דברים ט, יז

וַאֲחָדִית בִּתְרֵין לוּחַיָא וּרְמִיתִנוּן מֵעַל תַּרְתֵּין יְדָי וּתְבַרְתִּנוּן לְעֵינֵיכוֹן

וַאֲחָדַת בִּתְרֵין לוּחַיָא וּטְלַקְתִּינוּן מֵעִלַוֵי תַּרְתֵּין יְדָי וּתְבַרְתִּינוּן וְאַתּוּן חַמְיַין כַּד לוּחַיָא מִיתְבְּרִין וְאַתְוָותָא פָּרְחִין

וּתְפָשִית בִּתְרֵין לוּחַיָא וְטַלְקִית יַתְהוֹן:

וטעם ואתפש בשני הלוחות גם זה מן התוכחות יאמר היה עונכם גדול מנשוא עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות והוצרך להזכיר זה בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות כאשר יפרש ויתכן שירמוז עוד לטובה שעשה עמהם כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם כאשר אמרו רבותינו (שמו"ר מג א) מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש:

ואשברם - כי לא עצרתי כח, כמו שפירשתי בפרשת כי תשא.

ואשליכם מעל שתי ידי. זש"ה עת להשליך אבנים זה לוחות הראשוני'. ועת כנוס אבנים זה לוחות אחרונות:

ואשלכם חסר י' שפרתו י' הדברות מהם:

ואתפוש בשני הלחות ואשליכם מעל שתי ידי. כתב הרמב"ן לפרש שירמוז לטובה שעשה עמהם כי סכן בנפשו לשבר לוחות האלהים לטובתם, כמו שאמרו רז"ל מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש.

ואשברם לעיניכם שלא לחייבכם שהרי כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ואתם עשיתם את העגל.

ואשברם. כי לא חפצתי לתתם לבני אדם שעוברים על מה שכתו' בהם:

ואתפש בשני וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לתפשם, והלא בידו היו? ואולי כשלא חטאו ישראל היו הלוחות גבוהות על יד משה ולא היתה ידו משגת לקחת אותם, וכמו שדקדק לומר בפסוק שלפני זה ״ושני הלחת על שתי ידי״ ולא אמר ״בשתי ידי״ או ״בידי״, אלא נתכון לומר שלא היו בידיו ממש אלא גבוהות למעלה מידיו והיו נושאות עצמן, ואחר שראה העגל הוסר כח קדשתם והצרך לתפשם בידו.

ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם. לא שהטיתי את ידי וממילא נפלו. אלא תפשתי אותם והשלכתים. וזהו שלא בדרך הטבע שהרי היו מונחים על שתי ידיו ואיך היה אפשר לאחוז בהם ולהשליכם אלא שהיה בזה עזר מה׳. הרי דלא חס המקום על הלוחות היקרים האלה: