בראשית כה, כא

ויעתר. הרבה והפציר בתפלה:

ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו, ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא וכן (יחזקאל ח יא) ועתר ענן הקטרת, מרבית עלית העשן, וכן (שם לה יג) והעתרתם עלי דבריכם, וכן (משלי כז ו) נעתרות נשיקות שונא, דומות למרבות והנם למשא אינקריישימינ"ט בלע"ז:

לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת:

ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה:

וְצַלִּי יִצְחָק קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל אִתְּתֵהּ אֲרֵי עֲקָרָה הִיא וְקַבֵּל צְלוֹתֵהּ יְיָ וְעַדִּיאַת רִבְקָה אִתְּתֵהּ

וַאֲזַל יִצְחָק לְטַוָור פּוּלְחָנָא אֲתַר דְכַפְתֵיהּ אֲבוֹי וְהָפַךְ יִצְחָק בִּצְלוּתֵיהּ דַעֲתֵּיה דְקֻבָּ"ה מִמַה דִגְזַר עַל אִנְתְּתֵיהּ אֲרוּם עַקְרָא הֲוַת גַבֵּיהּ עֶשְרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאִתְהֲפִּיךְ בְּגִינֵיהּ דַעֲתֵּיה דְקֻבָּ"ה מִמַה דִגְזַר עֲלֵיהּ דְאַף הוּא הֲוָה עָקָר וְאִתְרָוַח וְאִתְעַבָּרַת רִבְקָה אִנְתְּתֵיהּ

ויעתר. מבנין הקל כי העתירו אל ה' מהכבד וטעמו שרצה השם בדבריהם:

ויעתר. יתרצה מבנין נפעל:

ויעתר - רבוי דברים, כדכתיב: העתרתם עלי דבריכם.

לנכח - בשביל.

לנכח אשתו. אף על פי שהובטח על הזרע שיירש התפלל לאל ית' שיתן לו אותו הזרע מזאת ההגונה הנצבת נכחו:

לנוכח אשתו. בגימטריא אש וקש רמז שתלד יעקב שנא' בו והיה בית יעקב אש ועשו שנא' בו ובית עשו לקש:

כי עקרה היא הוא כתיב לומר לך שאף הוא היה עקר ואית דדריש המקרא לומר היא ולא הוא דהא כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע אלמא לאו עקר היה:

ותהר רבקה אשתו אשתו בגימטריא קש ואש והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש:

[כי עקרה הוא, כתוב הוא ונקרא היא, להודיע שיצחק ורבקה, שניהם היו עקורים. והראיה לכך, כתוב: ויעתר לו ה', בשביל עצמו]. ולאשר אמר כי עקרה היא, מן הראוי שנאמר, מהו אופן החכמה בזה שרבקה וצדקניות אחרות היו עקרות?.

שתי תשובות לדבר זה: א. והיא כללית, בדין הוא שיהיו הבריות זקוקים לישועה מאת הבורא, כשמקרים כאלה באים עליהם. הוא המשביעם ברעבונם, ומרפא אותם בחלותם, ומעשירם בעניים, וכל זה מחייב אותם להתמיד בעבודתו; והעקרות אף היא מן המחלות. ב. וזה במיוחד לצדיקים. שלשה ענינים בעקרות: א. נסיון הוא להם, וכדי שיקבלו שכר על עמידתם בנסיון. ב. כדי שיקראו ויתפללו וכל שירבו בתפלה יתרבה שכרם. ג. כדי לחבב את ילדיהם עליהם. כי באהבה אל כל אחד מהם יש אופן, או אופנים שונים, מן החכמה וההדרכה. וכדברינו לגבי יצחק כך גם לגבי יוסף ושמשון ושמואל ובכל אחד מהצדיקים שאמו היתה עקרה, ואף שלא הזכירו הכתוב. אף ציון נקראה כך מתוך חיבה ליושביה, ככתוב רני עקרה לא ילדה.

ואופן החכמה בהעתר אל תפילה, כי כתוב: ויעתר לו ייי, כי המתפלל מאמין בארבעה דברים: במציאות הבורא, שהרי אין מתפללין אלא לנמצא, ושיש לו הכח לקיים את מה שמבקשים הימנו, והוא עומד בהכנעה אל אלהים ומראה את רפיונו הוא, ומתחייב להודות על שנתקבלה תפילתו. וכך מועילה התפילה למתפלל ומרבה להם חכמה, ככ' ורחמין למיבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנא. והרי היא מרבה את הפרנסה, ככ': ויבאו חזקיהו והשרים ויראו את הערמות ויברכו את ייי ואת עמו ישראל, ולהלן מזה – אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ייי ברך את עמו וג'. והיא מצילה מן הפורענות ככ': "בצר לי אקרא ייי ואל אלהי אשוע". ומכפרת על העוונות, ככ': קחו עמכם דברים וג'. ומביאה רפאות מן החליים, ככ': והוכח במכאוב על משכבו, ובסוף הענין – "יעתר אל אלוה וירצהו וירא פניו בתרועה וישב לאנוש צדקתו", ר"ל: צדקת ה' וחסדו ואמתו.

ותהר רבקה אשתו, ראוי שנדע מפני מה התאוו הראשונים לבנים? ונאמר, כדי שילמדו אותם תורה ויקבלו שכר על כך, ככ': אב לבנים יודיע אל אמתך; אחרי מה שאמרה התורה: ולמדתם אותם וג', ובאברהם אמר: למען אשר יצוה את בניו. ועוד, הלא ידענו שבצדקת הבנים האבות זוכים אם יש (מבניהם) צדיק עד ארבעה דורות. כי על ידי כך אין הקב"ה מדקדק בעונשים שנתחייבו בהם. וכמו שעומדים אנו לפרש בענין "פוקד אבות על בנים" שבפרשת ויעבר, האמור ביחד עם שאר מדות הרחמים שבהן התפלל משה על ישראל בזמן המרגלים, ואמר: הארך להם ה' כמו שהבטחת, אולי יהיו מבניהם צדיקים. והוא שאמר: "יגדל נא כח ייי כאשר דברת לאמור ייי ייי אל רחום וחנון", עד סוף הענין. ובהיפך מזה, אין הענין כך, רצוני לומר, אם אחד מארבעת הדורות הראשונים רשע, אין האב נתפס על כך, לגמרי לא, אם רק לא התרשל בחינוכו והוראתו, כמו שלא נענש חזקיה על חטא מנשה. ואין לך סחורה, שיש בה רווח ולא הפסד, שלא ישתדל בעל שכל להשיגה.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא הכתוב היה ראוי להקדים ולומר ותהי רבקה עקרה ואח"כ ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא, ומה שהקדים התפלה יתכן לומר שהקדים העיקר, ולמדנו שאין הכונה שתהיה העקרות סבת התפלה שא"כ הסבה עיקר והתפלה טפל לה, אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע, ומטעם זה הזכיר לשון ויעתר ולא אמר ויתפלל או ויצעק ושאר הלשונות, כי הוא מלשון עתר, וכן הבינו ז"ל, הוא שאמרו בפ"ק דסוכה (דף י"ד) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, באורו מה העתר מהפך את התבואה ממטה למעלה ואח"כ מפלת ממעלה למטה, כך הצדיק בתפלתו מחשבתו משוטטת ועולה ממטה למעלה, ואח"כ ממשיך ומוריד השפע ממעלה למטה, וכן פירשוהו עוד מלשון רבוי תפלה מענין (יחזקאל ח׳:י״א) ועתר ענן הקטרת עולה, ועוד מלשון מחתרת וכענין שדרשו במנשה.

ודע כי ארבע האמהות שלש מהן היו עקרות, שרה הוא שכתוב (בראשית י״א:ל׳) ותהי שרי עקרה, רבקה דכתיב בה כי עקרה היא, רחל שנאמר (בראשית כט) ורחל עקרה.

וע"ד הפשט יש לתת טעם לעקרות האמהות, שרה היתה עקרה לשתי סבות, האחת כדי שיצא ישמעאל מאברהם שנאמר (בראשית ט״ז:ב׳) הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי, השנית כדי לשנות שמה, ולמה הוצרך שנוי שמה, כדי להורות אמונה נאמנה כי כשנברא העולם בה"א כך בטל כח המזל בה"א, ולמדנו שהאדון שסדר מערכת הכוכבים הוא המנצחה והמבטלה ברצונו ואין זולתו. ורבקה ג"כ ידוע כי יצחק בן מ' שנה היה כשלקחה, וכשהוליד ליעקב ועשו היה בן ס' שנה, וא"כ כ' שנה שהתה עמו שלא ילדה, וזה טעם עקרותה כדי שלא יצא עשו לתרבות רעה בחיי אברהם, שכבר הבטיחו הקב"ה וא"ל (בראשית ט״ו:ט״ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום ועשה ישמעאל תשובה בימיו, וביום שנפטר אברהם בו ביום יצא עשו לתרבות רעה, וזה הנזיד שעשה יעקב, והטעם ברחל כדי שתהא סבה לבלהה ולזלפה שיצאו מהן דן ונפתלי גד ואשר.

ויעתר יצחק פרש״י הרבה והפציר בתפלה ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה. וא״ת מאי אשמעינן פרש״י לומר ואומר אני כל עתר לשון הפצרה. אלא י״ל בתחלה פרש״י מה שקבל מרבותיו דדוקא ויעתר הם לשון הפצרה ורבוי ואח״כ פירש הוא דעתו דאפילו כל לשון עתר הוא לשון הפצרה ורבוי.

לנכח אשתו לתקנת אשתו, כמו נכח ה׳ דרככם שתרגומו אתקן ארחתהון. אבל בשבילו לא היה מתפלל שהרי יודע היה שאינו עקור כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע.

כי עקרה היא מפני מה נתעקרה רבקה שלא יאמרו האומות תפלתנו שהתפללנו על אחותנו את היי לאלפי רבבה עשתה פירות אלא ויעתר יצחק, ויעתר לו.

לנוכח אשתו. כלו' עיקר תפילתו על אשתו כי על עצמו לא היה מתפחד כי אם לא יבנה מזאת יבנה מאחרת שהרי הבטיח הק' לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת ואמר ביצחק יקרא לך זרע ע"כ היה מובטח על עצמו אבל היה רוצה להבנות מרבקה [הג"ה]:

ויעתר לו וגו׳. טעם שלא אמר ״וידע יצחק את״ וגו׳, כאמרו (בראשית ד:א) ״והאדם ידע״, (שמואל א א:יט) ״וידע אלקנה״ וגו׳, אולי שהיתה התפלה אחר שידע (ברכות ס.) תוך שלשה ימים הראשונים, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ס.) שלשה ימים הראשונים יתפלל שלא יסריח, וזו היתה תפלתו של יצחק.

כי עקרה היא. משום שהיתה מארם ואחות לבן הארמי. והיה בדרך הטבע שיהיו בניה אכזרים ע״כ נתעקרה. והיה לידתה אח״כ בדרך פלא ונס וממילא לא היה בטבע הראוי:

ויעתר. הלידה בבני אדם שיוליד מינו שתולה בטבע כמו ששתול בטבע הצומח והחי להשאיר מינו, אולם שיוליד סגולה ושיצא פרי נבחר קדש הלולים, הוא נגד הטבע וצריך לזה עזר אלהי, וע"כ היו אמותינו עקרות כי שיצא מן הקליפה פרי קודש אין הטבע מוכנת מעצמה עד יופיע כח אלהי, שזה יתעורר ע"י התפלה להאציל נשמה קדושה בת אלהים אשר תעש חיל, והגם שיצחק כבר היה מוכן לזה מעת העקדה כמש"ש, רבקה לא היתה מוכנת לזה, ועז"א כי עקרה היא, וספר איך הוכנה ללידה זו. א] ע"י הרבות בתפלה שעז"א ויעתר שמורה על הרבוי. ב] שהיתה התפלה מיצחק שהוא כבר הובטח על בנים מעת העקדה והתפלל שהבנים יהיו ממנה, ג] לנכח אשתו שע"י שהמקבל עומד נוכח המשפיע, יוכן יותר לקבל ההשפעה, כמ"ש אמרתי אלי יצא יצא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו כמש"ש, וע"כויעתר לו ה', וחז"ל אמרו שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו':

ז כי כאן במקבל הפעולה אי אפשר לפרשו מענין ריבוי, כי אם הפצרה הקרוב לריבוי, ולכך כתב גם כן ברישא והפציר, ולכן פירשו קודם לנוכח אשתו, וגם כי לא יאמר על הקב"ה לשון נתפצר, ולכן העתיקו מלת נתפתה כלומר שהקב"ה היה מתרצה לו:

ח ר"ל דמלת ויעתר אין משמעותו לשון תפילה, אלא לשון הפצרה וריבוי הוא ולא לשון תפילה:

ט ר"ל איך אפשר לומר דונעתרות נמי לשון ריבוי הוא, אם כן קשה היאך שייך לומר שהשונא ינשק הרבה, ועל זה פירש דומות למרובות והנם למשא, רצה לומר אף על פי שאינו נושק אלא פעם אחד, מכל מקום דומה בעיניו כאילו נשק הרבה פעמים, והנשיקה האחת היא כמשא עליו, והא דלא הביא האי, וכן נעתרות וגו' לעיל גבי ויעתר שהוא נמי לשון ריבוי, י"ל דלעיל הוי מצי למימר דמלת ויעתר משמש ב' לשונות לשון הפצרה ולשון ריבוי, כמו שפירש"י גבי לשבור אוכל (לקמן מ"א נ"ו ד"ה וישבור), שמשמש ב' לשונות לשון מכר ולשון קנין, וגבי ויעתר לו פירש שלשון ויעתר לשון הפצרה הוא דלא שייך גבי הקב"ה לשון ריבוי לומר שנתרבה ח"ו, ואם כן פירוש של נעתרות נשיקות שונא נמי לשון הפצרה היא, כלומר שצריכים להפציר בשונא שישק לשונאו, אבל עכשיו שפירש שגם ויעתר לו פירושו לשון ריבוי, ואם כן כל לשון ויעתר הוא לשון ריבוי, ואם כן צריכין אנו לפרש קרא דונעתרות נשיקות שונא לשון דומות למרובות וק"ל:

י לפי שאין דרך המתפללים להתפלל זה לעומת זה:

כ דקשה לרש"י ויעתר להם מיבעי ליה, דהא שניהם התפללו, ומתרץ לו ולא לה וכו':