דברים ד, א

וּכְעַן יִשְׂרָאֵל שְׁמַע לִקְיָמַיָא וּלְדִינַיָא דִי אֲנָא מְאַלֵף יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יָהֵב לְכוֹן

וּכְדוֹן יִשְרָאֵל שְׁמָעוּ לְקַיָּימַיָא וּלְדִינַיָא דַּאֲנָא מַלֵף יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוֹן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן יָהִיב לְכוֹן

מלמד אתכם לעשות. כי עיקר הלמוד לעשות המצות:

למעז תחיון. כי עובדי פעור נשמדו:

וירשתם. בעבור שנח ונעלם היו״ד בשבר הוי״ו נשבר עי״ן הפעל ואפס על משקלו:

ועתה ישראל. מאחר שאתה רואה גזרת האל ית' להגלותכם אם תחטאו השמרו מחטוא ושמרו מצותיו בלי תוספת וגרעון כי התוספת והגרעון בכל שהוא יביאו אתכם לתכלית הקלקול:

מלמד אתכם לעשות שהתלמוד מביא לידי מעשה:

ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו. למדנו מכאן שהלמוד אינו עיקר רק עם המעשה, וכן דרשו רז"ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולמדנו עוד שעם המעשה יחיה האדם, לא זולתו.

ועתה ישראל וגו׳ לרישיה דסיפרא קאי זכור והסתכל כי אחרי שעשה לך הקב״ה ממתן תורה ועד עכשיו כל הטובות הללו אתה הכעסת לפניו כמה פעמים ובשבילכם נטרדתי מלהכנס לארץ ומכאן ואילך שמע אל החוקים וקבל מהם מוסר והכל מחול.

למען תחיו כי עובדי פעור נשמדו.

ובאתם וירשתם שלא תאמרו כבר נאמר לאלה תחלק הארץ לנו נתנה הארץ בין זכאין בין חייבין אל תאמרו כך שהרי אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החקים ואל המשפטים כמו שמפרש והולך.

למען תחיו. איני דורש לכם רק להנאתכם, שבכך תחיו ותירשו את הארץ:

ועתה ישראל וגו׳. אולי שנתכון כנגד שני דברים שארעו לו: אחד בענין הכאת הסלע שה׳ אמר לו לדבר והוא הכה, וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול. ב׳ בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים, ולא זכר בקדוש השם שהזמין ה׳ לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש השם כמו שפרשנו הדברים במקומן, והגם שדן לפניו פנחס, השיבו (סנהדרין פב.) קרינא דאגרתא להוי פרונקא, וזכה פנחס בדבר ונטל ברית השלום שהיה מוכן למשה.

ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחזוק ידים שעשה בראשונה, ואולי שחש כי לא אמר ה׳ ״קנאים פוגעים בו״ אלא אם ראהו, אבל לבקש אחרים לפגע בו – לא, ונשמר וישב ולא עשה כדרך שעשה בסלע שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה, ואחר האמת שגג בזה. ולזה בא להזהירם לעם בני ישראל עם שני הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה׳ צבאות עיר עז לנו ונשב בגיא מול וגו׳, ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החקים שהם המצוות שהם חקים, וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה׳ דבר לסלע שבו נכוה, ודבר זה יתיחס אליו חקה. ואמרו ואל המשפטים כנגד המשפטים שהעריך ה׳ בתורתו שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו ששגג בו משה, ומאמצעות שניהם נגזרה עליו גזרה כנזכר.

וגמר אומר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ, ולא יקרה לכם כאשר קרה לי שאינני עובר את הירדן. וגמר אומר לא תוסיפו להזהירם שלא יארע להם כדרך שארע לו, על דרך מה שאמרו בבריתא (תורת כהנים ריש פרשת אחרי מות) היה רבי אליעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו׳, ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו׳ שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, עד כאן. כמו כן במה שלפנינו נתכון משה לזרז שלא יארע להם כמו שארע לו על מה שהוסיף להכות הסלע. ואמר לא תוסיפו, פרוש, מה שאני אומר לכם ״שמע אל החקים וגו׳ למען תחיו ובאתם״ – תנאי הוא הדבר שלא תוסיפו וגו׳, שאם יוסיפו כדרך שעשה הוא במעשה הסלע – לא יבואו וגו׳ כדרך שנגזרה עליו גזרה בשביל זה.

ואמרו ולא תגרעו וגו׳ לשמר, פרוש, בבא לידם דבר משפט שזכר בתחלת דבריו ״ואל המשפטים״, לא יגרעו ממנו כדרך שעשה הוא בענין זמרי, שנשמר מלבקש לפגע בו וגרע המשפט, והוא אמרו ולא תגרעו, הגם שתהיה כונתכם לשמר, פרוש, שהגרעון יהיה בו צד השמירה להשמר לבל יהרג בועל הארמית.

ועתה ישראל. אחר שהוכיחן וביאר לפניהן כמה נחוץ לפניהם לקבל זה הדרך בעול למוד הלכות וביאור התורה. וכמה השתטח ע״ז. החל לומר לישראל שהן המה גדולי האומה כידוע:

שמע אל החקים ואל המשפטים. כבר ביארנו בס׳ ויקרא י״ח ה׳ ע״פ ברייתא בספרי ותלמוד בבלי וירושלמי. דזה הלשון משמעו חקים אלו המדרשות י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן ונחקקת בכל תיבה ואות. ומשפטים אלו הדינים שנחקר עי״ז. ומוציאם הלכות חדשות. והוא כח התלמוד שבכל דור. ואמר משה אשר אנכי מלמד אתכם לעשות. אין הפי׳ לעשות המצוה. שהרי אינו מענין הפ׳ וגם לא שייך ע״ז לומר מלמד אלא מצוה. אלא קאי על החקים והמשפטים ומשמעו להעמיד המקרא על דקדוקיו כמש״כ בספר ויקרא ט׳ ו׳. ולהלן ל״ב מ״ו. וכ״פ מתפרש עשיה על חידוש הלכה ע״פ חקירת התלמוד מדרשי דקראי כמש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳. ומשה רבינו לימד לישראל במה שהראה כמה חקים ומשפטים אשר העלה בפלפולו. ומזה ישכילו גם המה לעשות כן בכל דור. ונמצא משמעות לעשות על החקים כפי׳ הראשון להעמיד המקרא על מכונו. ועל המשפטים כפי׳ השני להעמיד ההלכה על עיקרה:

למען תחיו. לא ביארו רבותינו הראשונים תיבות הללו כאן ובכ״מ. והראב״ע כ׳ כי עובדי פעור נשמדו. ואין זה הפי׳ אלא פלא וכי כל שאינו שומע אל החקים ואל המשפטים עובדים את הפעור. וכי כל עובדי פעור נשמדים. אבל הכונה הוא כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ז׳ וכ״פ דמשמעות חי כ״פ הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלימותו. והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה וכדומה. ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשו רק בתאות אכילה וכדומה ה״ז נחשב כבהמה ואינו נקרא אדם חי שהרי מאבד מה שהי׳ בכחו לחיות בטוב. כך העובד את ה׳ באמונה מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת. שהרי הוא משחית חיות שהיה בכחו. וזהו מאמרם ז״ל רשעים בחייהם קרויים מתים . וכ״ז במי שלא הגיע למדרגה עליונה רק עובד את ה׳ באמונה. אמנם מי שזכה לעלות באורח חיים למעלה למשכיל להרגיש עונג מדביקות בה׳ הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש וזה חיות שאין למעלה הימנו כי עזה כמות אהבת ה׳. וכמש״כ בס׳ בראשי׳ שם. ואמר משה דשמיעת החקים והמשפטים שהוא עסק התלמוד יביא לידי חיות היותר אפשר כמבואר עוד להלן ו׳ ו׳ וכ״ד. [ובחיבורנו רנה ש״ת על שה״ש נתבאר בזה הרבה ברצות ה׳]:

ובאתם וירשתם. המקום המוכשר ביותר לזה החיות. דבחו״ל אין זה החיות אפשר להיות בתכלית השלמות. משום שחסר רוה״ק הופעת אהבת ה׳ לדבקים בו. וגם יש הרבה מפריעים לזה משא״כ בא״י תגיעו לזה החיות בנקל ע״י עסק התורה. וגם זכות התורה מסייע לבא לא״י כדאי׳ בב״ב ד״ח עה״מ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם:

ועתה ישראל, אחר שהקדים כל מה שנאמר עד עתה להודיע למה נתעכבו במדבר מ' שנה ולמה לא נכנם משה לארץ, מתחיל לזרזם על שמירת התורה והמצות, שמע אל החקים תחלה מזרזם על מצות שאינן תלויות בארץ (ובפסוק ה' יזרזם על מצות התלויות בארץ) ועז"א שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות ר"ל לעשות תמיד אף בח"ל, ועי"ז תרויחו [א]למען תחיו, [ב] ובאתם וירשתם את הארץ שאף שאין המצות תלויות בארץ, הארץ תלויה במצות, וכמ"ש חז"ל והיה כי יביאך עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ואמרו לא נתן להם א"י אלא ע"מ שישמרו את התורה שנאמר ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו:

ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' עד רק השמר לך ואחר שמשה רבינו עליו השלום ברצותו לבאר את התורה ואת המצות רצה להקדים לביאורם הספורים אשר קדמו מהסבה אשר זכרתי. התחיל עתה לדבר מהמצות ושלמותם וענשם באמרו ועתה ישראל שמע אל החקים. ר"ל ועתה ישראל אחרי שכבר הסירותי מלבך המחשבות הכוזבות שהיה אפשר שיעלו בדעתך על שכר המצות והוכחתי היות ירושת הארץ דבר מצרן סגוליי בכם ראוי שתשמע אל החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות. ר"ל שאין הלמוד תכלית הידיעה בהם כי אם לתכלית המעשה. וכל זה כדי שתחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלהיכם נותן לכם. ולא תהיו כדור המדבר שמתו בו ולא נכנסו לארץ. ולפי שאמר אשר אנכי מלמד אתכם. אמר אליהם שלא יחשבו שהמצות ההם אשר ילמדם הם אנושיות מדעתו ולכן כל חכם לב יגבר בלבו להוסיף עליהם או לגרוע. וזהו לא תוסיפו כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו. ונתן הסבה בזה לשמור את מצות ה' אלהיכם. רוצה לומר שהמצות הן אלהיות שהן מה' עם היותו ע"ה הוא השליח בהן והביא ראיה בדבר מענין בעל פעור שראו בעיניהם והוא שכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו השם יתברך. ואמר זה כנגד זמרי בן סלוא שאמר למרע"ה בהקריבו לפניו את המדינית זו אסורה או מותרת א"ת שהיא אסורה בת יתרו מי התירה לך כבמדבר רבה פ' כ' לפי שהיה הרשע ההוא מספק במצות וחושב שהיו אנושיות מדעת מרע"ה לא אלהיות. ולכן השמידו השם יתברך. אמנם אותם ששמרו כל אשר צוה אליהם מרע"ה שבעבור זה היו דבקים בה' אלהיהם ולא גרעו ולא הוסיפו מן המצות היו חיים עד היום הזה. והוא ממה שיורה שדברי מרע"ה ומצותיו כלם היו אלהיות ולזה אמר כדרך תולדה היוצאת מן הדברים ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי. רוצה לומר ראה א"כ ישראל מהנסיון הזה אשר ראיתם בבעל פעור שהחקים והמשפטים אשר למדתי אתכם אינם מדעתי אבל היו כאשר צוני ה' אלהי ולכן ראוי שתשמרו ועשיתם אותם מבלי תוספת וחסרון. והנה אמר חקים ומשפטים בלבד לפי שהמצות יש להם שמות מתחלפות מבחינות שונות. כי פעמים נקראים מצות לפי שצוה השם יתברך בהם. ופעמים נקראים תורה לפי שהם הוראת הדרך הישר להצלחתנו. ופעמים נקראים עדות להיותם זכר ועדות לחדוש העולם וליציאת מצרים ושאר האמתיות שהעידה התורה עליהם. האמנם כבר יוכללו כל המצות בהיות טעמם נעלם בלתי נודע. או נגלה ונודע. והם החקים שאין טעמם מושג אצלנו. והמשפטים שהם המצות שטעמם נודע. ולפי שאין אמצעי בין החיוב והשלילה לא היו חקים ומשפטים כוללים אל המצות. והנה אמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם. להגיד כי המצות מצד עצמם ראוי שישמרו אותם לשלמותם כ"ש כאשר יצטרף לזה שלמות המצוה ית'. והוא אמרו ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. רוצה לומר שבשמירת המצוה תחשבו חכמים ונבונים בעיניהם. ולפי שזה יקשה בענין החקים. שיחשב הפועל אותם מאיש שוגה ומפתי וחסר דעת. אחרי היותו עושה דבר שאין לו טעם שכלי. לכן ראה להוכיח הדבר בהם. שעם היות שהחקים אין להם טעם הנה העמים אשר ישמעון את החקים האלה יאמרו בלי ספק רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. לפי שיראו התועלת הנמשך מפועל החוקים ההם היותו גדול ועצום בקנין הדבקות האלהי. וזהו אמרו ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. וענין זה הוא כי כל פעל שיעשה האדם. ויהיה זה בלתי נוהג לדרך ההקש. הנה יהיה מיוחס בעיני רואיו באחד מב' פנים. אם שיוחס לשוטה וסכל. אם לא יראה ממנו תועלת מבואר. ואם שיחשב לחכם מופלג אם יראה שמאותו פועל ימשך טובה גדולה ותועלת עצום גם כי הפועל ההוא בלתי מסכים אל השכל כי כמו שהרופא המרפא החולי המסוכן בדבר קל בלתי מתיחס אליו יחשב לרב חכמתו ועמקה. כן בראות העמים שישראל בעשיית החוקים שאין להם טעם ידבקו באלהי ית' ויהיו קרובים אליו. יגזרו אומר שבלי ספק החקים ההם עם היות טעמם נעלם מעיניהם הנה יש בהם חכמה מופלגת וטעמים גדולים יורה עליו עוצם התועלת ההוא היוצא מהם. והנה אמר הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול. כי לא תמצא החכמה כי אם במתי מעט אנשים רשומים. וכמאמר המשורר (תהלים פ"ז) אזכיר רהב ובבל ליודעי הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם. רוצה לומר שהנולדים בהם אנשי חכמה היו אנשים מועטים. וכ"ש הדבקות עם הנבדל כי לא יזכה אליו כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה. אמנם באומה הזאת עם היותו גוי גדול. יהיה מהתימה היותו כלו חכם ונבון ובהיותו גדול אחד כי כלם דבקים באלהיהם בכל קראם אליו. זהו מאמר המשורר (תהלים פ"ז ה') ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. רוצה לומר שהיו נולדים בה אנשים רבים מהחכמים מה שלא היה בשאר האומות. והנה נתן עוד טענה אחרת להוכיח שלמות החקים באמרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. רוצה לומר שהאומות לא ילעיגו אל החקים אחרי ראותם שהמשפטים שטעמם ידוע הם צדיקיים ומפני זה יחשבו שהחקים הם צדיקים גם כן אע"פ שלא ישיגו את טעמם כי כמו שהאדם בעשותו פעולות רבות כפי התבונה והשכל כשיראו אותו עושה מעשה שאין טעמו נודע ראוי לחשוב שזה גם הוא לפי שכלו עם היות ענינו וטעמו נעלם. ככה בענין המצות בראות האומות שהמשפטים הם כלם צדיקים יגזרו אומר שגם החוקים המעורבים עמהם הם צדיקים אם לא שצדקתם וטעמם נעלם ובלתי ידוע. וכמו שכתב הרב רבינו ניסים. ולזה צרף בכתוב הזה חקים ומשפטים כאלו אמר ומי גוי גדול שיש לו חקים שיש להם גם כן משפטים שאותם המשפטים הם צדיקים ככל התורה אשר אנכי נותן לפניכם היום רוצה לומר אותם אשר אנכי מלמד אתכם בבחינות עצמם לא עדיין בבחינת היותם אליו יתברך. שזהו בלי ספק רוצה לומר צדקת המשפטים יורה על צדקת החקים ויושרם הנה אם כן צוה להם ראשונה שישמרו החקים והמשפטים שהם כוללים כל המצות לפי שהמצות מפאת עצמם הם שלמות ורבי החכמה והתבונה ואף החקים שאין טעמם נודע יורו על החכמה כפי התועלת היוצא מהם וכפי צדקת המשפטים המעורבים עמהם. ואחרי שהוכיח שלמות המצות מצד עצמם מהטענות האלה. הוכיח שלמותם מצד הבורא יתברך המצוה אותם. והוא אמרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וכמו שנפרש. והותרו בזה הספק הז' בקשור עיניכם הרואות עם מה שהזהיר לא תוסיף על הדבר. וגם הספק הח' למה בתחלה זכר חקים ומשפטים ואחר כך אמר חקים בלבד. אשר ישמעון את כל החקים האלה ובסוף חזר לומר חקים ומשפטים צדיקים: