דברים ב, טז

ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו'. אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו, וידבר, אלא ויאמר, ללמדך, שכל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל:

אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא:

וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמַת מִגוֹ עַמָא

וַהֲוָה כַּד פָּסְקָן כָּל גַּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָב עָבְרֵי בִּימָתָא לִמְמַת מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא

ויהי כאשר תמו. דבק עם וידבר ה' אלי כמו ויהי ככלות משה לכתוב גם ויהי ביום דבר ה' ורבים כן והטעם ויהי כאשר תמו הם אמר השם שנעבור את גבול ער:

ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וידבר ה' אלי לאמר. ע"ד הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקב"ה אותנו שנעבור גבול מואב. ודעת רז"ל שלא נתיחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר, כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה, ישראל היו נזופין כל ל"ח שנה והיום שנודע להם זה ט"ו באב היה כשנתמלאה הלבנה כדאיתא במסכת תענית, והיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בבטול הגזרה, גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור. ומה שלא נתיחד עמו מיד כשכלתה הגזרה בעשירי, לפי שהיה מתאבל משה על הגזרה שבעה ימים מן הט' עד ט"ו, ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומטעם זה לא נתיחד עמו עד ט"ו, ומעתה יהיו הכל שמחים כאחד, משה ובני ישראל. ולכך לא מצינו לשון וידבר מששלח משה מרגלים עד כאן אלא לשון ויאמר, לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה. ובכאן גלו לנו חכמי האמת מעלת לשון וידבר על לשון ויאמר, ומזה אמרו וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור, כלומר עכשיו בדבור ולא קודם לכן אלא באמירה. ומזה תבין דבר ירמיה שאמר (ירמיהו א׳:ו׳-ז׳) ואומר אהה ה' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, יאמר שלא השיג מעלת הדבור שהוא אספקלריא המאירה אלא אספקלריא שאינה מאירה, ולכך הזכיר אחר שם אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א אחריו, שהיא אספקלריא שאינה מאירה, מדת הדין שבה הרחמים, והיא השגת הנביאים כלן, ולכך סמך לו מיד (שם פסוק ז) ויאמר ה' אלי.

ויהי כאשר תמו מה שלא נכנסו ישראל מיד לאותו פרק לארץ היינו טעמא לפי שנגזר על משה שלא ליכנס לארץ ואין כבודו שיעברו כלם והוא ישאר יחידי.

כל אנשי המלחמה אותם שנאמר בהם ויעפילו לעלות ההרה שאמר משה להם ותחגרו איש את כלי מלחמתו.

ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי. פירש"י מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני היא הנותנת לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו' וע"כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה' יוכיח. (משלי ג יב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר וע"כ אין בה חבה כ"כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו אם יש בו רחמים או דין אבל לא מצד המקבל כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ יז) ובעבור תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך.

ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו׳. הקדים זה הספור להא דסמוך דבר ה׳ אתה עבר וגו׳ וכל אזהרת ה׳ על בני עמון. מבואר שהיה נוגע מיתת אנשי מלחמה ביחוד לבני עמון יותר מבני אדום ומואב. והענין דסיחון ועוג היו בין מואב ובין עמון. מואב מדרום ועמון מצפון. [וכמש״כ בס׳ בראשית ל״ב ג׳ דמעבר יבוק גבול עמון סמוך לארם שהוא מצפון א״י ולא כהרמב״ן ע״ש] וכשנצרכו ישראל לעבור דרך איזה אומה לא״י היה נוח לפניהם לעבור דרך מואב. או ללכת הלאה לעבור דרך בני עמון. מלעבור דרך סיחון ועוג שהיו ידועים בגבורה. ואם היו מואב או עמון מניחים לעבור עליהם לא היה בדרך כיבוש אלא העברה בעלמא וא״כ היו יכולים אותו הדור לחיות עד בואם לקצה הגבול א״י. אבל כאשר הזהיר הקב״ה שלא להתחר עם מואב ועמון לעבור בע״כ והיו מוכרחים לעבור דרך ארץ סיחון בע״כ. ומשום זה היה מלחמה וכיבוש ארצו. וזה לא היה אפשר כ״ז שהיה א׳ מאנשי המלחמה של דור הראשון קיים. שהרי אחר הכבוש נעשה זה המקום א״י מש״ה כשבאו לגבול סיחון והזהירם ה׳ שלא ילכו הלאה לצד צפון ולעבור על בני עמון אלא עברו את נחל ארנון הוצרך להקדים שכבר מתו כל הדור:

א הכי פירושו לא נאמר וידבר בלשון חבה שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא אלא וידבר סתם שאינו לשון חבה מצאתי בשם מהרי"ץ. ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י על פסוק ותדבר מרים הוא לשון עז ואינו לשון חיבה ויש לומר דכל מקום דכתיב וידבר ה' שם הויה הוא דבור של חבה אף על פי שהוא עז הוא חבה יתירה נודעת לו ולא ויאמר ה' דמצינו לפרש ויאמר ה' על ידי שליח כמו ויאמר ה' לה שפירושו על ידי שליח וכמו ויאמר אני חותנך יתרו וגומר וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה לאפוקי לשון וידבר הוא דבור של חבה פה אל פה כדכתיב פה אל פה אדבר בו אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה לגבי משה הוא לשון חבה כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לא כן עבדי משה וגו' עיין בגמרא דתענית (דף ל'):