אור החיים על בראשית פרק ה

זה ספר וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו ״זה ספר״, מה הספור הלז. עוד אמרו ביום ברא וגו׳ בדמות, שנראה כי ביום ברא היה בדמות ולא אחרי כן. עוד, אחר שכבר הודיע דבר זה ביום הבריאה למה חזר פעם ב׳ על הדבר. עוד, למה הצרך לומר פעם ב׳ עוד ״זכר ונקבה״ וגו׳, ועוד למה חזר לומר פעם ב׳ ״ביום הבראם״.

אכן כונת הכתובים לשמר דרך ה׳, כי כל ארחותיו חיים עד העולם. והנה בבוא אלהים לסדר שני עולם אשר נסדרו בדורות לכמה סבות נגלות ונסתרות, והצרך להזכיר מיתת אדם ויוצאי חלציו, הקדים להסיר טענת טוען כנגדו יתברך: איך ימאס יגיע כפיו? כביכול, יש יוצר אשר ישבר כליו? יש בונה סותר בניניו? יש טורח ומפסיד טרחתו? ויותר תגדל התמיהה בהגדיל ערך ההווה ונפסד, ולמה יעשה ככה? הוא היוצר, הוא הבורא, הוא הבונה עולמו לצרך האדם וישברנו בפתע, ונמצא חמדת הכל מפסדת ואין הפסד נוגע אלא לבעליה. אשר על כן קדם שיאמר הכתוב מיתת אדם, קדם ואמר כי לא מה׳ היה הדבר להמית דור חמדת הבריאה, אלא הוא הסובב לעצמו למות. והוא אמרו זה ספר תולדות, פרוש אשר הוליד אדם באמצעות מעשיו, כי תולדות יאמר על הבנים ועל המעשים כדרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, נח) בפרשת ״אלה תולדות נח״ ודרשו זכרונם לברכה: עקר תולדות של צדיקים מצוות ומעשים טובים. הנה שיאמר על אשר יעשה האדם בהנהגותיו לשון תולדות, גם כאן יגיד תולדותיו של אדם כי ממנו יצאו הדברים הפך חפץ ה׳, כי ה׳ חפץ ביום שבראם להיות בדמות אלהים. והוא אמרו: ביום ברא אדם בדמות אלהים עשה אתו, פרוש תקנו לחיות תמיד, על דרך אמרו (תהילים פ״ב:ז׳): ״אני אמרתי אלהים אתם וגו׳ אכן כאדם תמותון״, הרי זה מגיד כי באמרו אלהים – חיים עד העולם. ואמרו זכר ונקבה בראם יגיד כי מה שאמר ״בדמות אלהים״ וגו׳ היתה גם הנקבה בגדר זה. גם נתכון לומר שהגם שבראם בדמות אלהים לחיות לעולם, אף על פי כן בראם זכר ונקבה לפרות ולרבות.

ואמר עוד ויברך וגו׳ ויקרא שמם אדם, שהוא שם המעלה, כי הגדיל ה׳ חסדו עמהם בכל בחינת המעלות. וגמר אמר ביום הבראם, שכל המעלות היו ביום הבריאה, אבל לא עמד הדבר כן בין בבחינת האדם בין בבחינת האשה כמובן מהמאורע. ואחר שהודיע מה שממנו יתברך, כתב ״ויחי אדם״ וגו׳ ״וימת״, והדבר מובן כי לא מאת ה׳ היתה זאת ולא חבל מעשה ידיו, אלא הוא הסובב.

ויולד בדמותו כצלמו. פרוש: להיות שקין והבל נולדו בתגברת בחינת הרע, קרוב למעשה הרע, ובן זה היה מרחק מבחינת הרע, כי כבר נתרוקן הזהום, לזה אמר בדמותו וגו׳. עוד להיות כי ב׳ הראשונים מתו גם שניהם, הבל תכף ומיד, קין באבוד דור המבול, ומשת השתת העולם. לזה אמר בדמותו כצלמו אדם שממנו בנין העולם, גם הוא ג׳ לבטן הוא הקדוש, וצא ולמד מלוי (תנחומא, יתרו).

ויהיו כל ימי אדם וגו׳. טעם שהצרך הכתוב להודיע פרט וכלל של השנים ללא צרך, ולא הספיק בפרט לבד כסדר שלקח הכתוב בפרשת נח. הוא להיות שחיי כל הנבראים הם קצובים וחרוצים מיום הלידה, דכתיב (איוב י״ד:ה׳): ״אם חרוצים ימיו״, ואדם הראשון להיות שנוצר לחיות תמיד אם לא היה חוטא, וכמו שכתבנו למעלה, לא היתה לו קצבה. והוא שאמר ויהיו כל ימי אדם אשר חי, הכונה לא הקצובים לו מיום היותו כי לא היתה לו קצבה, וקצבתו היתה בעולם הזה נעשה לו הקצבה אשר חי ולא אשר נקצבו לו. ומה שכתב פרט וכלל מאדם ועד נח להודיע כי כלם שלמו ימיהם אשר קצבו להם, ואין כונת הכתוב באמרו ויהיו כל ימי וגו׳ לצרף הסך, אלא לומר ״ויהיו כל ימי״ וגו׳ הם ימים הקצובים לו מיום היותו, שלא קצבו לו יותר מעולם העליון, ולא אמר ״אשר חי״, שתבין שחשבון מה שחי הוא מונה כדרך שכתב באדם כמו שפרשתי והבן.