בראשית לח, יא

כי אמר וגו'. כלומר דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו:

כי אמר פן ימות. מחזקת היא זו שימותו אנשיה:

וַאֲמַר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלְּתֵהּ תִּיבִי אַרְמְלָא בֵית אָבִיךְ עַד דְיִרְבֵּי שֵׁלָה בְרִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְמוּת אַף הוּא כְּאָחוֹהִי וַאֲזָלַת תָּמָר וִיתִיבַת בֵּית אָבוּהָא

וַאֲמַר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלְתֵיהּ תִיבִי אַרְמְלָא בֵּית אֲבוּיִיךְ עַד דְיִרְבֵּי שֵׁלָה בְּרִי אֲרוּם אָמַר דִלְמָא יְמוּת אַף הוּא כְּאָחוֹי וְאָזְלַת תָּמָר וִיתֵבַת בֵּית אָבוּהָא

וטעם שבי אלמנה בית אביך שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד שיגדל שלה וייבם אותך כי כן המנהג במתיבמת כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג ומתנחמת ולובשת שנים ותכס בצעיף ותתעלף עד שתנשא לאיש:

כי אמר כלומר היה דוחה אותה בקש שלא היה בדעתו להשיאה לו כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ח:י״א) ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה כמו שאמרו (יבמות סד) בנשואים בתרי זמני הויא חזקה ועוד כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם כי נערים היו אין לאחד מהם שתים עשרה שנה וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד אז מהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה:

שבי אלמנה בית אביך. בחסרון בי"ת קודם בי"ת כמו הנמצא בית ה':

שבי אלמנה. המתיני באלמנות כמו ימים רבים תשבי לי:

פן ימות גם הוא כאחיו. פן ישגה ביופיה בילדותו כמו שעשו אחיו וימות:

עד יגדל שלה בני. מפני שלא היה שם אח גדול ממנו אמר לה עד יגדל שלה בני, אבל אם היה שם אח גדול לא היה אומר עד יגדל שלה. מכאן אמרו רז"ל תלה בקטן עד שיגדל או בגדול עד שיבא ממדינת הים או בחרש או בשוטה עד שישתפה אין שומעין לו. ומה שאמר הכתוב (רות א׳:י״א) שובנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים, ויש שסוברין מכלל שאילו היה לה בנים במעיה שנולדו אחר מיתת אחיהם בני יבום הם, אינו כן. שהרי בפירוש אמר הכתוב (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו.

כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. כי מוחזקת היא שימותו אנשיה, שהרי אמרו בתרי זמני הויא חזקה כך פירש רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן על זה אם כן למה יטעה אותה יהודה והיא אסורה לשלה, וכמו שאמרו בנשואין בתרי זמני הויא חזקה. וע"כ פירש שיהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער כי חשש יהודה פן יהיה משחית זרעו ויהיה חייב מיתה כיון שהיה קטן ואיננו ראוי להוליד, וכאשר ראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער בעיני אביו אז עשתה המעשה הזה.

כי אמר פן ימות פרש״י מוחזקת זו שימותו אנשיה כדאמר ביבמות ובכתובות נתארמלה תרי זימני תו לא חזי לאינסובי, ואפילו למ״ד לא הויא קטלנית עד תלת זימנין מ״מ ירא היה פן ישחית זרעו כאחיו וימות והכתוב מוכיח פן ימות כאחיו כמיתת אחיו.

עד יגדל שלה ויהיה חכם וישמור עצמו מעון גדול כזה. ד״א שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה וישא אשה אחרת ויוליד ממנה בנים כדי שלא ימות בלא זכר ואחר כך ייבם אותך. [בית אביך מתיבות חסרות בי״ת, בבית אביך].

עד יגדל שילה בני. וקשה היאך היה משקר יהודה דהא לא ניתן לה י"ל דה"ק עד יגדל שלה וישא אחרת ויוליד בנים ולא ימות בלא בנים כי היא קטלנית ומעיינה גרם ואחרי כן ישאנה והיא טעת' בדיבורו ולא המתינה כל כך ועשתה מה שעשתה דהא יצרה אלבשה והלשון מוכיח:

פן ימות גם הוא כאחיו. כלומר בלא בנים לפיכך לא נתתיה לשלה בני וטעת בדיבורו כי הוא נתכוון להטעותה וסתם דבריו כדי שלא תבין כלתו:

כי אמר פן ימות. סבור שמא מקור משחת הוא זה והחמיר לומר בתרי זמני הוי חזקה וכן הלכה גבי סכנה בהחלוץ:

שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. בזה יש ספק איך אמר יהודה לתמר שיתן לה לשלה כשיגדל אחר שפחד שימות כאחיו ונתן טעם בהפכו. ועוד למה ימות שלה בעבור שמתו אחיו שאיש בחטאו יומת. ולראשונה פי' רש"י דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאה לו. ולשנית פי' מוחזקת היא שימותו בעליה. והרמב"ן כתב ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה כמו שאמרו בנישואין בתרי זימני הוי חזקה. והנכון בעיני שהיה שלה ראוי לייבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם כי נערים היו ואין לאחד מהם י"ב שנה וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה וכאשר המתינה ימים וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו כי אין לו י' שנים והיה ממתין לה עוד אז מיהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה עכ"ד. ויש להקשות עוד על רש"י אין ראוי לצדיקים שיטעו לאחרים כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. והנכון בעיני על הנחת רש"י שנכנס יהודה בזה מטעם קטלנית ושלא ידע ששחתו ארצה שאמר בלבו זאת האשה על כרחה צריכה להמתין לשיהיה שלה בן י"ג שנה ויום א' לענין חליצה וכוונתי שתחלוץ ואיני רוצה לתת צער לה לומר שתמתין לחלוץ אלא אומר לה שתמתין לשייבם אותה וכשיהיה גדול יחלוץ ואין בזה רמאות אלא חסידות שאחר שתמתין על כרחה לשיגדל יהיה ההמתנה לדעתה בטוב לבב ונסו יגון ואנחה וכ"ש שלא הטעה אותה בפירו' שסתם אמר שבי אלמנה עד יגדל שלה בני ולא פירש אם לייבם אם לחלוץ אלא שדעת יהודה היתה שהיא תבין מאלו הדברים יבום וא"ת שלא ידע יהודה דין החליצה אלא דין היבום איך יתכן שידע חצי הדין ולא כולו. וכתב הרמב"ן זה לשונו ובב"ר אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו ע"כ ואחר שקבל הסוד מאבותיו ידוע שכל הסוד קבל לא קצתו. ובזה הותר גם כן הקושיא שהקשה הרמב"ן על רש"י שמה שלא אמר לתמר לכי לשלום מביתי אינו מפני הבושה אלא שא"א לומר לה כן לפי שעדיין צריכה חליצה ולז"א לה שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה לייבם או לחלוץ שעיקר היבום והחליצה אף בדור ההוא היתה באחים כנ"ל על הנחת רש"י:

כי אמר. אם היתה הכונה שחשש שהיא קטלנית קשה קושית הרמב״ן מה זה בוש לומר לה שתלך לה ותו הרי תנאי היא ביבמות דס״ד אם בתרי או בתלת מתחזקת לכך. ותו מאי דייק הכתוב פן ימות גם הוא כאחיו מאי נ״מ במה שהמה אחיו מש״ה פי׳ הרמב״ן שחשש שלא יכשל גם הוא בעון מפני ילדותו וכ״כ הספורנו. וזה אינו נכון לפי דברינו שלא נשתוו בטעם המיתה וגם נראה שלא ידע יהודה כלל סיבת מיתתם אלא כך פי׳ המקרא דלכן אמר שבי אלמנה בית אביך משום פן ימות וגו׳ דהא שלא ניתנה לאשה באותה שעה לשלה הוא משום שלא היה ראוי עדיין לאישות שהרי היה בן ד׳ שנים אבל למאי אמר שבי אלמנה בית אביך ולא רצה שתשב אצלו כדין שומרת יבם שיושבת בית בעלה ע״ז נתן לה טעם פן ימות גם הוא כאחיו כי הוא לא ידע סיבת מיתתם. ובאשר שניהם מתו לערך בני שמונה שנים כסבור שכך טבע גידולם למות בני שמונה. ואולי גם זה הנולד לאמם טבעו כך וא״כ לא יזכה גם הוא ליבמה ולמאי תשב בביתו חנם ויהי לו צער כפול ע״כ תשב בית אביה ואם ימות ה״ז תנשא לאיש :

שבי אלמנה. הפנויה היתה לובשת בצעיף, והזקוקה ליבם היתה סגורה בבית אביה בבגדי אלמנותה, ואמר לה שתמתין, כי כמו שבאשת ב"נ אם אמרה איני רוצה בך הותר הקשר שביניהם, כן בזקוקה, ואמר לה שלא תתיר הקשר עד יגדל שלה, ומ"ש כי אמר מוסב על שלה, ששלה אמר שאינו רוצה ליבמה שירא פן ימות גם הוא כאחיו בשהיא קטלנית, וכשיגדל ויוכל לקיים המצוה כראוי להקים זרע לאחיו, שומר מצוה לא ידע דבר רע:

ס דקשה לרש"י דהפסוק סותר עצמו דמתחילה כתיב עד יגדל שלה בני, משמע שהיה בדעתו ליתנה לשלה, ואחר כך כתיב כי אמר פן ימות וגו' משמע שלא רצה ליתנה לו, ועוד האי כי מאי נתינת טעם הוא אשל מעלה שמאחר שהוחזקה לקטלנית איך אפשר שיתננה לו אחר שיגדל, ועל זה פירש דוחה היה אותה בקש, רצה לומר מה שאמר עד כי יגדל שלה בני דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאו לה, ומה שכתוב כי אמר פן ימות, הוא נתינת טעם על זה למה לא היה בדעתו וכו', ומפרש כי אמר פן ימות וכו':