בראשית נ, ב

לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא:

וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל

וּפְקַד יוֹסֵף יַת עַבְדוֹי יַת אַסְוָותָא לְבַסְמָא יַת אָבוֹי וּבְסִימוּ אַסְוָותָא יַת יִשְרָאֵל

ויחנטו. כדמות אבק ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה:

לחנוט - פתרונו לפי עניינו. ומנחם פירשו: מגזרת חנטה פגיה.

ויחנטו. המתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים כדי להוציא טנף שבמעיו וכדי שלא יסרח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב ודומה לו התאנה חנטה פגיה המתיקה פירותיה:

ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כענין שכתוב באסא המלך (דברי הימים ב ט״ז:י״ד) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה, וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמר ויחנטו שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו.

לחנט את אביו י״מ אותו שמן נעשה מדבר שלא הביא שליש. והוא לשון התאנה חנטה פגיה. וכן שנו רבותינו אנפקינון שמן זית שלא הביא שליש.

לחנוט. אנבמי"ר (embâmer. Balsamiren) בלע' ונראה שהוא משמן זית שלא הביאו שליש ואין הזתים רק חנוטים כמו (שיר השירים ב׳:י״ג) התאנה חנטה פגיה וגן אמרו רבו' אנפיקטינון שמן זית שלא הביאו שליש והאומנין מרחקין אותו לחנוט בו אדם וכן עשו ליוסף:

ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות. או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה, כי הוא פלא בעמים המזוהמים, וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו. ואם לא היו טעמים הנזכרים, הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי כאמור בש״ס (בבא מציעא פד:).

או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם, ואפלו עפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר, כי זוהמת הגוף היא המסרחת אכל שבמעים, מה שאין כן קדם לכן. והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת, אבל על כל פנים עפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח, ולזה חש יוסף וצוה לחנט.

או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט.

ויצו יוסף וגו׳. ידוע ברבה שהי׳ תרעומות על יוסף ע״ז עד שאמרו בפ״ק דסוטה למה מת יוסף לפני אחיו רבי א׳ על שחנט את אביו א״ל הקב״ה לא הייתי יכול לשמור את צדיקי לא כך אמרתי לו אל תיראי תולעת יעקב אל תראי תולעת את יעקב :

ויחנטו הרפאים את ישראל. כאן נרמז התרעומות שהגידו חז״ל דמש״ה כתיב כאן ישראל ולא יעקב אלא רמז להפליא כי החניטו רופאי אוה״ע את ישראל שהי׳ מצוין במעלה וקדושה שנקרא שמו ישראל:

ויצו את עבדיו. מודיע גדולתו שהיו לו רופאים מיוחדים שהיו עבדיו, וענין החניטה שהיה נהוג למצרים ידוע מן המומייאן, שהם גופים הנחנטים שנתקיימו כמה אלפים שנה ולא שלט בהם הבלוי והרקבון, אולם יפלא אם נהגו כן מצריים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של אביו. דע כי הקבורה היא לצורך מת שיתבלה הגוף בעפר, מפני שהגם שהנשמה האלהית אשר באדם תתפרד מן הגוף תיכף אחר המות ותשוב אל שרשה, הנה נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח היא לא תתפרד תיכף, כי האדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיאה להפכה אל עצם רוחני נבדל ע"י העיון והמעשה, שעל ידם יותכו מחלקים החומריים מן הרוחניים, והרוחני יקנה ג"כ הנצחיית, אולם לא כל אדם יצליח לעשות מלאכה זו בשלמות, כי הנפש הזאת שנולדה עם החומר והתערבה עמו תמיד לא תפרד מחברתו בקל, כי גם העיון והמעשה נתערבו בהם ענינים חומריים, העיון הוא באמצעות המדמה והחושים, והמעשה יתערבו בם פניות רבות חומריות, עד שעל ידם תופסד המלאכה האלכימיית הזאת והצירוף והזיקוק לא יעלה כראוי, וע"כ גם אחרי המות חלקים אלה הרוחניים עדן לא נפרדו מן הבשר עד ישוב העפר על הארץ כשהיה, כי אז גם הרוח תשוב לרוחניותה, וכמ"ש בפי' שה"ש בפסוק אחות לנו קטנה, וע"כ המת מטמא מצד חלקים אלה המשוטטים בבשר המת קודם שיתבלה, אבל השלמים והקדושים כיעקב שעשו מלאכה זו בחייהם בשלמות, אז תיכף במותם נפרד גם הרוח מן הבשר ואין טומאה עוד להגוף, וע"כ צדיקים אין מטמאין וא"צ שיתבלה הגוף בעפר להתיך חלקי הנפש שנתערבו עמו, כי כלם נפרדו וכד ניחא נפשיה אמר טהור טהור. ולפ"ז החניטה להמצריים היה מפני שנפשם נעשה חומר ובשר ואין טעם לקבורה להפריד הנפש והרוח, כי אם הרוח נעשה בשר ואין מטמא עוד כמו שאין טומאה לבהמה, ואצל יעקב היה בהפך מפני שנפרדו כל חלקי הרוח בחייו ונשאר הגוף טהור, לכן חנט אותו שישאר קים כלבוש טהור שהתלבשה בו הנפש האדירה הזאת שנקרא בשם ישראל, כי שרה עם אלהים ועם אנשים, ונפרד בחייו מן גופו כמ"ש בפ' וישלח. ועז"א ויחנטו הרפאים את ישראל, שחניטה זו היתה מצד שנקרא ישראל: