בראשית כה, לג

וַאֲמַר יַעֲקֹב קַיֵּם לִי כְּיוֹם דִּלְהֵן וְקַיִּים לֵהּ וְזַבִּין יָת בְּכֵרוּתֵהּ לְיַעֲקֹב

וַאֲמַר יַעֲקב קַיֵים לִי כְּיוֹם דֵיהִי וְקַיֵים לֵיהּ וְזַבִּין יַת בְּכֵירוּתֵיהּ לְיַעֲקב

השבעה לי כיום כאשר אמר עשו למה זה לי בכורה אינני חפץ בה אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם ונשבע לו ואחר כן מכרה לו ונתן לו המחיר או הנזיד שבקש ויתכן שאמר עשו למה זה לי בכורה הנה היא מכורה לך ויאמר השבעה לי שלא תערער על המכירה לעולם ואמר הכתוב שנשבע לו ומכרה כאלו אמר מכרה ונשבע לו:

וימכר את בכורתו - בדמים, ואחר כן ויעקב נתן לעשו וגו' כמנהג בני אדם לקיום דבר.

השבעה לי. מפני היות הקנין על דבר שאין בו ממש השבועה תמלא חסרונו:

וימכור את בכורתו. במחיר שפסקו ביניהם ולא חשש הכתוב לבארו:

השבעה לי כיום שאינך חוזר בך לא תחזור בך להיות מערער עליה מן היום הזה ולהבא ועל ידי כן תתקיים המכירה שאלמלא כן יוכל עשו לומר חוזר אני בי דהא אמרינן האומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר ולא כלום.

ויאמר השבעה לי. טעם שהצרך לשבועה, להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתנו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע (רמב״ם הלכות מכירה פרק כ״ב), לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה. וכן הוא הסכמת פוסקי התורה (יורה דעה סימן רל״ט) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אמרו השבעה לי.

והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו׳, וכן מוכח במציעא דף ט״ז. אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה, ושבועה לא תועיל בזה, ולכן הצרך לטעם ״כיום״ כמו שפרשתי. שוב בא לידי ספר הריב״ש סימן שכ״ח וזה לשונו: כתבת שראית רבי יעקב בן הרא״ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו׳, וראיתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב ״השבעה לי״, עד כאן. תשובה: לא הרא״ש ולא רבי יעקב בנו חתימי עלה, ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמך, גם הראיה שהביאו אין לה עקר לפי שהיה קדם הדבור, ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרוחא דמלתא שלא יערער, לפי שהיה איש זרוע, עד כאן. והם דברינו עצמן, אלא שהריב״ש לא התבונן לתת טעם שהצרך שבועת עשו כמו שכתבתי.

וטעם אמרו השבעה לי ולא הספיק לומר ״השבעה״ והדבר מובן כי לו היא המכירה, נתכון לומר כי שבועה זו צריכה להיות על דעתו של יעקב, שזולת זה יכול לבטלה בלבו, ועקר השבועה צריכה להיות בלב, כדאמר רבי עקיבא (ספרא, פרק י״ב): האדם בשבועה, שיהיה פיו ולבו שוים בשעת השבועה. לזה אמר ״השבעה לי״, פרוש: לדעתי.

גם דקדק לומר לי, כי דוקא הוא שיכול להתקים מכר הבכורה בכל חלקיו, אבל לא לזולת, כי הזולת אינו בן קניה אלא דברים שהם ממון, אבל דברים שהם ירשה מעלות מאביהם, כגון העבודה שבבית אלהים והכבוד, אינם באיש נכרי, ולאו כל כמיניה למכרם לזר.

וימכר את בכורתו. הצדיקה התורה המכירה שקימת היא בידו מטעמים שכתבנו, והגם שלא מכר אלא לאנסו, והגם שמכר דבר שוה מאה מנה במנה. וזה לך לשון מהרי״ק (חושן משפט רכז): אם מכר מפני דחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה, שנכר שמפני דחקו הצרך לזלזל, אינו יכול לחזור בו, דידע ומחל, עד כאן לשונו. ומעתה, הגם שמכר דבר מפלג הערך בלגימה אחת של נזיד, ממכרו מכר, כמו שגלה הוא דעתו באמרו הנה הוא הולך למות, ואין לך דוחק גדול מזה, (איוב ב:ד) ״עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו״. והנה זולת המצאה זו לא היה מציאות ליעקב לזכות בבכורה מיד עשו. ועל עשו אמר הנביא (משלי ה:כב) ״עונותיו ילכדנו את הרשע״, שבסבת עונותיו שעשה בו ביום, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה סג,יד) בפרוש אמרו ״והוא עיף״, זה היה סבה להוציא ממנו הבכורה ותעמודנה ביד הראוי לה.

השבעה לי כיום. באשר בכורה הוא באמת דבר שלא בא לעולם. וא״א למכור ע״כ הוסיף לו שישבע שלא יחזור במכירה :

ויאמר השבעה לי. כי אין קנין חל על דבר שאין בו ממש ולכן רצה שישבע לו, וימכר י"מ שמכרו בכסף מלא, ויעקב נתן לעשו שמעתה הוטל על יעקב פרנסת הבית, וספר שעשו לא התחרט על מעשהו כלל, שגם אחר שאכל בזה את הבכורה, ומזה מבואר שלא מכר את הבכורה מפני שהיה רעב או תאב אל מאכל הזה, שא"כ היה מתחרט אחר שאכל ושתה ומלא רעבונו ותאותו, רק כי הבכורה היתה בזויה בעיניו ושמח על שלקחה יעקב ממנו: