רש"י על דברים פרק ב

ונפן ונסע המדברה. אלו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר לכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף דרך יציאתן ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח:

ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ מואב:

פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, ופניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית וזהו שנאמר (שופטים יא, יח) ויבא ממזרח שמש לארץ מואב:

ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, (פסוק ה) אל תתגרו בם:

עד מדרך כף רגל. אפלו מדרך כף רגל, כלומר אפלו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות ומדרשי אגדה, עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו וגו':

ירשה לעשו. מאברהם, עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחד מהם לעשו והשנים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו:

תכרו. לשון מקח וכן (בראשית נ, ה) אשר כריתי לי, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה:

כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים:

ונפן ונעבר. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך רוח מזרחית:

ואל תתגר וגו'. לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזינים, לפיכך כתיב (במדבר כב, ג) ויגר מואב מפני העם שהיו שוללים ובוזזים אותם אבל בבני עמון נאמר (פסוק יט) ואל תתגר בם, שום גרוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה, מואב:

ער. שם המדינה:

האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם:

רפאים יחשבו וגו'. רפאים היו נחשבים אותם אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות:

אמים. על שם שאימתם מטלת על הבריות, וכן (פסוק יב) ובשעיר ישבו החרים ונתתים לבני עשו:

יירשום. לשון הוה, כלומר נתתי בהם כח שהיו מורישים אותם והולכים:

היתה בם. למהר ולהמם בתוך ארבעים שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר:

ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו'. אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו, וידבר, אלא ויאמר, ללמדך, שכל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל:

אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא:

אתה עבר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו'. מכאן שארץ עמון לצד צפון:

ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם:

והעוים היושבים בחצרים וגו'. עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר (יהושע יג, ג) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מתרים לקחתה מידם:

תחת כל השמים. למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג ונודע הדבר תחת כל השמים:

ממדבר קדמות. אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם כשבא הקדוש ברוך הוא לתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולמך בדברים. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה, א) שלח את עמי, במתון:

כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים:

עד אשר אעבר את הירדן. מוסב על אעברה בארצך:

החלתי תת לפניך. כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו:

ויצא סיחן. לא שלח בשביל עוג לעזור לו, ללמדך שלא היו צריכים זה לזה:

ואת בניו. בנו כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו:

מתם. אנשים בבזת סיחון נאמר בזזנו לנו לשון בזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לבזת עוג כבר היו שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב. לכך נאמר (דברים ג, ז) בזונו לנו, לשון בזיון. כך נדרש בספרי בפרשת (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים:

כל יד נחל יבק. כל אצל נחל יבוק:

וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו: