בראשית ד, ו

וַאֲמַר יְיָ לְקָיִן לְמָא תְּקִיף לָךְ וּלְמָא אִתְכְּבִישׁוּ אַפָּיךְ

וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן לָמָה תַּקִיף לָךְ וְלָמָה אִתְכְּבִישׁוּ אִיקוּנִין דְאַנְפָּךְ

למה חרה לך. למה קנאת באחיך כדואג על שקבלתי קרבנו ברצון הנה לא היה זה רצון פשוט או שלא כדין:

ולמה נפלו פניך. כי כשיש לקלקול איזו תקנה אין ראוי להצטער על מה שעבר אבל ראוי להשתדל להשיג תקון לעתיד:

וראוי שנבאר את המשמעות שבתוכחת אלהים לקין למה חרה לך ולמה נפלו פניך, ובפרט מאחר שאמרנו, שזעף פניו ובושתו הם לשבחו. ונאמר שטעמו של דבר הוא שלמרות הבושה שהרגיש קין ממה שקרה לו בגלל מה שלא הביא את מנחתו מן המיטב, וזה לשבחו, היה יותר טוב ויותר הגון לו הקריב מן המיטב ומכל חלקו ולא היה צריך להתבייש. ולפי כך אמר לו למה חרה לך – לו היטבת כי אז היית מקובל, הלוא אם תיטיב שאת. וההטבה השלמה (בהקרבת קרבנות) היא בשישה דברים: במין הפירות, בטיב גופם, בכלים שנושאים אותם בהם במקום, ובזמן, ובכוונת לבו של המקריב. וייתכן שמשום כך הוסיף ואו במלת הלוא. וכדרך שאמר לקין כך אמר לנו שטוב יותר לעזוב את החטא מלכפר עליו בקרבן. והוא שאמר: החפץ לייי בעולות וזבחים, כי שמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב. רצונו לאמר: הנה שמע טוב מזבח. ואמר ששניהם יש בהם משום העבודה לה' אלא שהראשון עדיף. וכמו שיש בעבירות זו חמורה מזו, שכן נאמר אחר כך: כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר – והקסם והעינון הם חטאות עוון, אבל עבודת אלילים חטא חמור וקשה מהם, ומילת הפצר מורה על חיזוק והתמדה. וכמו שיש עוון קשה מעוון, כך יש מצווה גדולה ממצווה. ושני פסוקים אלה: למה חרה לך, הלא אם תיטיב שאת, אפשר שנאמרו לאדם, שיאמרם לקין ואפשר שנאמרו לקין עצמו, ובכל זאת אין קין נביא, שכן אנו מוצאים באבימלך ולבן שה' דיבר אליהם ואינם מן הנביאים, כי רק להוכיח אותם ולאיים עליהם (דיבר אליהם).

למה חרה לך ולמה נפלו פניך. ראוי שמי שאינו מרוצה לש"י יהיה נכלם כאז"ל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו כל עונותיו ולכן נאמר שחשב קין שמנחתו היתה טובה ורצויה אלא לפי שהבל הביא מנחה יותר טובה להבאישו בעיני יי' לזה אמר לו הקב"ה אינו כן למה חרה לך בחשבך שהבל הגורם שאם תיטיב אשא פניך ולא תתבייש ואם לא תיטיב וגו'. והכוונה שמה שלא שעה אל מנחתו היה בעבור שמנחתו פחותה ולכן תשוקת החטאת אליך אבל אם תרצה אתה תמשל בו אחר שהדבר תלוי בך לא בזולתך כמו שחשבת ונראה שלא האמין קין להקב"ה אלא חשב שעשאו הבל להבאישו ושלכן לא שעה למנחתו ואולי זהו מ"ש ויאמר קין אל הבל אחיו שאמר לו שכוונתו היתה להבאישו ולכן הרגו. עוד נ"ל להשיב לזה וגם לדייק מה טעם אמר שני פעמים למה שהכוונה שאם במשל ראובן יש לו חרון אף על שמעון נראה ששמעון עשה לו מעשים אשר לא יעשו ולכן חרה אפו עליו ופניו אדומות בכעס גדול שיש לו עליו ופניו למעלה כנגד העושה לו הרעה להנקם ממנו ושמעון ראוי שיהיה לו בושה ממה שעשה לראובן ושיהיו פניו כלפי מטה. ולקין היו לו שני הפכים היה לו חרון אף על הבל ומן הראוי שיהיו פניו אדומים כלפי מעלה ולא היו אלא נפולים ולזה אמר למה חרה לך כאלו הבל עשה לך הכעסה ולמה נפלו פניך כאלו אתה עשית הכעסה להבל ואתה בוש ממה שעשית לו ופניך נפולים כלפי מטה והכוונה לומר לו אחר שחרה אפך על אחיך בקנאה ואפילו הכי פניך כלפי מטה זה יורה שאתה חושב מחשבה רעה על אחיך ולכן אם פניך כלפי מטה לחשוב מחשבות רעות עליו אני מתרה בך שלא תעשה הלא אם תיטיב שאת. עוד נראה לפרש שדרך טבע כששמעון מכלים פני ראובן שראובן פניו אדומים וגם פניו לבנים בזה אחר זה וזה הרבה פעמים אדומים ולבנים אדומים ולבנים והטעם לפי שיש לראובן שתי הפכים בלבו מצד ההכלמה שעשו לו נכנס הדם לצד פנים ונשאר לבן שמצד הכלימה הלב נופל והולכים הרוחות והדם לחזקו ולכן נשאר לבו ולזה קראו חז"ל למי שמבייש פני חבירו מלבין שאמרו המלבין פני חבירו שמצד שנכנס הדם והרוח לצד פנים נשארו פניו לבנים ולזה אמרו המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים דאזיל סומקא ואתי חיורא פי' הדם שהיה לצד חוץ שפך אותו לצד פנים ומצד שרוצה להנקם משמעון פניו אדומים לפי שהרוחות והדם יוצאים לחוץ להנקם וכמו שאמרו חכמי הטבע ואולי זהו אזיל סומקא ואתי חיורא שמתאדם ומתלבן הרבה פעמים בזה אחר זה מתאדם ומתלבן ועוד לפעמים ברגע עצמו שפניו אדומים קצת פניו לבנים כמו שנראה לעין ולכן הקורה אם היא במקום גבוה ההולך בה יפול ואם היא בארץ אף ע"פ שילכו בה הרבה פעמים לא יפול לפי שכשהיא במקום גבוה הלב נופל מצד פחד הנפילה והדם והרוחות הולכים לחזקו ונשארו חיצוני הגוף הידים והרגלים בלא כח ונופל לא מצד דמיון הנפילה כאשר חשבו קצת. ולזה אמר ויחר לקין מאד ופניו אדומים ויפלו פניו פירוש פניו לבנים או ירוקים ואמר לו הקב"ה לשני דברים למה חרה לך להנקם ופניך אדומים ולמה נפלו פניך מצד כלימה ופניך לבנים וזה הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל פרק אי זהו נשך מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו שנאמר לא תהיה לו כנושה. רב ביבי אמר כאלו דנו בשני דינין שנאמר הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים פירוש שהלוה כשעובר המלוה לפניו ואין לו יש לו כלימה וגם הכעסה לפי שעבר לפניו להכלימו מצד הכעסה פניו אדומות וזהו דין אש שיוצא הדם לחוץ ופניו אשיות ומצד הכלימה פניו לבנות וזהו דין מים שמי שנכנס במים קרים כולו הפך לבן שקרירות המים סבה שבורח הדם מצד חוץ לצד פנים זהו דעתי בזה המאמר ובזה הפסוק והוא פירוש נאה:

ויאמר ה׳ אל קין וגו׳. קשה אמרו למה חרה וגו׳, ההיטב יחרה לו על הפלגת שפלותו בערך אחיו הקטן ויפלו פניו, ובמה מסיר בשתו באמרו הלא אם תיטיב, זה הוא תקון להבא ולא לשעבר. עוד צריך לדעת אמרו לפתח חטאת רובץ אין לו משמעות, וכל האמור בענין צריך פרוש.

אכן כונת דבר ה׳ הוא תחלת דבריו, הודיעו כי השגיח ה׳ בב׳ הרגשות אשר עברוהו, ועל כל אחת הוא אומר ״למה״ לכל הפרושים שפרשנו בחרון אפו ונפילת פניו. ונתן לו טעם הדבר ויסודו לדעת דעת עליון וסודו, והוא אמרו הלא אם תיטיב, פרוש: אם תהיה מבחינת הטוב, כל מעשיך שורה עליהם בחינת הטוב ומעצמן הם מתנשאים, כי הקדשה אינה צריכה לאחרים. וצא ולמד (בבא מציעא פה:) ממעשה כסאו של רבי חייא שהיה עולה מעצמו למעלה, והוא אמרו שאת, פרוש: מעצמו. ותתפרש שאת על המנחה גם על קין עצמו שלא יפלו פניו שהוא צלם הנאות, אלא תהיה מעלתו נשאה והיא בחינת הטוב שהיא בחינת הרוממות והגדלה, והם כנגד ב׳ בחינות האמורים בענין ״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו״ שהם ב׳ דברים. ואם לא תיטיב, פרוש: כשתשלל בדעתך בחינת הטוב, לפתח פרוש: להתחלתך חשוב רע, הנה בחינת הרע שנקראת חטאת רובצת עליך גם על כל מעשיך ושוללת ממך הנשיאות ומושלת במעשיך. ומעתה מה מקום לחרון אפך כיון שאתה סבה לדבר?

ואמרו ואליך תשוקתו, כאן רמז כי יצר הרע יש בטבעו בחינת התשוקה להחטיא האדם, כטבע שבאדם להתאוות תאוה ולחשוק זהב. ואמרו ואתה תמשל בו, כאן הודיע כי הגם כי הוא בסדר זה, ישנו בידו למשול בו, ומעתה למה יפלו פניך אחר שבידך הדבר למשול בו ולהרים המכשול שהוא החטאת.

עוד יכון לומר על זה הדרך: ואם לא תיטיב לפתח – שהוא שער קבלת המנחות והתשורות, שם רובץ החטאת לבל יהיה מקום לעלות התשורה, ואין צריך לומר שאין בה כח להנשאות. ואם תאמר אתה האדון שליט תקבל המנחה ולא יהיה מונע החטאת, לזה אמר הן אמת אם תעשה תשובה יש מקום לטענה זו, אבל כיון שאינך חושב בתשובה כרמוז בתיבת ״לא תיטיב״ שעודך מתאוה וחושק לבחינת הרע, והוא אמרו ואליך תשוקתו, ואתה חפץ למשול בו ולגרש אותו לבל ירבץ לפתחך. והגם כי ה׳ ירצה להפרידו מעליך, אבל צריך שאתה תרחיקהו מתשוקתך, כי כל עוד שאדם חושק בבחינת הרע הוא ממשילו עליו, כאמרו (תהלים פ״א:י׳): ״לא יהיה בך אל זר״. וכשהאדם מואס בדבריו ובעצתו זו היא השפלתו, והוא אמרו (משלי ט״ז:ל״ב): ״ומושל ברוחו מלכד עיר״. וכפי זה ידבר ה׳ אליו בדרך תמיהא, כדרך שהתחיל לדבר אליו ״למה וגו׳ ולמה״ וגו׳, כי תלונתו על עצמו ולא על מלכו, כי איך יחפץ שימשול הוא בו והוא ממשילו על עצמו, והבן:

למה חרה לך. על מה אתה מצטער כ״כ על טעותך והתעותך מני דרך. אין זה טעות כ״כ כאשר יבואר:

ולמה נפלו פניך. שלא כמו שאתה חושב שאתה משועבד להבל והוא יהנה בעולמו יותר ממך. וא״ל הקב״ה במליצה כדי שיהא נכלל שני משמעות להתיישב בדעתו על שני הדברים: