רש"י על בראשית פרק לח

ויהי בעת ההוא. למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדלתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך:

ויט. מאת אחיו:

עד איש עדלמי. נשתתף עמו:

כנעני. תגרא:

והיה בכזיב. שם המקום ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון (ירמיה טו יח) היו תהיה לי כמו אכזב, (ישעיה נח יא) אשר לא יכזבו מימיו, דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה ד) ראיתי ותקרא שמו שלה, פסקת:

רע בעיני ה'. כרעתו של אונן משחית זרעו, שנאמר באונן (פסוק י) וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן, ולמה היה ער משחית זרעו, כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה:

והקם זרע. הבן יקרא על שם המת:

ושחת ארצה. דש מבפנים וזורה מבחוץ:

כי אמר וגו'. כלומר דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו:

כי אמר פן ימות. מחזקת היא זו שימותו אנשיה:

ויעל על גזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:

עלה תמנתה. ובשמשון הוא אומר (שופטים יד א) וירד שמשון תמנתה, בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן:

ותתעלף. כסתה פניה שלא יכיר בה:

ותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים, בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה ורבותינו דרשו בפתחו של אברהם אבינו שכל עינים מצפות לראותו:

כי ראתה כי גדל שלה וגו'. לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים:

ויחשבה לזונה. לפי שיושבת בפרשת דרכים:

כי כסתה פניה. ולא יכול לראותה ולהכירה ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה, לפיכך לא חשדה:

ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטולי"ר:

הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם:

ערבון. משכון:

חתמך ופתילך. עזקתך ושושיפך, טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה:

ותהר לו. גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו:

הקדשה. מקדשת ומזמנת לזנות:

תקח לה. יהיה שלה מה שבידה:

פן נהיה לבוז. אם תבקשנה עוד יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי:

הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים:

כמשלש חדשים. רבו של ראשון ורבו של אחרון ואמצעי שלם, ולשון כמשלש חדשים, כהשתלש החדשים, כמו (אסתר ט כב) ומשלוח מנות, (ישעיה יא יד) משלוח ידם, וכן תרגם אנקלוס כתלתות ירחיא:

הרה לזנונים. שם דבר, מעברת כמו (שמות כא כב) אשה הרה, וכמו (שה"ש ו י) ברה כחמה:

ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר בתו שלשם היתה, שהוא כהן, לפיכך דנוה בשרפה:

הוא מוצאת. להשרף:

והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים:

הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך ואל תאבד שלש נפשות:

צדקה. בדבריה

ממני. היא מעברת ורבותינו זכרונם לברכה דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל:

כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה לשלה בני:

ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק וחברו גבי אלדד ומידד (במדבר יא כה) ולא יספו, ומתרגמנן ולא פסקו:

בעת לדתה. וברבקה הוא אומר (כב כד) וימלאו ימיה ללדת, להלן למלאים וכאן לחסרים:

והנה תאומים. מלא, ולהלן (כה כד) תומם, חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים:

ויתן יד. הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה על ידו השני החזירה:

פרצת. חזקת עליך חזק:

אשר על ידו השני. ארבע ידות כתובות כאן כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן שיצא ממנו ויש אומרים כנגד ארבעה דברים שלקח, (יהושע ז כא) אדרת שנער, ושני חתכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב אחד:

ויקרא שמו זרח. על שם זריחת מראית השני: