דברים ב, יב

יירשום. לשון הוה, כלומר נתתי בהם כח שהיו מורישים אותם והולכים:

וּבְשֵׂעִיר יְתִיבוּ חֹרָאֵי מִלְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָׂו תָּרֵכֻנוּן וְשֵׁצָיֻנוּן מִקֳדָמֵיהוֹן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא יְרֻתָּתֵהּ דִיהַב יְיָ לְהוֹן

וּבְגַבְלָא יָתִיבוּ גְנוּסַיָא מִן לְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָו תְּרָכִינוּן וְשֵׁיצֵיאוּנוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן וְיָתִיבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן הֵיכְמָא דְעָבַד יִשְרָאֵל לְאַרַע יְרוּתְתֵיהּ דִּיהַב יְיָ לְהוֹן

החורים. הם בני שעיר החורי:

כאשר עשה ישראל - וגם זה כתב משה להודיע לישראל שלא ידאגו כלום, אם לאומות הללו נתן נחלה לכבוד אבותינו, כל שכן שיקיים לישראל לתת להם נחלת עמים שנשבע לאבות.

וישמידום. עשו ומואב השמידו והחריבו ישוב יותר מכדי צורך יישובם כדי להשמיד כל היושבים בה לפנים בל יקומו ויירשו ארץ כי גם מואב גם עשו לא מלאו את כל ישוב החורי וישוב האימים שהשמידו ובהיות הר שעיר מגיע עד גבול מואב ושם אצל גבול מואב אין שום יושב מבני עשו וכן גבול מואב מגיע עד המדבר ושם אצל המדבר אין שום ישוב מבני מואב לכך אמר שמ"מ לא יעברו דרך גבול שום אחד מהם:

כאשר עשה ישראל. בעת כתיבת התורה שכבר כבשו סיחון ועוג שהיו מלכים גדולים ואדירים בזמן מועט שלא כמנהג העולם:

כאשר עשה ישראל בני גד ובני ראובן. לארץ ירשתו של מואב שמתחלה היתה משל מואב וכבשה סיחון ונפלה לסוף ביד ישראל.

ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם. מתחלה ישבו שם וירשו הארץ בעת נשא עשו מבנות שעיר והלך אל ארץ מפני יעקב ואז היו עדיין בני שעיר בעלי הארץ אבל בני עשו נתיישבו שם כתושבים ובעלי הארץ. ולבסוף השמידו את בני החרי לגמרי. וע״ע בסמוך כ״ב. וכן היה במואב שירשו ואח״כ השמידו. ומשום זה מסיים כאשר עשה ישראל וגו׳ היינו שבעה עממין שירשו ואח״כ השמידו משא״כ בני עמון היה להיפך כאשר יבואר:

ובשעיר, כי בשעיר ישבו החורים לפנים קודם מלחמת כדרלעומר וירשום אח"כ בני עשו, וישמידום מפניהם, ר"ל וזה נהיה ע"י שכדרלעומר והמלכים אשר אתו השמידו אותם מפניהם בין את האמים בין את החורים [וזה דומה עם מ"ש בפכ"א וישמידם ה' מפניהם שר"ל כדרלעומר בהשגחת ה'] וישבו תחתם אשר נתן ה' להם כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו, כן סדר הכתוב, שלכן ישבו מואב ושעיר תחתם אח"כ באשר נתן ה' להם והכין שיכבשום בקל, ואמר שזה דומה כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו שהיו ג"כ ע"י השגחת ה' שהפיל עליהם אימתה ופחד ונתנם ביד ישראל:

ש שכל הדברים ההווים תמיד נופל בם לשו עתיד ועבר אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה כאז ישיר מוכרח לפרש על המחשבה. הרא"ם: