בראשית מד, יט

אדני שאל את עבדיו. (בראשית רבה) בתחילה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה, ביתך היינו מבקשים, או אחותינו אתה מבקש, ואף על פי כן ונאמר אל אדוני לא כחדנו ממך דבר:

רִבּוֹנִי שְׁאִיל יָת עַבְדּוֹהִי לְמֵימָר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אָחָא

רִבּוֹנִי שְׁאֵיל יַת עַבְדוֹי לְמֵימַר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אָחָא

כַּד חֲמָא יוֹסֵף הַבְהֲבָא וְיַקִידָא דִסְלִיקַת גְבוּרְתֵּיהּ דִיהוּדָה אָחוֹי וְנַפְקִין שְעַרְתֵּיהּ דְלִבֵּיהּ וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהּ בֵּיהּ בְּשַׁעְתָּא רָמַז יוֹסֵף לִמְנַשֶׁה בּוּכְרֵיהּ וְרָפַס בִּמְסָאנֵיהּ וְרַעֲדַת כָּל פְּלָטִין דְיוֹסֵף בֵּיהּ בְּשַׁעְתָּא אָמַר יְהוּדָה אִילוּלֵי דַהֲוָה עֲלָע מִן בֵּית אַבָּא לָא הֲוָה כָּשַׁר לְמִתְעַבְדָא כֵּן בִּכְדֵין שָׁרֵי יְהוּדָה מַרְכִּיךְ בְּמִילוֹי וַאֲמַר רִבּוֹנִי שְׁאִיל יַת עַבְדוֹי לְמֵימַר הֲאִית לְכוֹן אָב אוֹ אָח:

אדני שאל את עבדיו לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו) וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו אינה טענה כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלהים יחנך בני (בראשית מ״ג:כ״ט) ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות והרבה משאות להם ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת יותר מן הכסף שהביאו לו כאשר פירשתי (רמב"ן על בראשית מ״ד:א׳) ומה לעשות לו ואשר יראה לי על דרך הפשט שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (בראשית מ״ג:כ״ג) וזה ענין הסיפור אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב כי אמרת לא תוסיפון לראות פני לא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל ואז הודה בפחד ובדאגה ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו ולך תהיה צדקה וזה טעם כל הפרשה ויתכן שיהיה והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו כנוי לכבוד והורדת את שיבת עבדך אבינו וכן וחטאת עמך (שמות ה טז) ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו זו היא השמת עין יאמר כי כמוך כפרעה ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר ופחד לפרש לו יותר אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם כי למה יבקש לראותו על כרחם וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ג:ח׳) אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו כמה מדינות ירדו ליקח אוכל כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו:

אדני שאל - אתה גרמת לנו להביאו הנה וחולין הוא לך לעכבו.

היש לכם אב או אח ועל אמם לא שאל כי ידע שכבר מתה:

אדני שאל חז״ק לא מצינו ששאל זה אלא יש לנו לומר ששאל להם כי איך ימלאנו לבו להוציא שקרים עליו בפניו. והוא שנאמר למעלה שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו.

אדוני שאל וגו'. מה לך על אבינו ואחינו וכי לכל הבאים אתה שואל על משפחתם ואעפ"כ הגדנו לך וכי יש לנו אח קטן כי לא היינו נשמרים ממך ועל אשר לא תהיה שואל למה לא בא עמכם אמרנו כי אבינו זקן וצריך לו שישמשנו ושלא תאמר למה לא נשאר אחד מן האחין לשמשו אמרנו ילד זקונים הוא זה ואין אבינו מניחו להפרד ממנו:

אדני שאל וגו׳ לאמר. טעם הצעת הדברים, לומר כי לצד ההכרח לקחו בנימין מאת אביו, ואם לא יראהו עמהם ימות אביו מדאגתו. והתחיל לומר אדני שאל את עבדיו, פרוש: לא היתה שאלת אדם לכיוצא בו שיוכל למנע התשובה ממנו, אלא כי היתה מאת אדני לעבדיו, וכיון שכן בהכרח לאמר לך אמתתן של דברים. עוד ירצה באמרו לאמר, כי מלבד השאלה עשית לנו דבר המחיב אותנו לאמר לך בלא העלמה, כי עשה אותם כמרגלים, והצרכו לאמת דבריהם כמשפט בדיקת האנשים הנחשדים ברגול, שנבדקים בכל הפרטים הגם שאינן נוגעים בענין הרגול, ואם העלם יעלימו דבר ינתנו בקולר, לזה הכריחם לאמר.

אדני שאל. כבר כתב הרמב״ן בפסוק כ״א שאע״ג שלא נזכר לעיל דברים אלו ביניהם מ״מ ודאי הי׳ וכמו שאמרו לאביהם שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו וגו׳ אלא שלא נזכר במקומו כ״א מה שנוגע לענין. וכן כאן לא הזכיר יהודה ענין העלילה של מרגלים באשר כבר הודה יוסף שבטעות חשדם ופייס אותם הרבה ע״ז שוב אין ד״א להזכיר טעותו:

אדני שאל. כבר כתב בעל העקדה שהיה במשפט הזה זכות מצד שלשה ענינים. א] מצד הנשפט, שכבר יחייב היושר והסברא והוסכם ממניחי הנמוסים שלא להשוות כל עוברי דת ודין בעונשים שוים, שאם יתחייב הגנב מלקות ארבעים וגנב נער ורך או זקן או חולה שימות במכות אלה ראוי שיוותרו מענשו. ב] מפאת זולתו שכבר ימנעו מהעניש את החוטא אם יגיע מענשו נזק ורעה לאחרים. ג] מפאת המשפט עצמו שאם גזר המלך עונש ממון על אחד או עונש עבדות יכול להחליפה, כי זה בידו. והנה תחלה טען מצד הנשפט שהוא נער ורך וא"א לגזור עליו עבדות פן ימות, והביא ראיה ע"ז ממה שכבר אמר לו זאת בתחלה כמסיח לפי תומו מבלי שאלה כלל, וז"ש אדוני שאל והוא כפי' רי"א שהוא בתמיה, וכי אדוני שאל את עבדיו לאמ היש לכם אב או אח הלא לאל שאל אותנו ע"ז, רק,

ח דקשה לרש"י למה אמר לו היאך דיבר לו יוסף, וכי לא ידע יוסף מה שדיבר, ומתרץ דלכך חזר הדברים לומר לו מתחילה בעלילה וכו':

ט משום דאין דרך לשאול על הבנים ועל הבנות ועל האבות ועל האמהות אלא בחתון, ואם תאמר למה נקט רש"י גבי יוסף בתך וגבי אחיו אחותנו, ולא נקט איפכא, דהא הם היו זקנים יותר מיוסף, יש לומר משום דיוסף היה חשוב בעיניהם כמלך, לכך היו אומרים בתך היינו מבקשים דדרך של חתן לנהוג כבוד בחמיו, וכן אחותינו אתה מבקש וצריכים אנו לנהוג בו כבוד כדי שייטיב לאחותינו, אבל איפכא היה גנאי ליוסף דאז היה יוסף צריך לנהוג כבוד בהם:

י רצונו לפרש שלא תאמר הואיל ויודע היה יהודה שביקש עלילה למה השיבו יש לנו אב זקן וגו', ומתרץ דהכי קאמר אף על פי כן וגו':