אור החיים על בראשית פרק ד

ותלד את קין ותאמר וגו׳. פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר חלק א׳ נד) כי קין הוא בחינת הרע והבל הוא בחינת הטוב, והוא נפשו של משה רבינו עליו השלום (תיקון סט). והנה באמצעות הפלגת הפצעים שפצע קין בהבל עד שהרגו, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין לז:) שלא היה יודע מקום הנפש, ובזה הסיר חלק הרע ממנו והכר הטוב מחלט, והוא אמרו קניתי וגו׳ פרוש באמצעות זה קניתי איש שהוא משה את ה׳, שלא השיג מציאות זה להיות עם ה׳ כמשה עליו השלום אלא באמצעות יסורין שעשה לו קין.

ותוסף וגו׳ את אחיו את הבל. טעם שהצרך לומר ״את אחיו״ ללא צרך, גם האריך לומר פעמים תבת את, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פכ״ב) כי אחר שנצח הבל לקין והפילו, רחם עליו הבל וקם מעליו, ואחר כך קם קין וגו׳ והרגו (תנחומא, בראשית ט). והוא שרמז באמרו את אחיו, פרוש כי נהג הוא עם קין במדת האחוה כנזכר, אבל קין נהג עמו בלא אחוה אלא כאדם אחר, והוא אמרו את הבל בלא אחוה, ולזה הפסיק ב״את״ ב׳. עוד רמז בב׳ אתין על דרך אמרם זכרונם לברכה (יבמות סב) כי ב׳ תאומות נולדו עם הבל, לזה אמר ב׳ פעמים ״את״, ובקין פעם אחת ״את״ כי לא נולדה אלא אחת.

וישע ה׳ וגו׳ ואל קין וגו׳. טעם שלא התחיל בהודעת המקדם על זה הדרך ״ולא שעה אל קין וישע אל הבל״, בא ללמדנו הפלגת רחוק קין, שאפלו אחר שהיה נחת רוח לפני ה׳ באמצעות מנחת הבל, לא שעה לקין ואל מנחתו, הגם היותו ראשון בתשורה וגדול בסדר הלדה, ירד מטה מטה.

וטעם שכפל לומר אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל וגו׳, ולא הספיק לומר ״אל מנחת הבל ואל מנחת קין״. כאן רמז כי האדון היה מראה פנים של רצון למקרבי תשורה, והוא אמרו וישע אל הבל וגם קבל תשורתו, ואל קין לא הראה פנים לא לו ולא לתשורתו.

ויחר לקין וגו׳. הנה החרון אף יגיד הגבהות, ונפילת אפים יגיד ההשפלה. החרון אף הוא נגד אחיו שעלה במעלות והוא ירד למטה, בחשבו כי הוא סבה, שהביא קרבן משבח ומעלה יותר ממנו ובאמצעותו הכר חסרון מנחתו. והשפלות בהכרתו פחיתותו בעיני ה׳.

עוד ירצה על זה הדרך: ויחר לקין – כשראה שלא קבל ה׳ מנחתו, כי זה יגיד שמאס הבורא בברואיו ואינו משגיח בהם, לזה חרה אף. ומדה זו בעובדי עבודה זרה היא, כאמרו (ישעיהו ח:כא): ״והיה כי ירעב והתקצף״ נגד אלהיו אשר אינו משגיח בו. וכאשר ראה כי שעה ה׳ להבל ולא לו, אז נפלו פניו, וידע כי לא מצד המשגיח אלא מצד הנשגח הוא סבה למנוע ממנו הרצון, ואחיו יוכיח ב׳ דברים: יוכיח כי ה׳ משגיח, ויוכיח כי קין משלל מהרצון, כי הם ב׳ מנחות ופגול אחת.

עוד ירמז הכתוב אמרם זכרונם לברכה (זהר חלק ב׳ קפ״ב:) כי כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו. ובחינה זו מתיחסת אל צלם אלהים שעל פני אדם, והוא אמרו ויחר לקין ובזה נפלו פניו, שנסתלקה ממנו הנשמה והוסר ממנו צלם הפנים. וטעם השפלתו בעיני ה׳ הגם שלא נודע חטאו, מעשיו מעידות שרשע היה.

ויאמר ה׳ אל קין וגו׳. קשה אמרו למה חרה וגו׳, ההיטב יחרה לו על הפלגת שפלותו בערך אחיו הקטן ויפלו פניו, ובמה מסיר בשתו באמרו הלא אם תיטיב, זה הוא תקון להבא ולא לשעבר. עוד צריך לדעת אמרו לפתח חטאת רובץ אין לו משמעות, וכל האמור בענין צריך פרוש.

אכן כונת דבר ה׳ הוא תחלת דבריו, הודיעו כי השגיח ה׳ בב׳ הרגשות אשר עברוהו, ועל כל אחת הוא אומר ״למה״ לכל הפרושים שפרשנו בחרון אפו ונפילת פניו. ונתן לו טעם הדבר ויסודו לדעת דעת עליון וסודו, והוא אמרו הלא אם תיטיב, פרוש: אם תהיה מבחינת הטוב, כל מעשיך שורה עליהם בחינת הטוב ומעצמן הם מתנשאים, כי הקדשה אינה צריכה לאחרים. וצא ולמד (בבא מציעא פה:) ממעשה כסאו של רבי חייא שהיה עולה מעצמו למעלה, והוא אמרו שאת, פרוש: מעצמו. ותתפרש שאת על המנחה גם על קין עצמו שלא יפלו פניו שהוא צלם הנאות, אלא תהיה מעלתו נשאה והיא בחינת הטוב שהיא בחינת הרוממות והגדלה, והם כנגד ב׳ בחינות האמורים בענין ״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו״ שהם ב׳ דברים. ואם לא תיטיב, פרוש: כשתשלל בדעתך בחינת הטוב, לפתח פרוש: להתחלתך חשוב רע, הנה בחינת הרע שנקראת חטאת רובצת עליך גם על כל מעשיך ושוללת ממך הנשיאות ומושלת במעשיך. ומעתה מה מקום לחרון אפך כיון שאתה סבה לדבר?

ואמרו ואליך תשוקתו, כאן רמז כי יצר הרע יש בטבעו בחינת התשוקה להחטיא האדם, כטבע שבאדם להתאוות תאוה ולחשוק זהב. ואמרו ואתה תמשל בו, כאן הודיע כי הגם כי הוא בסדר זה, ישנו בידו למשול בו, ומעתה למה יפלו פניך אחר שבידך הדבר למשול בו ולהרים המכשול שהוא החטאת.

עוד יכון לומר על זה הדרך: ואם לא תיטיב לפתח – שהוא שער קבלת המנחות והתשורות, שם רובץ החטאת לבל יהיה מקום לעלות התשורה, ואין צריך לומר שאין בה כח להנשאות. ואם תאמר אתה האדון שליט תקבל המנחה ולא יהיה מונע החטאת, לזה אמר הן אמת אם תעשה תשובה יש מקום לטענה זו, אבל כיון שאינך חושב בתשובה כרמוז בתיבת ״לא תיטיב״ שעודך מתאוה וחושק לבחינת הרע, והוא אמרו ואליך תשוקתו, ואתה חפץ למשול בו ולגרש אותו לבל ירבץ לפתחך. והגם כי ה׳ ירצה להפרידו מעליך, אבל צריך שאתה תרחיקהו מתשוקתך, כי כל עוד שאדם חושק בבחינת הרע הוא ממשילו עליו, כאמרו (תהלים פ״א:י׳): ״לא יהיה בך אל זר״. וכשהאדם מואס בדבריו ובעצתו זו היא השפלתו, והוא אמרו (משלי ט״ז:ל״ב): ״ומושל ברוחו מלכד עיר״. וכפי זה ידבר ה׳ אליו בדרך תמיהא, כדרך שהתחיל לדבר אליו ״למה וגו׳ ולמה״ וגו׳, כי תלונתו על עצמו ולא על מלכו, כי איך יחפץ שימשול הוא בו והוא ממשילו על עצמו, והבן:

ויאמר קין אל הבל אחיו. פרוש: אמר לו דבר אחוה, לצד שקדם אליו סבת השנאה מחמת קנאה, ירגיש הבל מאמצעות הדבר שישנאהו וישכיל להשמר ממנו. אשר על כן אמר אליו האחוה, כי לא נולד בלבו שנאה מחמת הדבר לצד קנאתו, והטעהו כדי להאמין בו לתכלית כונתו להפילו במכמורת הכתוב אחר זה. ולכן נתחכם מפסיק פסוקים שעשה פסקא ואינה פסקא בפסוק זה עם פסוק שלאחריו.

ויהי בהיותם בשדה. צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב היותם בשדה. גם אמרו ויקם קימה זו למה, ולא היה צריך הכתוב לומר אלא ״ויהרג קין להבל״. עוד לא היה צריך לומר ״אחיו״. עוד צריך לדעת אמרו אי הבל מה כונת הבורא בשאלה זו. עוד מי פתי כקין שישיב ליודע ועד ״לא ידעתי״, ומי מכיר השגחתו כנבראים ראשונים? עוד מה יאריך לשון לומר השומר? עוד אמרו ״קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה״, למה יצרך לומר מן האדמה ומה היא הצעקה? עוד למה קלל האדמה אם הוא הרוצח, עליו תבא קללה, ומה מעלה ומה מורדת האדמה ברציחתו? אם לא תקבל היא דמו יהיה ללקיקת הלוקק, ומעשיה נאים בכסות דמו, וכמעט אין משמעות לדברי ה׳:

אכן הכונה היא להיות כי קין נתקנא בהבל בחשבו כי הוא סבה להשפלתו, כי באמצעותו הכר אפלו, וחשב כי כשלא יהיה הבל במציאות יתרצה ה׳ בקין כי אין עוד אחר לבחור בו, וחשב להרגו, וחש שתעל צחנתו ובאשו בפגעו בו כי נצטוה על הרציחה, ונתיעץ עצות להרגו מבלי שלוח יד בו. והנה זה האיש איש אדמה היה יודע מוצאיה ומובאיה ובקי בחדריה, ואמרו זכרונם לברכה (קהלת רבה א:ד; נדרים לט) כי הארץ יש לה איברים כאיברי אדם: עינים, ידים ורגלים, פה וכו׳, ולמכיר בה ידע המקומות, ומעתה מצא היועץ רעה להרגו בערמה מבלי שלוח ידו בו. והוא אמרו ויהי בהיותם בשדה מתהלכים באדמה מצא מקום למועצותיו, ובאמצעות מה שקדם שהטעהו בבחינת האחוה האמין בו הבל, ובזה קם עליו, ובקימה זו שקם, פרוש עמד עליו, בזה הרגו, והנה העמידה אינה הורגת, אלא שנתחכם לעמד עליו במקום שיהיה נבלע באדמה, וזו היא מיתתו, והאדמה היא ההורגת. והגם שלא פרש הכתוב כאן אפן ההריגה הנה הוא גלה בפסוק שאחר זה שאמר ״אשר פצתה״.

וה׳ בוחן לבבות, שאלו ״אי הבל אחיך״, לראות היודה על פשעו, והשיב ״לא ידעתי״. ואם תאמר היה לך לתת לב עליו, לזה אמר השומר אחי וגו׳, וכי שומר עשיתני עליו, ולא הודה על מעשהו הרע, שחשב כי ה׳ לא יעניש על הסבה או לא ישגיח בה. והשיבו ה׳ ״מה עשית״, הודיעו כי מעשיו הרעים הם סבה לאדמה לבלוע הבל, והוא אמרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, פרוש כי הבל חושב בדעתו כי אדמה הרגתו וקבל לפני ה׳ ממנה. ולזה קלל ה׳ אותו כי הוא הסבה, ובהצטרפות קללתו קלל גם להאדמה אשר פצתה פיה לקחת הבל מידו שלא תפצה עוד פיה. והוא אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין לז) שלא פצתה עוד פיה ומזמרת היא זמר ושיר לאל עליון חיוב הצריכה לעשות בכנפיה, דכתיב (ישעיהו כ״ד:ט״ז): ״מכנף הארץ זמרות שמענו״. ופחדה בעת שאמר לה ה׳ שתבלע המצריים מפחד פתיחת פיה לבלוע הבל, עד שנשבע לה ה׳ (מכילתא), דכתיב (שמות ט״ו:י״ב): ״נטית ימינך״, ונשבע לה ואז בלעה אותם בפיה. ואפשר שלזה נתכון מאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה כ״ב) וזה לשונם: רבנן אמרו באבן הרגו, עד כאן. והנה במציאות הריגה זו יעשה כל גופו פצעים פצעים, והוא אמרו ״דמי״ לשון רבים, ולא היתה מיתתו ממקום אחד כדרך הנשחטים. ובזה הופשט הבל מכל דבק רע כמו שפרשתי בפסוק ״קניתי איש את ה׳״. ויש מדרשים רבים בכתוב.

לכן כל הורג. טעם ״לכן״, להיות שהכיר וידע שאם ה׳ לא ישמרנו כל מוצאו יהרגהו, בשביל מצוה זו ריחם ה׳ עליו ואמר ״כל הורג״ וגו׳. ורשם ה׳ אות בפניו כמשפטו הנהוג בעושה מצוה שנרשמת במצחו לטובה אות, והוא אמרו וישם ה׳ לקין אות, והוא על דרך מה שדרשו זכרונם לברכה (שמות רבה פרק י״ז) בפסוק ״והיה הדם לכם לאות״ (שמות יב:יג), פרוש לאות מצוה להם לשמירה.