בראשית כג, ב

בקרית ארבע. על שם ארבע ענקים שהיו שם אחימן ששי ותלמי ואביהם דבר אחר על שם ארבעה זוגות שנקברו שם איש ואשתו אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה:

ויבא אברהם. מבאר שבע:

לספוד לשרה ולבכתה. ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה:

וּמִיתַת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וַאֲתָא אַבְרָהָם לְמִסְפְּדָה לְשָׂרָה וּלְמִבְכַּהּ

וּמִיתַת שָרָה בְּקִרְיַית אַרְבַּע הוּא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְאָתָא אַבְרָהָם מִן טַוָור פּוּלְחָנָא וְאַשְׁכְּחָהּ דְמִיתַת וְיָתִיב לְמִסְפַּד לְשָרָה וּלְמִבְכְּיָיהּ

וּמִיתַת שָרָה בְּקִרְיַיתְהוֹן דְגוּבְרַיָא:

ויבא אברהם לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ג:ב׳) מבאר שבע ואין זה לומר שהיה עומד שם ממה שכתוב (בראשית כ״ב:י״ט) וישב אברהם בבאר שבע כי איך תהיה שרה בחברון אבל הכוונה לומר שהלך שם ביום לצרכו ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד לה ולבכותה ולשון רבותינו (ב"ר נח ה) מהר המוריה בא וכן הוא לפי המדרש שכתבו הרב (רש"י כאן) כי שמעה בעקידה ופרחה נשמתה והנראה בעקידה שהיתה הצואה בה בבאר שבע כי שם היה דר ושם חזר כי כן כתוב בתחילה (בראשית כ״א:ל״ג) ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם ואמר (שם) ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים והוא גרותו בבאר שבע שהוא בארץ פלשתים ושם נצטווה בעקידה ועל כן שהה בדרך שלשה ימים שארץ פלשתים רחוקה מירושלים שאילו חברון בהר יהודה הוא כי כן כתוב (יהושע כ ז) וקרוב לירושלים ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר כמו שנאמר (בראשית כ״ב:י״ט) וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע להורות שנתעכב שם וישב בו שנים ואם כן לא מתה שרה באותו זמן כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון וכן נראה כי יצחק נולד בבאר שבע כי כתוב תחילה (בראשית כ׳:א׳) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר ואבימלך אמר אליו הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב (שם טו) ונתישב שם בארץ ההיא בבאר שבע שכן כתוב (בראשית כ״א:כ״ב) ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו אל אברהם לאמר ואין כתוב שהלכו אליו מגרר ויכרתו שם הברית בבאר שבע וכן תראה כי הגר כאשר הוציאו אותה מבית אברהם ביום הגמל את יצחק הלכה במדבר באר שבע (בראשית כ״א:י״ד) ששם היו דרים אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת אבל לפי המדרש צריכין אנו לומר כי אברהם ושרה בזמן העקידה היו דרים בחברון ושם נצטוה ומה שאמר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (בראשית כ״ב:ד׳) כי לא נגלה לו ההר חמד אלהים עד היום השלישי והיה בשני הימים הולך בסביבי ירושלים ולא היה הרצון להראות לו ואברהם אחר העקידה לא שב למקומו לחברון אבל הלך תחלה אל באר שבע מקום האשל שלו לתת הודאה על נסו ושם שמע במיתת שרה ובא ומי שאמר מהר המוריה בא ומי שאמר מבאר שבע בא הכל טעם אחד ולפי זה מה שאמר הכתוב וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט) יהיה ענינו כי בשובו מן העקידה שב אל באר שבע ומשם הלך לקבור את שרה ואחר הקבורה מיד חזר לבאר שבע ונתישב שם שנים והשלים הכתוב ענין באר שבע כאחד ואחרי כן ספר בקבורה ושם בבאר שבע נשא יצחק את רבקה כמו שאמר והוא יושב בארץ הנגב (בראשית כ״ד:ס״ב) וזה דעת כל המפרשים (רש"י והראב"ע והרד"ק) כי אברהם היה במקום אחר ובא משם ולפי דעתי כי היה לשרה אהל שם עומדת ואמהותיה לפניה וכן כתוב (בראשית ל״א:ל״ג) באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות והנה שרה מתה באהל אשר לה ונכנס אברהם באהל עם אחזת מרעיו לספוד אותה או שיהיה לשון "ויבא" לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה וזה לשון מורגל בדברי חכמים כמו ששנינו בתמיד (פ"ד מ"ג) בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן בא לו לדופן השמאלית בא לו לעוקץ ואמרם (בכורות כ) אני לא באתי לידי המדה הזו וכן בכתוב (שמות כב יד) בא בשכרו שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו ולא יתכן בעיני שבא מעיר אחרת אל חברון שאלו היה כן היה מזכיר אותו המקום והיה הכתוב מפרש "וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני":

ארבע. שם אדם גדול בענקים. ולהיותו אברהם הוא על דרך דרש כי לא היה מהענקים וכאשר מתה שרה היה אברהם במקום אחר על כן אמר ויבא אברהם:

ולבכתה. לבכות עליה. וכן ובכתה את אביה:

בקרית ארבע - שם האיש ארבע כדכתיב ביהושע: קרית ארבע אבי הענק כמו קרית סיחון.

ויבא אברהם - אפילו לא בא ממקום אחר, אעפ"כ ראוי לומר כי בא לסופדה.

ותמת שרה. אחר שנולדה רבקה הראויה למלאת מקום שרה ושנודע זה לאברהם מתה שרה כאמרם ז"ל שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו שנאמר וזרח השמש ובא השמש:

לספוד לשרה. בשביל שרה ולכבודה. כאמרם ז"ל (סנהדרין פ' כ"ג) הספידא יקרא דשכבי:

בקרית ארבע. שם אדם כדכתיב האדם הגדול בענקים הוא ארבע:

ולבכתה כ"ף קטנה שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה א"נ שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין ועל כן נענשה היא תחלה והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו:

וקרא לחברון קרית ארבע על שם ארבעה דברים. א. וזה פשוטו, הוא שם מקום, או שם איש. ב. מפני שארבעה גיבורים ישבו שם: ענק ושלושת בניו, ככ': "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק"; ג. מפני שעתידה היא ליפול בחלקם של ארבעה, דהיינו לשבט יהודה בכללה, וללויים, בערי המגרש, לכהנים, בערי מקלט, ושדותיה לכלב בן יפונה; ד. מפני שייקברו בה ארבעה זוגות של צדיקים, בדיוק: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, לפי הכתוב, ואדם וחוה, לפי המסורת.

לספד לשרה ולבכתה, זהו חלק מהדברים שחייב אדם לעשות על מתו, בשיעורים שונים: הספד יום אחד, ג' ימים לבכי, ולאבל ז' ימים, ולענין כבוס בגדים ותספורת, שלושים יום. ולהכנס לשמחה, על אב ואם, שנה. ותרגמתי פני חט'רה, כי מלה זו נאמרת על ששה אופנים: פני, כעס, ככ': "לא אפול פני בכם", פנים ממש, ככ' ראי פני המלך; פני, כיוון ככ': וישם פניו לאיים; פני, רצון, "ואור פניך כי רציתם"; פני, מול, ככ': "ויחן את פני העיר". ומה שפתח אברהם ואמר: גר ותושב, מלמד שלכל משפחה היה בית קברות, ולפיכך אמר: היות ואני זר אין לי ביניכם משפחה ידועה ואני צריך לאחוזת קבר. ומה שנשא ונתן לאחר שקם מעל פני מתו הוא בהתאם למה שהגיע אלינו בהלכה שמי שמתו מוטל לפניו אין מקחו מקח וממכרו ממכר, וכן אינו רשאי להתפלל כשמתו לפניו, מפני שלבו טרוד בו.

ותמת שרה בקרית ארבע, הודיענו הכתוב כי הצדקת הזאת מתה בא"י ונקברה בא"י, שהרי במיתתה כתיב היא חברון בארץ כנען. ובקבורתה כתיב בסוף הפרשה ואחר כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו' היא חברון בארץ כנען. ובא ולמד על זכותה הגדול כי מיתתה וקבורתה היו במקום אשר שם עתיד להיות בית אלהים, ושם שער השמים. ויקרא הכתוב לחברון קרית ארבע על שם ארבע זוגות שנקברו שם איש ואשתו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. או על ד' הגבורים, אחימן ששי ותלמי ואביהם שהיו דרים שם. או על שם שהיתה מחלק שבטו של יהודה שהיה הבן הרביעי.

ויתכן לומר עוד בשם קרית ארבע היא חברון היא נקראת חברון על שם שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה בעיר אלהים עם ד' מחנות שכינה, ולא לחנם חמדוה אבות העולם אלא שמשם זוכות הנשמות להתחבר לשרשן שהוא כסא הכבוד וזהו קרית ארבע היא חברון.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. אם היתה הכוונה שבא ממקום אחר היה מפרש הכתוב ואומר ויבא ממקום פלוני, אבל פירושו שנתעורר בהספדה של שרה, כי כל המתעורר באיזו מלאכה שתהיה יקראנו הכתוב בא אליה, וזה לשון רז"ל במשנה במסכת תמיד בענין הפשט ונתוח של עולה, אמר בא לדופן השמאלית, בא לו לגרה והניח בו שתי צלעות, בא לו לעוקץ, אני לא באתי לידי מדה זו. ומה שיחזק לך כי הזכיר לשון ביאה בלמ"ד, כי לא אמר ויבא אברהם ויספוד את שרה. ומה שאמר לספוד לשרה כיון שהזכירה כבר בשמה ותמת שרה, היה ראוי לומר לספדה ולבכותה, אבל דרך הסופדים להזכיר שם המת בהספדן. כענין דוד (שמואל ב א כג) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים. והיה ראוי לומר עוד ולבכותה ולקברה, כי הקבורה עקר גמילות החסד וגמר ההספד והבכי, ועקר הדברים שהתעורר אברהם להם היא הקבורה שהיא ממדותיו של הקב"ה שהוא רב חסד, אבל אילו אמר כן היה נראה שהיו כל הדברים תכופים זה אחר זה, מספד ובכי וקבורה, ולא כן הדבר אבל המספד והבכי היו תכופים ואין כן הקבורה כי הוצרך תחלה לבקש מקום.

ונ"ל עוד כי היה הכתוב ראוי שיאמר ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו.

אבל יתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו, כי לפי שמיתתה היתה בשבילו בשמועת העקדה, על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו. ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה, גם מעת שנעקד על גבי המזבח לא ראינוהו, שהרי כשהלכו אברהם ויצחק להר המוריה כתוב בחזרה (בראשית כ״ב:י״ט) וישב אברהם אל נעריו, והיה ראוי שיאמר וישובו אל הנערים, ולא הזכיר חזרת יצחק.

ויתכן שנשאר שם בהר המוריה שלש שנים עד שנשלמו לו ארבעים שנה ונשא רבקה, ומפני זה לא נזכר שובו עד שהביא לו העבד את רבקה, ואז הזכירו, הכתוב הוא שאמר (בראשית כ״ד:ס״ב) ויצחק בא מבוא באר לחי ראי.

ובמדרש ויבא אברהם, מהר המוריה בא שמעה בעקדה ופרחה נשמתה ולכך נסמכה מיתתה לפרשה העקדה.

ותמת שרה אין דרכו של מקרא לכתוב מיתת אשה אעפ״י שהיא צדקת, אם לא על ידי מעשה כגון שרה, רחל, דבורה, מרים, שרה, בשביל שהוציא אברהם דמים יקרים לקברה ולא הרהר וזהו אחד מהעשרה נסיונות. רחל, להודיע שנקברה חוץ למערה. דבורה, להודיע למה נקרא שם אותו מקום אלון בכות. מרים, על שם הבאר שפסק כשמתה.

בקרית ארבע י״מ מה שכתב מקום מיתתה מה שאין כן באברהם ושאר אמהות על שם ששלחה שם אברהם כשיצא ללכת להר המוריה שלא תרגיש בעקדה שהרי בבאר שבע היה עומד כדכתיב וישב אברהם בבאר שבע. וי״א כשחלתה הוליכה שם משום דבחברון בסים אוירא וכששמעה בשורת העקדה מתה. לכך ויבא אברהם מבאר שבע לספד לשרה ולכך הוצרך לו לקנות שם אחוזת קבר כי לא היה שם מקום מושבו.

בקרית ארבע עיר שבנה אותה אדם ששמו ארבע. כדכתיב קרית ארבע האדם הגדול בענקים. דבר אחר עיר שירשוה ארבע בעלים זה אחר זה מתחלה לשבט יהודה, אח״כ לכלב ואח״כ לכהנים ואח״כ ללוים כדאיתא בס׳ יהושע, ב״ר. והיא היתה עיר מקלט ולכך לא ניתן לכלב רק פרורהא כדכתיב את שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה לאחוזתו. פרק יש נוחלין. ויבא אברהם י״מ אפי׳ לא בא אלא מן החוץ יאמר ויבא, דוגמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו.

לספד לשרה ולבכתה לפי שלא היה לו מקום מוכן לקבורה.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. כא"ף קטנה לפי הפשט זקנה היתה ולא בכו אותה כל כך:

בקרית ארבע היא חברון נקרא כן בעבור שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה עם ארבע מחנות שכינה ולזה נקברו שם האבות והאמהות שמשם חוזרות הנשמות ליסודם שהוא כסא הכבוד:

ויבא אברהם מבאר שבע יש בזה ספקות: הספק הא' איך מתה שרה בחברון שדירתו של אברהם בבאר שבע שנאמר על כן קרא למקום ההוא באר שבע ויכרתו ברית בבאר שבע ויטע אשל בבאר שבע ויגר אברהם בארץ פלשתים וגו' והוא גרותו בבאר שבע שהיא בארץ פלשתים ובשובו מן העקידה אמר וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע כי בבאר שבע נצטווה בעקידה כי שם ביתו ואם כן מי הוליך שרה לחברון: הספק הב' דרך הוא שהנכבדים כשיזקינו קונים בית הקברות להם ולנשיהם ומדוע לא קנה אברהם לו ולאשתו אחוזת קבר אחר שאברהם ושרה זקנים ולא יצטרך להטריח עצמו אחר מיתת שרה ולהתבייש לבקש מבני חת ולומר ופגעו לי בעפרון בן צוחר והחכם ר' אפרים קארו זצ"ל אחי השיב לאילו הספקות ואמר שכוונת אברהם היתה מתחלה להקבר הוא ואשתו בארץ כנען לפי שארץ ישראל מכפרת עון שנאמר וכפר אדמתו עמו והעם היושב בה נשוא עון ולפיכך כשהרגישה בעצמה אפיסת הכחות ויתרון החולשה וידעה שלא תאריך ימים צותה שיוליכוה לחברון למות שם ולזה אמר בארץ כנען כלומר ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון לפי שהיא בארץ כנען ולזה ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה ולפי שהיו דרים בבאר שבע שהיא ארץ פלשתים ואינה ארץ כנען לא קנה אברהם אחוזת קבר שבבאר שבע אינו רוצה להקבר ובארץ כנען לא היה דר לקנות אחוזת קבר ונשאר כן עד שמתה שרה ובזה הותרו שני הספקות שלכן מתה בחברון ולא בבאר שבע ולכן לא קנה אחוזת קבר טרם מיתתה ונאמר עוד שכוונת אברהם היתה מתחלה להקבר ולקבור את שרה שם בעבור שהיו קבורים שם אדם וחוה ואם היה מבקשה ממנו טרם מותה היה אומר עפרון למה מבקש אותה ממני הרי יש מקומות אחרים טובים מזה לקבורה שבית ועליה על גביו אינו ראוי לקבורה כל כך ויאמר הלא דבר הוא ויחקור ואם ידע בחקירה ששם קבורים אדם וחוה לא היה מוכר אותה בשום ממון ולזה לא תבעה עד שעת מיתתה שכל מקום שישאל לא יחקרו עליו למה שואל זה המקום ממקום אחר ואף עתה לא תבע אותה בפירוש אלא תנו לי אחוזת קבר עמכם והמתין לשעה הזאת שלא יוכל לעשות דבר אחר אלא למוכרה לו בהכרח ולזה אמר ואקברה מתי מלפני קבור מתך כלומר על כרחינו ראוי לתת לך ולכן במבחר קברינו קבור את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבור מתך כלומר לב' סבות הא' שאתה נשיא הב' שאין ראוי שיהיה המת בלא קבורה ולזה אמר קבור מתך ואקברה מתי את מתך קבור לומר אין ראוי לעכב שאלתך ואמר מלפני לומר אני בעת הצורך כל כך שאם לא תרצו לתת לי שום קבר תנו לי קבר שאקבור מתי לשעתו ואוציאנו מלפני ואחר כך אוציא אותה משם ואקבור אותה במקום אחר ולא יהיה עתה המת לפני:

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה היה ראוי שיאמר ויבא אברהם לבכות לשרה ולסופדה שדרך הוא לבכות על מתו בתחלה ואחר כך לסופדו. התשובה שמי שעושה פעולותיו מפאת הדמיון עושה כן אבל מי שנמשך בפעולותיו מפאת השכל בתחלה עושה הספד שהוא להגיד שבחי המת ומצד השבחים שאומרים בו בוכה אחר ההספד דאתורה ואמצות קא בכי ואיפשר להשיב באופן אחר והוא בשנאמר קודם זה סמיכות מיתת שרה לפניה ולאחריה לפניה שאחר שהזכיר לידת רבקה אמר מיתת שרה ללמדנו שכשיולדו לאדם בנים ובנות לא ישמח כל כך לשיבוא לחטוא ויזכור יום המיתה ולאחריה לומר שכשישא אדם אשה שהוא יום חתונתו ושמחת לבו לא יהיה שמחתו כל כך גדולה לשיבוא לחטוא ויזכור יום המיתה ולכן סמך מיתת שרה לנישואי יצחק. ולחז"ל שסמכו מיתת שרה לעקידת יצחק לומר שכששמעה עקידת יצחק מתה קשה למה הפסיק בנתים עם לידת רבקה. התשובה שבא לומר לנו שקודם שכבתה נרה של שרה האיר שמשה של רבקה שרבקה מלאה מקומה וכמו שא' ז"ל וינחם יצחק אחרי אמו הרי היא כשרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק באהל מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל וכשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו ובזה הותר הספק שהיה ראוי שיאמר ויבא אברהם לבכות לשרה ולסופדה ששמחת אברהם היתה כל כך גדולה בבואו מארץ המוריה עם בנו עם יצחק חי ושלא העלהו לעולה ועבד את השם בהביאו אותו חי כאלו העלהו לעולה שאע"פ שמתה שרה לא היה בידו יכולת לבכות לשרה עד שהספיד אותה וספר שבחיה ומצד השבחים בכה אותה ולזה כף של ולבכותה קטנה לומר שעם כל זה לא בכה אותה אלא מעט לסבת שמחתו בהביאו ליצחק חי:

ותמת שרה. רמז הכתוב באמרו בקרית ארבע לומר כי חס ושלום לא יתיחס המיתה לצדיקים, אלא שקרית ארבע פרוש עיר שהיתה בנויה מארבעה יסודות נפרדה היא ונסעה מהם. ואמרו היא חברון פרוש שהגם שמתה היא משפעת בהם בחינת החבור, כי הצדיקים הגם שימותו הגוף אינו משלל מהחיים, כי צדיקים במיתתם קרויים חיים, וצא ולמד (שבת קנב:) ממעשה דרב אחאי בר יאשיה. והטעם הוא כי בהיותם בעולם הזה מהפכים בחינת החמר שביסודות לבחינת הרוחניות הקדוש שבנפש באמצעות מעשים טובים והפלגת התורה שמשתדלים בעולם הזה. ולהשכילך בדבר צא ולמד מה שכתב רמב״ם פרק ד׳ מהלכות יסודי התורה דין ה׳, שישתנה היסוד ליסוד חברו הקרוב אליו ויהפך העפר למים. וכמו כן ימצא שבאמצעות דבקות האדם בקונו יתהפכו היסודות כלם ליסוד האש, ויסוד האש ליסוד אש הנשמה, והבן.

ואמרו בארץ כנען, כי העולם הזה יקרא ״ארץ כנען״ (זוהר חלק א׳ פ.), הוא יצר הרע, ובאמצעות התעצמות כנגדו ישיג האדם להפליא לעשות בקדשה ובהשגה.

לספד לשרה ולבכתה. פרוש, לשרה שמתה מן העולם, ולבכותה לצד מה שנחסר בהעדרה. או יאמר בהפך – לשרה לצדקותה ומה שנחסר בהעדרה, ולבכותה לצד מה שנוגע לה, שטעמה כוס המות ויערב שמשה.

ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון. בילקוט מסיק שהיה למקום זה ארבע שמות ואלו הן אשכול, ממרא, קרית ארבע, חברון, ואמרתי ליתן טוב טעם ודעת על ד' שמות אלו, לפי שמקום זה הוקצה לקברות על כן נקרא בד' שמות המורים על ארבע דרכים שהמיתה מצויה בהם. כי יש מיתה שהאדם מת בחטאו, כמ״ש (במדבר כז ג) כי בחטאו מת. ויש מיתה בעון אחרים, כמו הבנים הנתפסים בעון אביהם, וצדיק הנתפס בעון הדור. ויש אשר בלי עון ירוצון מן העולם, מצד המיתה הטבעית ופירוד ד' יסודות, כי זה דבר טבעי שכל מורכב סופו להפרד. ויש מיתת נשיקה והוא מיתת הצדיקים שמתים בנשיקה, והוא לשון חיבור, וענינה כאשר תעלה מחשבתם ונשמתם ותדבק למעלה בשכל הפועל, כיון שעלה שוב לא ירד, כי תשאר נשמתו מחוברת שמה.

וכנגדם באו ד' שמות אלו, ההולכים על מיני מיתה אלו ממרא, כנגד המת בחטאו מלשון ממרים הייתם עם ה' ומלשון זקן ממרא. אשכול, כנגד המת בעון אחרים הנעשין שכולים ממנו, כי הקובר בניו קרוי שכול, כמו שנאמר (בראשית כז מה) למה אשכל גם שניכם יום אחד. כי זה החוטא ורב מרי נשאר שכול ויחידי מן זה אשר הומת בעונו, על כן קראו למקום ההוא אשכול, על אודות השכול אשר כרתו מן העולם בעונו של זה. קרית ארבע, על שם המיתה הטבעית, פירוד ד' יסודות, כי האדם עיר קטנה וקרית ארבע. חברון, על שם החיבור ומיתת נשיקה. ומיתת הצדקת שרה לא היתה מצד שני מינים הראשונים שיש בהם צד עון, אלא מצד שני המינים אשר בלי עון ירוצון, לכך נאמר ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון לא הזכיר כי אם שני שמות אלו, לפי שמיתתה היתה ממינם דהיינו על ידי פירוד ארבע יסודות ובנשיקה וחיבור כאמור.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. מלת לשרה הכניס בין הדבקים, כי היה לו לומר לספוד ולבכותה לשרה, גם כולו מיותר כי היה לו לומר לסופדה ולבכותה, גם בכל מקום הבכי קודם להספד וכאן מוחלפת השיטה, כי בכל מקום ג' לבכי ז' להספד (מו״ק כז:) ונראה לפי שבכל מת, האבל הולך ומתמעט כי ברבות הימים הכל נשכח, אמנם צדקת זו בכל יום ויום הרגישו ביותר בהעדר שלה, מצד העדר תורתה ומעשיה הטובים שנאבדו לדורה, על כן הקדים ההספד לבכי. ועוד אמרו רז״ל (סנהדרין כב.) כל מי שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו כו'. על כן מתחילה בא לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה כי ידע שעלתה לה למרום למקום יקר ונכבד מאשר היתה בו בארץ מאפליה זו (ע״פ ירמיה ב לא) ואח״כ בכה על בהמ״ק שנחרב בימיו כי גם מלאכי שלום מר יבכיון על חורבנו, וכן דרשו עליו פסוק ודמוע תדמע עיני וגו'. (שם יג יז) וע״כ הפסיק במלת לשרה לפי שהבכי היה על שנדמה לו כאילו נחרב המקדש בימיו אשר היה גבהו מאה מה, על כן בא הרמז בכ״ף קטנה כי כ״ף עולה מאה, ור״ל כאילו נתמעטו אותן מאה אמה ונעשו קטנים. וזה רמז יקר.

ובגמרא דסנהדרין (מו:) איבעי להו הספדא יקרא דחיי או דמותא ומסקנא שהספדא יקרא דמותא, לכך נאמר לספוד לשרה, להורות שההספד יקרא דידה הוא ד״א הזכיר לשרה לומר לך שעל עצמותה לא הספיד כי ידע שרק הערב שמשה היה בעוה״ז אבל אוכלת היא בתרומת פרי מעשיה לעולם הבא, רק על שמה הספיד כי היתה שרה על כל העולם בחכמתה, ואוי לדורה שאבדו שררה זו מצד חכמתה ומעשיה אבל לבכותה בכה בכי קטן, מצד שצדקת היתה והיתה מסתפקת במלא כף נחת קטנה, על כן הם אוכלים בעוה״ז ונוחלין העולם הבא, ולפיכך אינן בכלל עונש כף הקלע כמ״ש (ש״א כה כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים וגו'. ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע דהיינו בגיהנם.

ד״א שרמז בכ״ף קטנה שמתה בעטיו של נחש אשר גרם מיתה לאדם שנברא מקצה השמים עד קצהו, ובחטא הנחש נתמעט והעמידו על מאה אמה, שנאמר (תהלים קלט ה) ותשת עלי כפכה, כ״ף היינו מאה, ולפי שנתמעט והועמד על מספר כ״ף, מאז נחלש כחו ונעשה מוכן למיתה.

בקרית ארבע. לפי הפשט הוא אדון העיר או בונה העיר. אבל הרי נזכר כ״פ חברון ולא נזכר שם הלז. מזה יצא דרשת חז״ל כונה שניה כפרש״י ומשום זה היתה סיבה מן השמים שתמות בחברון אע״ג שהיתה דירתה עם אברהם בבאר שבע כמבואר גם אחר העקידה וישב אברהם בבאר שבע. וגם להלן כתיב ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב. והיינו באר שבע כדכתיב לעיל כ׳ א׳ ויסע משם אברהם ארצה הנגב. אבל שרה מתה באיזה סבה ממסבב הסבות בחברון. או כאשר שמעה מדבר העקידה הלכה אחרי אברהם ויצחק חיי רוחה ובאשר הלכו לארץ המוריה והוא ביהודה סמוך לחברון. באה לשם ומתה. וטעם סיבה זו מה׳ הוא באשר היתה קרית ארבע וע״כ הוא משום הדרש ששם ראוי להקבר ארבע אבות העולם. ואדה״ר היה הראשון לקבורה שם ואיש לא ידע מזה:

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה. דרך העולם תחלה לבכות בינו לב״ע ואח״כ להספיד ברבים וכמש״כ ויקרא ה׳ לבכי ולמספד. אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית כדאיתא בסנהדרין דף מ״ו דמשהי לה לשרה לפני קבורה יותר מן המורגל עד בוא אברהם. מש״ה נזדרז להספידה תחלה ברבים. ועוד יש הבדל בענין המת ואבליו. אם המת גורם לאבליו שנוי בהליכות עולמו וצערו מרובה יותר משבח המת עצמו אזי הבכי קודם ועיקר להספדו. משא״כ אם להיפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה אזי הספדו עיקר לבכי. מש״ה בחרבן בהמ״ק קרא הקב״ה לבכי על הנהגת עולמו שעי״ז נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב״ה כ״י והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחרבן בהמ״ק מש״ה כתיב תחלה לבכי ואח״כ למספד. משא״כ כאן מיתת שרה לא גרם לאברהם שנוי בהליכות עולמו עוד שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית והספדה רבה ע״פ חשיבותה מש״ה הקדים לספוד לה ואח״כ לבכותה. וכיב״ז כתיב בשמואל ב׳ א׳ במיתת שאול ויספדו ויבכו. היינו משום שלא נשתנה הליכות עולמו של דוד לרעה ע״י מות שאול והספדו היה רב ע״פ שבחו:

ותמת שרה. והגם שאברהם ישב בבאר שבע נזדמן ששרה תהיה בעת מיתתה בחברון מצד ג' טעמים, א] בקרית ארבע, שהיא מוכנת לקבורת הד' זוגות. ב] שהיא חברון, ששם יתחברו הרוח עם הגוף עולם העליון והתחתון. ג] בארץ כנען הקדושה ורגלוהי דבר אינש אינון ערבין לי' שבאה למות כדי שתקבר שם. ויבא אברהם מבאר שבע, לספד לשרה ולבכותה, הבכי הוא קודם ההספד כמ"ש חז"ל ג"י לבכי ואח"כ להספד, אך זה בשאר כל אדם שתחלה יעוררו בכיה על החסרון וההעדר שקרה להנפטר ולמשפחתו ואח"כ יעוררו הספד, אבל בשרה היה ההספד עקר על מעשיה ושלמותה וע"י ההספד עוררו בכי:

ד כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מי הכריחם למדרש קרית ארבע על שם ארבע ענקים וכו', כי אחר שמצאנו שנקרא מושל העיר ארבע כדכתיב (שופטים א' י') ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים, היה ראוי לומר שפירושו קרית האדם שנקרא ארבע ויפרשו למה נקרא שמו ארבע ולא למה נקרא שם העיר ארבע, ושמא י"ל משום שמצאו הטעם לקריאת העיר למה נקרא שמה ארבע ולא לקריאת אדון העיר בשם ארבע, משום הכי פירשו שהעיר נקרא על שם ד' זוגות וכו', ומושל העיר גם כן נקרא ארבע על שם עירו עכ"ל:

ה (ממ"ש), הוצרך לשני טעמים כי לכל אחד מהטעמים לבדו קשה, דהיה לו לקרות העיר ע"ש הענין עצמו שהוא סיבה לשם העיר, לפירוש ד' ענקים הוה ליה לקרות קרית ענקים, ולפירוש ב' היה לו לקרות קרית זוגות ולא ארבע, דאין שייך לקרות שם העיר אחר המספר שאינו סיבה לשם העיר, דאין בו נפקותא אם היו ד' או פחות או יותר מכן בזוגות, לכן פירש שניהם, רצה לומר דקרית ארבע נקרא על שם שיש בה איזה דברים של מספר ד' ד', והיינו ד' ענקים וד' זוגות, ולא על שם ענין אחר לבדו, ותו אפילו אם תרצה לומר שסיבת שם העיר הוא הענין עצמו, מכל מקום קראו על שם המספר כדי לקצר ולכלול ולרמז במלת ארבע ב' ענינים שהיו שם, כל א' של מספר ד', דהי מינייהו מפקת ודו"ק:

ו ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דהואיל וכתיב סתם ולא מפרש מהיכן בא, ודאי קאי אמקום שישב שם, ולא נזכר בפסוק שישב בשום מקום אחר העקידה אלא בבאר שבע, כדכתיב בפרשת וירא (לעיל כ"ב י"ט):

ז (הרא"ם), לאו בסמיכות פרשיות קאמר, דאם כן היה לו לכתוב זה בתחילת הפרשה, ועוד מנא ליה שאין זה מקומו אלא בסמיכות זמניות, דקבלה היתה בידם שמתה סמוך לעקידה ומסמיך ליה אקרא ויבא אברהם:

ח דאם לא כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא ויבא, אלא בא לומר שבא מהר המוריה ע"י וכו':

ט ואם תאמר כמעט שנשחט הוה ליה למנקט, ויש לומר דהכי פירושו שליח בא מהר המוריה והגיד לה ענין העקידה, והתחיל להגיד לה שנזדמן בנה לשחיטה, ואיחר המגיד לסיים דבריו ולומר לה שניצל ולא נשחט, וכמעט שאמר לה שלא נשחט ר"ל שעה מועטת קודם, לכן נבהלה כל כך מדבריו ופרחה רוחה ונשמתה, (מהרא"י):