בראשית כה, כח

בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו:

וּרְחֵם יִצְחָק יָת עֵשָׂו אֲרֵי מִצֵידֵהּ הֲוָה אָכִיל וְרִבְקָה רְחִימַת יָת יַעֲקֹב

וְרָחֵים יִצְחָק יַת עֵשָו אֲרוּם מִלֵי רַמְיוּתָא בְּפוּמֵיהּ וְרִבְקָה רְחֵימַת יַת יַעֲקב

כי ציד בפיו אמרו המפרשים (הראב"ע והרד"ק) כי יתן ציד בפיו של יצחק או יביא ויחסר המעשה וכן למועד אשר שמואל (שמואל א יג ח) וה' אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ יא) נתן או שם אותי ויתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד כל היום יתאוה לאכול את הציד ותמיד הוא בפיו לא יאכל דבר אחר והוא המביא לו כאשר אמר איש יודע ציד והנכון בעיני כי היא מליצה כי עשו ציד בפי אביו יכנה האיש במעשה לתדירותו וכמוהו שבתך בתוך מרמה (ירמיהו ט ה) וכן ואני תפלה (תהלים קט ד) וכן אמרו (בראשית רבה ס״ג:י׳) קופרא טבא לפומיה כסא טבא לפומיה:

כי ציד בפיו. היה מביא ציד בפיו:

ציד בפיו - פשוטו כתרגומו.

אוהבת את יעקב - שהייתה מכרת בתומתו וגם ממה שאמר הקב"ה: ורב יעבוד צעיר והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ורבקה אוהבת את יעקב, להודיע מה שכתב לפנינו יצחק רצה לברך את עשו ורבקה הערימה לברך את יעקב.

ויאהב יצחק את עשו. גם את עשו אע"פ שידע בלי ספק שלא היה שלם כיעקב:

ורבקה אוהבת את יעקב. לבדו מפני שהכירה ברשעו של עשו:

ורבקה אהבת את יעקב, (מלמד) שיתרונו של יעקב הוגד לה כשדרשה את ה' ולא הוגד ליצחק.

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. יבאר הכתוב כי לא היה אוהב אותו בשביל בכורתו רק לפי שהיה מהנה אותו בצידו, ולמדנו הכתוב כי עשו הרשע היה ציד משני צדדין, כי יצוד החיות במדברות ובשדות ממה שהזכיר איש שדה, ויצוד גם כן דעת אביו כשהיה מזמן ההנאות בפיו מתוך ערמת דבריו וזהו כי ציד בפיו.

ואמרו רז"ל במדרש עשו הרשע אומר לאביו המלח חייב במעשר והיה יצחק תמה ואמר כמה בני מדקדק במצות, היה אומר לו בני היכן היית היום, אמר לו בבית המדרש ולמדנו הלכה פלונית וענין פלוני, ורוח הקודש צווחת ואומרת כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו, ועוד דרשו היה צד ומאכיל לאביו ונותן לו שוחד כדי שיטול הברכה, וזהו שכתוב (דברים ט״ז:י״ט) כי השוחד יעור וגו', וכתיב ביצחק ותכהין עיניו מראות ע"כ. ואנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד אוהבי הלעטות, כמו שאמר עשו הלעיטני נא, ועליהם אמר דוד ע"ה (תהלים קח) מתרפס ברצי כסף, והם מושכים כח מן השר שלהם שהוא מקבל שוחד ביה"כ, וכן כל אומה ואומה מושכת כח מן השר שלה, וכבר ידעת כי ממנו קבל הנחש כח להחטיא ולשפוך דם, והיה הוא אב ושרש לכל בוחרי הדם והאוכלים אותו, והוא העוזר לזרע עשו האדמוני לשפוך דם, והוא המקטרג של ישראל הנמולים והמתרחקים מלאכול דם, ואליו כוון המקטרג הערום אשר בטל ברית מילה והתיר הדם מפני שעלה בחלקו וע"כ מחזיקים בו, וזהו שאמר הנביא לזרע עשו (יחזקאל ל״ה:ו׳) אם לא דם שנאת ודם יהדפך, יתנבא עליו אבדן מפני שנאתו דם מילה, וזהו שאמר הכתוב (ירמיהו מ״ח:י׳) וארור מונע חרבו מדם, זה דם המילה.

ויאהב יצחק את עשו גבי יצחק כתיב ויאהב ללמדך שלא היה יצחק אוהבו תמיד אלא באותו זמן כי ציד בפיו, אבל גבי יעקב שהיה איש תם כתיב ביה ורבקה אהבת את יעקב אהבה תדירה. ועוד דדרך אשה לאהוב את מי שמגדל בהמותיה.

ורבקה אוהבת את יעקב. שהיה רועה צאן ועוסק בישובו של עולם ודרך האשה לאהוב מי שמגדל טלאים וגדים:

ויאהב יצחק וגו׳. הנה לדבריהם זכרונם לברכה (תנחומא) שאמרו שהיה צד אביו בדברים, היאך מעשרין את המלח, לא חש לעשות כן אלא ליצחק ולא לרבקה, כי לא לצד המצוה היה חושש אלא לצד שהיה ירא מקללתו, גם לתקות הברכות, מה שאין כן רבקה. ולזה תמצא שלא אמר ״יקרבו ימי אבל אבי ואמי״ אלא ״אבי״, וטעם רבקה שלא הגידה ליצחק רשעו, אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה לבל דעת סבת אהבתו אותו להסירה. ולפי אונקלוס שתרגם ״ארי מצידיה הוה אכיל״, צריך לדעת למה לא יועיל טעם זה גם לרבקה, כי מן הסתם לא יפליג עצמו יצחק מרבקה. ואולי כי רבקה חיובה על יצחק להאכילה בשר, וכמו שכתב מהרי״ק באבן העזר (סימן ע׳ סעיף א׳) שחיב במזונותיה, ואם בני משפחתה רגילים בגדולות צריך להנהיגה כן, עד כאן. וידוע כי בתואל שר וגדול לארם, לזה לא תחזיק טובה לטרף בפיה.

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. לפי כשהיה שואלו אביו מה אתה עושה בשדה כל היום היה מתנצל ואומר כדי לצוד ציד להביא טרף לפיו של אביו, ולפי שלא היה מצוי אצל אמו על כן לא אהבה אותו רבקה והיתה אוהבת את יעקב שהיה מצוי אצל אמו וכל געגועיה עליו ויתכן לפרש כי מורה על הזמן לומר לך כי באותו זמן שהיה נותן ציד בפיו באותו זמן לבד אהבו, אבל אחר שכבר אכל מצידו בטל דבר בטל אהבה, אבל רבקה אוהבת את יעקב על לא דבר, ואהבה כזו איננה בטלה.

ויאהב יצחק את עשו. לא כתיב לעשו כמו ואהבת לרעך ויבואר בס׳ דברים ו׳ ה׳ דאהבה שענינה במחשבה ובלב כתיב באת. משא״כ אהבה שענינה מלוי רצון כתיב בל׳:

כי ציד בפיו. ביאר הכתוב שלא היו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ושניהם ידעו דעיקר הזרע אשר עליו נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק. הוא יעקב יושב אהל אברהם בתורה. ורק אהבה החוזרת היה ליצחק את עשו דמשמש לי׳ כעבדא ונהנה בשימושו מאד. משא״כ יעקב הי׳ יושב אהל ולא שימש הרבה ועיין עוד להלן כ״ו ל״ד:

ורבקה. שלא היתה נצרכת לשימוש בניה:

אהבת את יעקב. לא הביטה אלא על המעלה והתכלית מש״ה כתיב לשון הוה ולא כמו ביצחק דלא כתיב ויהי יצחק אוהב משום דאהבת יצחק לא היה אלא במקרה ע״פ השעה. ובאמת בסוף ימיו נתהפכה האהבה. וע׳ מש״כ ס״פ זו. משא״כ אהבת רבקה היתה מצד טבע הענין. וגם היתה מוספת אהבה יום יום כמאמרם בעבודת כוכבים ד״ג כל הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום:

ויאהב יצחק. אם מפני שחשב שהוא הבכור והוא הראוי לירש המתנות האלהות והוא לא שמע שרב יעבד צעיר, ואם מפני כי ציד בפיו, שהיה מדבר תמיד מגבורותיו בציד, וגם שהיה מרמה אותו בפיו ופושט טלפיו כחזיר, או כחז"ל שהיה מביא לו מן הציד וחשב שמקיים מצות כבוד, כן כתב הרי"א, ורבקה ידעה שרב יעבד צעיר, והכירה יותר את מעשי הנערים, לכן היתה אוהבת את יעקב: