בראשית מ, כג

ולא זכר שר המשקים. בו ביום:

וישכחהו. לאחר מכן מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהלים מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים (ישעיה ל ז) רהב:

וְלָא דְכִיר רַב שָׁקֵי יָת יוֹסֵף וְאַנְשְׁיֵהּ

וּבְגִין דְשָׁבַק יוֹסֵף חִסְדָא דִלְעֵיל וְאִתְרָחִיץ בְּרַב מְזוֹגַיָא בִּבְשַר עָבִיד בְּגִין כֵּן לָא אִידְכַּר רַב מְזוֹגַיָא יַת יוֹסֵף וְאַנְשְׁיֵיהּ עַד זְמַן דִי מָטָא קִיצָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִתְפַּרְקָא

שְׁבַק יוֹסֵף חִסְדָא דִלְעֵיל בְּחִסְדָא דִלְרַע וְחִסְדָא דְלָוֵוי יָתֵיהּ מִבַּיְיתֵיהּ דְאָבוֹי וְאִתְרְחַץ בְּרַב מְזוֹגַיָיא בִּבְשַר עָבִיד וּבְשַר טָעַם כַּסָא דְמוֹתָא וְלָא אִידְכַּר כְּתָבָא דְכָתִיב וּמְפָרַשׁ לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יִתְרָחִיץ בְּבִישְרָא וִישַׁוֵי בִּישְרָא רַחֲצוֹהִי וּבְרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יִתְרָחֵיץ בְּשֵׁם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ וִיהֵי מֵימְרֵיהּ דַיְיָ רוֹחֲצָנֵיהּ. מִן בְּגִין כֵּן לָא אִדְכַּר רַב מְזוֹגַיָא יַת יוֹסֵף וְאַנְשֵׁי יָתֵיהּ עַד זְמַן דִמְטָא קִצֵיהּ לְמִתְפַּרְקָא:

ולא זכר שר המשקים. לא הזכירו בפה אל פרעה. כן ומשא ה' לא תזכירו עוד. זכר את ושתי:

וישכחהו. בלב:

ולא זכר שר המשקים את יוסף - מיד בצאתו כמו שביקש ממנו יוסף: כי אם זכרתני אתך.

וישכחהו - זמן מרובה אחרי כן, עד שעה שהקב"ה עשה ליוסף נסים והוצרך להזכירו.

ולא זכר ג' במסורה הכא ואידך ולא זכר יואש המלך את החסד. ולא זכר הדום רגליו. ששר המשקים היה כפוי טובה ולא זכר הטובה שעשה לו יוסף וכן היה יואש כפוי טובה ולא זכר הטובה שעשה לו יהוידע הכהן והרג לזכריה בנו ועל זה נהרגו כמה נפשות מישראל שהיה דמו תוסס עד שנחרב הבית וזהו ולא זכר הדום רגליו ביום אפו:

ולא זכר שר המשקים את יוסף לא הזכירו בפה אל פרעה מיד בצאתו כמו שבקש ממנו יוסף כי אם זכרתני אתך, ולכך וישכחהו בלב. חסלת פרשת וישב

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. לא שם לבו עליו ושכחו וי"מ ולא זכר מיד ושכחו לאחר זמן וי"מ ולא זכר לא מחמת שנאה ורשע אלא שכחו:

שיחי כקרב יחשב, וקולי אל הקשב, ורוח שממעלות עלה נחה והשב, קדוש תהלות יושב, ועמך לעירך השב, בסיימי סדר וישב.

ולא זכר שר המשקים וגו׳. פרוש, הגם שלא שכחו בתחלה, לא זכר שמו כאשר צוה עליו יוסף, דכתיב (בראשית מ:יד) ״זכרתני״.

ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מלבו. והכונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזכרו, נשכח מלבו, כי אם היה בלבו ובדעתו צד אחד לזכרו, באמצעות זה היה קצת נזכר, אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מלבו). ואולי ירמז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מלבו ומדעתו עת עלות על זכרונו עד עת קץ שפקד ה׳ את יוסף ויזכרהו. ואולי שירמז באמרו וישכחהו על זה הדרך: וישכח הוא, אבל הקדוש ברוך הוא לא שכחו ויזכרהו לטובה, ויהי מקץ וגו׳, ואז שר המשקים זכר אותו בעל כרחו.

חסלת פרשת וישב

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. כי עבירה גוררת עבירה, בראשונה אע״פ שעלה יוסף בזכרונו מ״מ לא זכרו בפני פרעה לטובה, וזה גרם לו שלסוף שכחו לגמרי ואפילו בזכרונו לא עלה, ועל אלו שתי עבירות אמר את חטאי אני מזכיר היום, היינו שני חטאים אלו מה שחטא ליוסף ולפרעה ורז״ל אמרו (בר״ר פט ג) שיוסף חטא בזה שתלה בטחונו בשר המשקים, ואמר ב״פ לשון זכירה כ״א זכרתני וגו' והזכרתני וגו' וכנגדם נענש בכפל השכחה, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.

ועל זה הרמז נוכל לומר, כי בזמן שאמר יוסף אם זכרתני והוא לשון תנאי כאילו אמר אם זכרתני יש תקוה, ואם לא אבדה התקוה, נמצא ששני תיבות אלו כוללים עיקר העון, על כן כנגדם יצא בת קול ואמר תשכח, כי תשכח עולה למספר אם זכרתני, ועל כן ניתן הדין שיהיה אסור עוד שתי שנים כי ימות השנה שס״ה ימים, ב״פ שס״ה עולה תש״ל כמספר תשכח, ועל כן הדין נותן שיהיה אסור עוד שנתים ימים, כי מקץ שנתים ימים מורה שהיו שנים שלמים מיום אל יום כדי למלאות מספר תשכח, ועוד שני ימים הנוספים כנגד שני תיבות אלו שאמר והזכרתני והוצאתני, וזה יותר מחוור ממה שאמרו קצתם ששתי שנים אלו כנגד שתי תיבות אלו, וקשה למה דווקא שנים ולא חדשים או ימים, ולהנחתינו יהיו באמת שני ימים כנגדם, ויתבאר זה עוד בסמוך פר' מקץ בעז״ה.

ולא זכר וגו׳. כפרש״י באותו יום והיה אפשר לחשוב שלא ראה שעת הכושר לכך. מש״ה פירש הכתוב וישכחהו. ולא שם לב לזה כלל. כי רצון ה׳ היה כך בהשגחה פרטית בעונש על שבטח על שר המשקים :

ולא זכר שר המשקים. במדרש כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, קושר קשרים ומלאך בא ומתירן, א"ל הקב"ה את שכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים, ד"א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך, כבר הבדלתי (ישעיה סימן י"ז) בין שכח ובין לא זכר, שלא זכר מורה על פעולת הזכירה ע"י איזה פעל, וידוע שהפעלים ישמשו לפעמים על הויית הפעל ולפעמים על קיום הפעל, כמו יהי רקיע הויית הפעל, כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם קיום הפעל, ובפי' הראשון מפרש ולא זכר על קיום הפעל שלא נתקיים בזכרונו ע"י ה' שא"ל את שכחו, ר"ל שצוה שיצא מזכרונו כדי שאני לא אשכחהו, שעי"כ נתארך עד שחלם פרעה ועלה לגדולה, ובפי' הב' מפרש ולא זכר על התחלת הזכירה שלא רצה לזכרו כלל. ובמד' ששכחו יען שבטח יוסף עליו והראה לו ה' כי כל האדם כוזב, ועז"א ולא זכר שר המשקים, דייק שם שר המשקים שמיותר להורות אבל הקב"ה זכרו:

ש (קצ"מ), דאם לא כן מאי נפקא מינה דכתיב ולא זכר, אם בא לומר שלא עשה חסד, זה נכתב כבר (לקמן מ"א א') ויהי מקץ שנתים, אלא לומר שסיבה היתה מאת השם יתברך שלא הזכירו עד אחר שתי שנים, מפני שתלה בטחונו בשר המשקים. (נח"י), מבואר הוא בשמות רבה (פרק ז' א') אתה מוצא שלא היה יוסף ראוי להיות בבית האסורים אלא עשר שנים מפני שהוציא דבה על עשרה אחיו, ועל ידי שאמר לשר המשקים וכו': חסלת פרשת וישב