אור החיים על בראשית פרק לט

ויהי בבית אדוניו וגו׳. הנה יסדר הכתוב הדרגות המעלות אשר העלה ה׳ אותו, כי מקודם כשקנאו נתנו לעבוד עבודת עבדים העובדים עבודת חוץ, כי הגדולים לא יעמידו לשרת בבתיהם אלא אשר יהיה איש ראוי ומצליח, ולזה צוה ה׳ אתו את ההצלחה ובזה היה בבית אדוניו המצרי משומרי הבית, והוא אמרו ויהי בבית אדוניו ולא בשאר עבודות, ועוד לו מדרגה אחרת כשראה אדוניו וגו׳ וישרת אותו פרוש יחדו לשרת אותו ביחוד, שבזה יהיה חשוב ולא יחיה חיי צער כחיי העבדים השפלים. ועוד לו ויפקידהו על ביתו הרי זה קנה מעלה על כל קנין אדונו. ועוד לו ויעזב כל אשר לו וגו׳, ועוד לו שלא ידע אתו וגו׳ שלא היה יודע הנכנסים והיוצאים ונעשה הוא שליט, פרוש מיירדומ״ו בלע״ז, בכל קנין המצרי:

באשר את אשתו. פרוש, לא שחשך אותך ממני בצו לצו, אלא לצד שאת אשתו הוא הדבר המחשיך אותך ממני. או לשלול צד המעלה.

ואיך אעשה וגו׳. פרוש, כי בזה אני מפסיד כל הטוב המושג אצלי.

ועוד אני מחסיר עצמי ממקור הנשמות, כי דבר זה הוא אסור גם לבני נח, והוא אמרו ״וחטאתי לאלהים״.

ועוד ירצה, כי אין לה לטען כי תסתיר הדבר ולא ידע אדונו, ונמצא עומד במצבו באין מחסור. לזה אמר ״וחטאתי לאלהים״, והוא שעשאני במצב זה, וממנו לא יסתר דבר, ונמצא מפסיד מצבו הטוב.

ותתפשהו וגו׳ לאמר וגו׳. פרוש: התורה מגדת כונתה בתפיסת הבגד שכונתה ״לאמר״ וגו׳, אבל היא לא אמרה כלום, אלא שלחה ידה לתפסו להכריחו ״קום עשה״.

ותקרא לאנשי וגו׳. לצד שידעה צדק יוסף בעיני אדונו ולא יאמין לדבריה, לזה נתכונה ותקרא להם שהם יאמרו בבוא אדוני יוסף, והוא אמרו לאמר, ובערה בם אש הקנאה להעיד, והוא אמרו ראו הביא לנו וגו׳ לצחק בנו, שתפתם בצרתה כי גם עליהם גדלו והוא איש נכרי.

או ירצה באמרו ראו כי יעידו על הדברים כי כן ראו, והוא אמרו ״לאמר ראו״, גם נתחכמה להתרעם נגד הבעל, שבזה אם יליץ טובה עליו תאמר: ״אף זו מן התוכחות עליך תלונתי״.

ותדבר אליו וגו׳ לאמר. פרוש אמרו לאמר כי כן יאמרו אנשי הבית עדים בדבר, ולזה תמצא שלא חרה אפו על יוסף אלא על מה שנתנה חוזק לדבריה מהודעות הזולת, והוא אמרו כשמע אדניו וגו׳ לאמר כדברים וגו׳, כי לא היה צריך הכתוב לומר אלא ״כשמע אדניו דברי אשתו״, אלא נתכון לומר שלא חרה אפו אלא כששמע שיש מגידים על הדברים, והוא אמרו ״לאמר כדברים״ וגו׳. עוד יתבאר בסמוך:

לאמר כדברים וגו׳. פרוש, לא שהאמין בה כי כדבריה כן היה, אלא לצד שאמרה אשתו כן עשה תנועה קטנה, ולזה לא יסרו ולא עשה לו דבר כמשפט הנעשה לעבד הנותן עיניו באשת אדונו.

ויהי ה׳ את יוסף ויט וגו׳. פרוש, כי בהשראת שכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה שבו, וידוע הוא חן המקום ברוך הוא כי הוא מקור החן, והוא אמרו ״ויהי ה׳ את יוסף״ ובזה ״ויט אליו חסד״ פרוש, ממילא, ואמרו ויתן חנו להיות כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן, לזה הוצרך ה׳ להרכיב בעין שר בית הסהר אמצעי לערב אליו חן צדיק, והוא אמרו ״ויתן חנו בעיני״ וגו׳, והבן:

הוא היה עושה. תרגום פרש ״על מימריה״. ולדבריו למה לא ידבר הכתוב צחות ויאמר בפרוש ״על פיו היו עושים״? ואולי שנתכון הכתוב בשנותו את טעמו להודיע גם כן שהגם שהיה הוא המנהיג, לא היה מתנהג בשררה ומונע עצמו מתשמיש דבר אשר היו עושים שם האסורים, אלא ידו כיד כלן שוה, וזה יגיד מזג טבעו כי טוב הוא ומצא חן ושכל טוב בעיני ה׳ ואדם.