"ע חשב שהנהגת אבותיו היה בענין השגחיי נסיי לפי הכנת מעשיהם, ועז"א האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו, שבהנהגה זו צריך שהם ילכו לפניו ויכינו הורדת השפע הנסיית עפ"י מעשיהם הטובים, אמנם ההנהגה שנהג ה' עמו חשב שהיא הנהגה לפי דרך הטבע, שבזה אמר האלהים הרעה אותי מעודי עד היום, שהנהגתו עמי נמשל כרועה הרועה את צאנו שאינו מביט על מעשיהם והכנתם, כן רעה אותי לתת לי פרנסתי כפי דרך הרגיל. ילפ"ז לא פליגי ר' יוחנן ור"ל, רק כל אחד מפרש חלק אחד מן הפסוק, ר"י מפרש מ"ש האלהים הרועה אותי כרועה שהוא עומד ומביט בצאנו שעז"א ע"ד דר' יוחנן אנו צריכים לכבודו, כי הנהגה זו יוצאת מכבודו, לא מכבודנו, כי לא יביט בה על הכנת מעשנו רק כרועה עדרו ירעה, ור"ל מפרש מ"ש האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שזה כמשל הנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו שכבוד הנשיא תלוי בהזקנים, כן באברהם ויצחק שהם התהלכו לפניו ופתח צינורי הברכה לפי מעשיהם היו דומים כזקנים, שהנשיא יתכבד ע"י כבודם: