בראשית לח, טז

ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטולי"ר:

הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם:

וּסְטָא לְוָתַהּ לְאָרְחָא וַאֲמַר הָבִי כְעַן אֵיעוֹל לְוָתִיךְ אֲרֵי לָא יְדַע אֲרֵי כַלְּתֵהּ הִיא וַאֲמֶרֶת מַה תִּתֵּן לִי אֲרֵי תֵיעוֹל לְוָתִי

וּסְטָא לְוָותָהּ לְאָרְחָא וַאֲמַר הֲבִי כְּדוֹן אֵיעוֹל לְוָותִיךְ אֲרוּם לָא יָדַע אֲרוּם כַּלְתֵיהּ הִיא וַאֲמָרַת מַה תִתֵּן לִי אֲרוּם תֵיעוֹל לְוָתִי

כי לא ידע כי כלתו היא. גם אחר שנטה אליה אל הדרך לא הכירה שאם היה מכירה היה מדבר בה בשביל בנו ולאל יתברך נתכנו עלילות שרצה שיהיה זרעה מיהודה שהיה יותר שלם ורצוי משלה וממנה יהיה משיח צדקנו:

מה תתן לי. התחילה לדבר כדי שיכירה כי לא היתה מכונת לשום אתנן בלי ספק אבל היתה כונתה להקים זרע מיהודה ובכן לקחה ערבון לא להנות בו אלא לעדות ואם היה נותן לה אתנן לא היתה מקבלת כי לא היה אז עמה עדות לזכות את נפשה:

הבה נא אבא אליך. היה ראוי הכתוב לומר הבי, אבל מפני שהיתה בעינו זונה תובעת בפה כמנהג הזכר לכך שנה הכתוב ודבר לה בלשון זכר. ומצינו כיוצא בזה (בראשית יט) לכה נשקה, שהיה ראוי לומר לכי ושם בארתי.

ויט אליה אל הדרך. וא"ת וכי איש כמו יהודה שהיה צדיק איך היה נוטה אל זונה אשר לא הכירה ואולי היתה ממזרת או כנענית וישחית זרע קדוש בה. וי"ל דה"פ ויראה יהודה והלך לדרכו ויט אליה כלומר בא מלאך והטהו בעל כרחו אתיא ג"ש כתיב הכא ויט אליה אל הדרך וכתיב התם ותט האתון מן הדרך גבי אתון בלעם כמו שאותה הטיה על ידי מלאך כך ההטיה דהכא על ידי מלאך בשביל המלכים שהיו עתידים לצאת ממנה ומאת ה' היתה הסבה וא"ת איך יצאו כל כך דרך גנאי. דהא אז"ל אין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם יתגאה על הציבור א"ל חזור לאחוריך פי' שמץ פיסול כמו כן הכא אלו היו יוצאין מלכים מיהודה שלא כדרך גנאי היה מתגאה על השבטים לפי' אם יתגאה יאמרו לו שתוק כי לא יצאו ממך אלא על דרך גנאי:

הבה נא. לשון הזמנה כמו הבה את אשתי, הבי המטפחת:

כי לא ידע. אפילו אחר שדבר עמה:

מה תתן לי. ידעה שאין לו באותה שעה אלא הדברים המסוימין שהמה שלו ולזה כוונה תחלה: