בראשית ד, ב

רעה צאן. לפי שנתקללה האדמה, פרש לו מעבודתה:

וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד יָת אֲחוֹהִי יָת הָבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה פָלַח בְּאַרְעָא

וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד מִן בַּעֲלָהּ אָדָם יַת תְּיוּמָתֵיהּ וְיַת הֶבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה גְבַר פְּלַח בְאַרְעָא

ויהי הבל רועה צאן. שהיתה מלאכת חכמה יותר ממלאכת עבודת אדמה:

וקין היה עובד אדמה. ובכן כל אחד מהם הביא מן הבא בידו:

וקין היה. ראוי שיאמר ויהי קין עובד אדמה כשם שאמר ויהי הבל, ומה שחלק ביניהם לפי שלא היה ענינם שוה אבל היו שני הפכים זה צדיק וזה רשע. ומכאן יש ללמוד שהטוב והרע שרש אחד להם שכלו טוב, שכן אדה"ר היה כלו טוב ויצאו ממנו אחד טוב ואחד רע. ומטעם זה נוכל להשיג סימני היחוד בבריאת אדם ותולדותיו. ומזה אמר הכתוב (ישעיהו מ״ה:ז׳) עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. הוצרך להוסיף כל אלה כדי שלא יסתפק אדם בשתי רשויות בראותו בעולם מדות משתנות כי כלן משרש אחד ומפי עליון תצא הרעות והטוב. וזהו שאמר (שם) אני ה' אני הוא האחד אשר הכל מאתי. ועוד הוצרך לומר וקין היה, לרמוז כבר היה והכונה על כחו וסבתו שהיה כבר קודם שנברא אדם והבן זה.

הבל. על שם שכל העולם שב להבל:

ותוסף וגו׳ את אחיו את הבל. טעם שהצרך לומר ״את אחיו״ ללא צרך, גם האריך לומר פעמים תבת את, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פכ״ב) כי אחר שנצח הבל לקין והפילו, רחם עליו הבל וקם מעליו, ואחר כך קם קין וגו׳ והרגו (תנחומא, בראשית ט). והוא שרמז באמרו את אחיו, פרוש כי נהג הוא עם קין במדת האחוה כנזכר, אבל קין נהג עמו בלא אחוה אלא כאדם אחר, והוא אמרו את הבל בלא אחוה, ולזה הפסיק ב״את״ ב׳. עוד רמז בב׳ אתין על דרך אמרם זכרונם לברכה (יבמות סב) כי ב׳ תאומות נולדו עם הבל, לזה אמר ב׳ פעמים ״את״, ובקין פעם אחת ״את״ כי לא נולדה אלא אחת.

את אחיו את הבל. את אחיו מיותר והכי מיבעי ותלד עוד את הבל וגם לשון את הבל אינו מדויק. דמשמעו בלי קריאת שם כך שמו כמ״ש לעיל. והענין כי אחר שקין היה מוכשר ביותר לעבודת האדמה. היה מספיק עבודתו גם בשביל אחיו. ומודיע הכתוב כי משני הילדים הראשונים בא ענין האחוה במין האדם שיהא אחד עובד בשביל אחיו והכיר קין בדעתו כי ראוי ומחויב האדם לזון את אחיו שאין לו ממה לחיות. ומודיע עוד הכתוב כי גם הילד השני לא היה יושב בטל. אלא היה מבקש מותרות על חיים הכרחים. מה שאין שום בריה עושה כן אלא מין אדם וטבע זה באמת מרבה הבל שהרי אין קץ וגבול לזה התשוקה וכמאמר המלך החכם ברוה״ק הבל הבלים וגו׳ מש״ה הי׳ שמו של זה הילד המשוקע בזה הרצון הבל:

ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה. אלו בא הכתוב להודיע עבודת שני האחים ראוי לכתוב ויהי קין עובד אדמה והבל רעה צאן. אלא לא נצרך להודיע עסק קין שהרי ע״כ נקרא קין שהי׳ קנוי לאדם שהוטל עליו לעבוד את האדמה לחייו ההכרחים לשבוע לחם אלא הוצרך להודיע מעשה הבל. דעניני מותרות על חיים הכרחים יש מגידולי הארץ ויש ממיני מתכות וכדומה מש״ה הודיע הכתוב ויהי הבל רעה צאן. ומזה היה מוציא צמר וחלב על מיני תענוגי בני האדם. וקין אע״ג שראה את הבל ממציא כמה תענוגי בני האדם מ״מ הי׳ עובד אדמה. לא שת לבו לבקש גם הוא ענינים להרחיב חייו אלא שמר עבודתו ההכרחית ולא יותר ומודיע הכתוב כ״ז כי נחלקו קין והבל בדעות באיזה דרך ישכון אור רצון ה׳ אם בחיים הכרחים ולא יותר או לראות בחיים מרווחים באשר הוא אדם בדעת אנושי ולא בדעת בהמית שאינו מבקש אלא הנדרש לחייו כל מין לפי טבעו. ולמדנו מזה המקרא ענין קין שלא הי׳ חסר דעת אנושי אשר לא ידע איך להתענג. אלא ראה וידע ומכ״מ החזיק בדעתו ומנהגו כסבור שכך רצון הבורא ית׳. ובסמוך יבואר כמ״כ ענין הבל שהיה ג״כ לש״ש:

ותוסף ללדת את אחיו. הבל היה בעיניה רק כתוספת על העקר, כי הבכור היה העקר אצלם (גם רמז שנולדו תאומים ונולד מהריון הראשון שע"ז אמר ותוסף ללדת), וכבר כתב הרמב"ם במורה נבוכים כי הקדמונים בעלי הצאבא היו מאמינים שעבודת האדמה היא רצויה בעיני ה', והיו קוראים בני אדם על עבודת האדמה והיו שונאים רועי צאן, וכמ"ש כי תועבת מצרים כל רועה צאן, שהרועה נוסע ממקום למקום אבל העובד אדמתו ישבע לחם וישב במקום אחד, וע"כ היו מיחדים את הבכור לעבודת האדמה הרצויה בעיני ה'. ועי"כ שלידת הבל היה תוספת אצלה. לכן ויהי הבל רועה צאן, וזה גם כן טעם על קריאת שמו הבל, כי היה הבל אצלה, וקין היה עובד אדמה מצד בכורתו:

ק דקשה לרש"י למה היה רועה צאן, הא לא הרשה להם להמית בריה, ואין לומר דקשה לו למה היה רועה צאן מאחר שאין לו הנאה מהם, דיש לומר משום החמאה והחלב והגבינה והצמר דהוא מותר, משום הכי היה עוסק במלאכה זו: