בראשית מד, יז

וַאֲמַר חַס לִי מִלְּמֶעְבַּד דָּא גַּבְרָא דִּי אִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּ הוּא יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן סָקוֹ לִשְׁלַם לְוַת אֲבוּכוֹן: ססס

וַאֲמַר חַס לִי מִלְמֶעֱבַד דָא גַבְרָא דְאִשְׁתְּכַח כַּלִידָא בִּידֵיהּ הוּא יְהֵי לִי עַבְדָא וְאַתּוּן סוּקוּ לִשְׁלַם לְוַת אֲבוּכוֹן

חלילה לי מעשות זאת. שאהיה אני השליח להפרע מכם מעונותיכם הקודמים כענין מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך לא אקח לעבד ולא אעניש זולתי החוטא אלי עתה בזה החטא בלבד: חסלת פרשת מקץ.

חלילה לי מעשות זאת. כי שופט כל הארץ אני וחלילה לי מעשות חמס לכם. ונראה כי דעת יוסף היתה כי חיוב העשרה אשר נמצאת גנבה ביד אחד מהם אינו אלא כשהם מתאספים כולם ביחד לגנוב ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם אז יתחייבו, אבל כשנמצאה הגנבה ביד אחד מהם הוא לבדו חייב מיתה והאחרים פטורין כי אולי לא ידעו בגנבה. ועל כן אמרו הם הננו עבדים לאדני, אנו קונסים את עצמנו להיות עבדים לאדני, זהו שאמרו גם אנחנו כלומר גם אנחנו הנקיים שלא ידענו בגנבה, גם אשר נמצא הגביע בידו אנו מקבלים על עצמנו להיות הדין שוה בנו כאלו ידענו בגנבה. והשיב יוסף חלילה לי מעשות זאת לקחת אתכם לעבדים כי אולי לא ידעתם בגנבה אבל האיש הנמצא הגביע בידו, הוא חייב מיתה וזהו שהוסיף הוא, אבל איני רוצה להמיתו אלא הוא יהיה לי עבד ואתם הנקיים עלו לשלום אל אביכם.

וע"ד הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף.

וכבר ידעת כי כתונת הפסים היה תחלת הסבות וראשית גלגול הדברים ונחשב להם לאכזריות גדול מה שטבלו הכתונת בדם השעיר ואמרו לאביהם זאת מצאנו, לפיכך היה העונש בהם בגופם שהתחיל השעבוד בהם אחרי מות יוסף מיד, ואחר זמן בהרוגי מלכות שנדונו בגופותם, כי הגוף כתונת לנפש, ועל כן תמצא בפרשה זו י' פעמים האנשים לרמוז על עשרה הרוגי מלכות. והיה לו לומר אחי יוסף או בני יעקב, ואלו הם ויקחו האנשים את המנחה הזאת, הבא את האנשים, כי אתי יאכלו האנשים, ויבא האיש את האנשים, וייראו האנשים, ויבא האיש את האנשים, ויתמהו האנשים, אמתחות האנשים, והאנשים שלחו, אחרי האנשים, הרי עשר פעמים אנשים. ואלו הם עשרה הרוגי מלכות. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי חנניא בן תרדיון, רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חוצפית המתורגמן, ר"א בן שמוע. עליהם, אמר דוד ע"ה (תהילים ט׳:י״ג) כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים. ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולן ביחד.

וכן תמצא בפרקי היכלות אמר רבי ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאת השמועה מכרך גדול שברומי שצוה לופינוס קיסר ותפשו ארבעה אנשים אלו מאבירי ישראל רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע ורבי אלעזר בן דמא ורבי יהודה בן בבא ומאתים ושמונה אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם. וכיון שראה ר' נחוניא בן הקנה גזרה זו עמד והורידני למרכבה ובקשתי שאלה מסוריאל שר הפנים ואמר לי עשרה נכתבו בבית דין של מעלה ונתנו לו לסמא"ל הרשע שרו של עשו ואמרו לו לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים גזרת (שמות כ״א:ט״ז) וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ושמורה לו להנקם ממנו עד שתגיע (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקד ה' על צבא המרום במרום, בגדיים וכבשים של יום הבכורים. אמר רבי ישמעאל כל ההתראות הללו וכל התנאין הללו התרו בו והתנו עם סמא"ל הרשע, והוא אמר קבלתי עלי ויבחר עשרה מאבירי ישראל. אמר רבי ישמעאל מה עשה זהוריאל ה' אלהי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזרות ומכות גדולות קשות ועזות ומבוהלות ונוראות וכבדות על רומי מפני חמה שנתמלא על סמאל הרשע שקבל עליו כל התנאים הללו, אלא מיד נטל נייר וכתב עליו נקמה זו עתידה ושמורה לרומי הרשעה, תעלה ענן אחד ותעמוד למעלה מרומי ששה חדשים וירד שחין לח על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל הפירות וכל מיני מתכות, ואחרי כן תעלה ענן אחרת ותדחה את חברתה ותעמוד במקומה ששה חדשים אחרים, וירד נגע צרעת וספחת ובהרת וכל מיני נגעים על רומי הרשעה עד שתבא שעה שיאמר אדם לחברו הילך רומי הרשעה בפרוטה היא וכל אשר בה ויאמר לו אינה מתבקשת לי, עד כאן בפרקי היכלות.

אבל יש לתמוה ממה שכתוב כי רבי חנינא בן תרדיון הוחלף בלופינוס קיסר ולופינוס קיסר הוא שנשרף, וכן כל השאר כי כן כתוב שם וכמדה זאת לכל חכמי ישראל. ושמעתי בזה כי כשם שהוחלף יצחק באיל והוקבע לו שכר כאלו הוקרב וכאלו עפרו צבור על גבי המזבח, כן הוחלפו חכמי ישראל באחרים, וכיון שטעמו טעם מיתה במה שנתפשו ונגמר דינם לכך הם קבלו ענשם והרי זה כאלו נהרגו. ומה שאמר הכתוב ושים כסף איש בפי אמתחתו, ירמוז אל הענין הזה, כי הכתוב המשיל את הנפש לכסף צרור והגוף לאמתחת כי הוא אמתחת הנפש. וכן לפי דעתי מה שהזכיר למעלה כי עתה שבנו זה פעמים, רמז למה שאמר הכתוב (איוב ל״ד:ל״ו) על תשובות באנשי און, וכתיב (איוב ל״ג:כ״ט) פעמים שלש עם גבר, והוא מאמר יהודה שהתחיל במצות יבום תחלה. והבן היטב כי מזה הזכיר בסוף וישובו העירה והיה אפשר לומר וישובו מצרימה, אבל הוא מלשון עיר קטנה והמשכיל יבין. ומפני זה נחתמה הפרשה.

ואתם עלו לשלום אל אביכם. והיה יכול לומר לכו לשלום לדרככם, אבל הפרשה מבוארת באחי יוסף לשעה, ורומזת לעשרה הרוגי מלכות לדורות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכן דרשו רז"ל חכמי האמת ז"ל עשרה הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, וכן הכתוב אומר (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

עלו לשלום. כי שמא לא פשעתם:

אויבי שקץ תשקץ, בשמתא ליהוי ראשם האליה והעוקץ, ולישועתי הער והקץ, בסיימי סדר ויהי מקץ.

חלילה לי וגו׳. פרוש: אם ה׳ מצא לכם עון, אני לא אדון על הדבר אלא על מה שנתגלה לי מהמשפט הצדק, ועל חטא זה אני שופט ״האיש אשר נמצא וגו׳ יהיה לי עבד וגו׳ ואתם עלו לשלום״. ובזה נחה דעתי במה שרואני שדבר יהודה כדברים האלה, שזה יגיד כי כלו לו דברי פיוס וקבל המשפט, ואיך תוך כדי דבור ״ויגש אליו״ ודבר דברים עתיקים. ולדברינו צדקו הדברים, כי מקדם חשב כי מה׳ יצא הדבר כי מצא האלהים עונם, וכשראו שלא קבל יוסף אלא בנימין לבד, אמר, הרי זה לך לאות כי לא על עון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ״ויגש אליו יהודה״.

חסלת פרשת מקץ

חלילה לי מעשות זאת. אין זה כבודי ורצוני להעניש אנשים שאיני רואה בהם עול. ואשר כבר התכבדתי עמהם בחזקה כי כנים המה. ע״כ האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו׳. והנה עתה נתודע הדבר ליהודה שאין זה עונש מן האלהים שהרי א״כ הי׳ ראוי שיהיו המה עבדים אלא רצון המושל בכך או איזה חטא של בנימין בעצמו הוא מעתה החל להעמיד את הערבות ולעשות כל מה שבכחו:

ויאמר חלילה לי מעשות זאת. ר"ל הגם שאוכל לדבר זאת ולחשוד את כלכם, אבל לעשות מעשה עפ"ז חלילה לי, כי י"ל ג"כ שרק הוא לבדו גנב הכסף והגביע, ולכן רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד. וכבר בארו המפ' שיוסף עשה זאת לבחון אם ימסרו נפשם עליו, שבזה יראה אם יש בלבם עוד משטמה על בני רחל אם לאו: