אור החיים על דברים פרק ט

שמע ישראל אתה עבר וגו׳. אמרו שמע ישראל פרוש, תנו דעתכם למאמר זה שאני אומר לכם ״אתה עובר״, מה רצוני לומר לכם בזה ״אתה עובר״, והשכילו כונתי במאמר זה מה הוא. והוא עליו השלום נתכון להעירם על מה שארע אליו שהוא אינו עובר, ולזה אמר אתה לומר ולא אני, והטעם כאמרם זכרונם לברכה (דברים רבה ג,יא) וזה לשונם: לפתח להם פתח שיבקשו עליו רחמים, עד כאן. וחש שמא לא יבינו את דבריו והקדים לומר ״שמע״, פרוש, הבן. ואמרו היום נתכון לומר שההפרש שיש בינם לבינו שהם עוברים והוא אינו עובר הוא דוקא היום, אבל בזמן אחר יעבר גם הוא, כאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ב קכ.) בפסוק ״כימי צאתך״ וגו׳ כי לעתיד משה יכניס את ישראל לארץ ישראל.

עם גדול וגו׳ אתה ידעת ואתה שמעת. קשה, אם ידע – מה חשיבות לזכרון השמיעה אחר שידע? עוד, למה אמר שתי פעמים אתה ואתה ולא הספיק לומר ״אתה ידעת ושמעת״? אכן הכונה היא שמדבר עם שתי כתות: כת גדולה בכמות הם עם בני ישראל, וכת גדולה באיכות הם יהושע וכלב שהם גדולי ישראל, ובפרט יהושע שמוכן למלך על ישראל. והתחיל לדבר עם הגדולים שהם יהושע וכלב ואמר אתה ידעת, שהם ידעו ידיעה ברורה ברגלם את הארץ, וכנגד המון ישראל אמר ואתה שמעת מפי המגידים, ובזה נתישבו הדקדוקים.

וידעת היום. הצרך לומר היום, להעירם שלא עד אחר בואם אל הארץ וירשו עם גדול וגו׳, אז יצדיקו זה, אלא מהיום ידעו ויצדיקו דבר זה שהוא העובר וגו׳.

אל תאמר וגו׳. קשה, בשלמא מה שצוה בבל יאמרו בצדקתם מצינו שסתרו בדבריו, אלא מאמר ״וברשעת״ הרי גם הוא מסכים והולך כאמרו בסמוך ״כי ברשעת״ וגו׳, ואם כן למה יצוה להם בבל תאמר. ואולי שחש שיחשבו שלא אסר להם מאמר ״בצדקתי״ אלא כשלא יגמרו אומר ״וברשעת״, אבל כשיאמרו גם כן ״וברשעת״ וגו׳ אין אסור הגם שיאמרו ״בצדקתי״, תלמוד לומר ״אל תאמר בצדקתי״ הגם שתגמרו אומר ״וברשעת״ וגו׳.

לא בצדקתך. פרוש, לא בצדקתך אתה ראוי לרשת הארץ, אבל על כל פנים דור כשר היו באי הארץ, וכן תמצא שאמר להם ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם״ וגו׳ (דברים ד:ד), אלא שלא היו שלמים לתת להם הארץ לזכותם אם לא היתה ברית אבות. והגם שברית אבות לא היתה מועלת לרשת הארץ אם היו רשעים, ודור המדבר יוכיח, וכמו שכתב הראב״ד בפרוש המשנה בפרק ב׳ דעדיות ששנינו: האב זוכה לבן וכו׳ ובמספר הדורות לפניו, והוא הקץ, שנאמר ״קורא הדורות מראש״ (ישעיהו מא:ד), עד כאן. וכתב הראב״ד וזה לשונו: שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד אותו דור וכו׳ כדורו של יהושע וכו׳, עד כאן. הרי שצריך גם כן דור זכאי. אף על פי כן לא היה בזכותם שעור אשר יזכו בשבילו לרשת את הארץ אם לא היתה ברית אבות. וכפי זה אמרו לא בצדקתך וגו׳, פרוש, הגם שאתם עדה שלמה אין כח בזכותכם להשיג דבר זה. והחליט לומר ״לא בצדקתך״ להעיר שלא הועילה צדקותם אפלו לסיע כי ברית אבות מספקת, אלא הועיל כשרון מעשיהם לבל ימנע הטוב מהם.

כי ברשעת וגו׳ ולמען וגו׳ אשר נשבע וגו׳. ולא הספיק באחת מהנה, כי בלא רשעת הגוים לא היה ה׳ מורישם שלא על פי המשפט, וברשעת לבד אין ראויים ישראל לטול ארצם. או אפשר כי פרוש ״מורישם״ הוא מאבדם, ולזה צריך רשע שזולת הרשע לא היה ה׳ גוזר עליהם (דברים כ:טז) ״לא תחיה כל נשמה״.

וידעת כי לא וגו׳ זכור אל תשכח וגו׳. קשה, מה מוכיח ממה שעבר בזמנים שהיו בהם רשעים לזמן זה, שאפשר שצדקתם שהם עומדים בה היום תספיק להם לרשת את הארץ, ויכולין לומר ״בצדקתי הביאני ה׳״? אכן הכונה היא, כי ממה שהיו רואים בזמן שהיו ממרים את ה׳ בדרך ביאתם לארץ, ואף על פי כן היו נוסעים ובאים לרשתה, מעתה ביאתם היא לצד ברית אבות, ואין ראיה ממה שהם באים לארץ שבזכותם הם באים.

כתובים וגו׳ ועליהם וגו׳. צריך לדעת אמרו ועליהם. הנה בפרשת תשא (שמות לא:יח) פרשתי מאמר ״כתובים באצבע אלהים״ שהיה ה׳ מכון אצבע אלהים כנגד הלוח בצורת האות, ובזה היה את שכנגדו נסמך לצדדין ונשאר מקום חקוק, וכאמרו ״חרות על הלוחות״. בא הכתוב כאן והודיע שמקום החקק נחקק מקום הלוח, אבל גבה אורו אשר נוצץ מאור אצבע אלהים היה אותיות נראות עליונות, הגם שהיו חקוקות, והוא אמרו ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה׳ וגו׳, פרוש כדמיון שהיה הדבור נוצר ממנה בריה קדושה, כמו כן נחצב בנגיעת אלהים בלוח אור ועלה על הלוחות, והבן:

ואתפש בשני וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לתפשם, והלא בידו היו? ואולי כשלא חטאו ישראל היו הלוחות גבוהות על יד משה ולא היתה ידו משגת לקחת אותם, וכמו שדקדק לומר בפסוק שלפני זה ״ושני הלחת על שתי ידי״ ולא אמר ״בשתי ידי״ או ״בידי״, אלא נתכון לומר שלא היו בידיו ממש אלא גבוהות למעלה מידיו והיו נושאות עצמן, ואחר שראה העגל הוסר כח קדשתם והצרך לתפשם בידו.

ואת חטאתכם וגו׳ לקחתי וגו׳. רמז שבמעשהו בעגל פעל גם כן בבחינת החטא ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם, ועין מה שכתבתי בפרשת כי תשא בפסוק (שמות לב:כ) ״ויקח את העגל אשר עשו״.

ובשלח ה׳ וגו׳. פרוש, ליהושע וכלב לרגל הארץ היתה כונתו לאמר ״עלו ורשו את הארץ אשר אני נותן״ וגו׳, וכאמרו בפרשת שלח לך (במדבר יג:ב) ״אשר אני נותן״, ועין מה שפרשתי שם. והפסיק בענין המרגלים ובענין תבערה ומסה וכו׳ באמצע מעשה העגל, נתכון להסמיך כל ההקצפות, ואם היה נגמר סדר כל מעשה העגל היה מפליג בין הקצפה להקצפה, וההפלגה בזה תוליד העדר ההרגש שאליו יכון.