אור החיים על דברים פרק כט

ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳. הגם שעד עתה היה מדבר אל כל ישראל, הוסיף לקבץ הנשים והטף והגרים, כאמור בסמוך ״אתם נצבים היום כלכם וגו׳ טפכם״ וגו׳ (דברים כט:ט).

חסלת פרשת תבא

אתם נצבים. צריך לדעת כונת מאמר זה. עוד למה הצרך לפרט ראשיכם וגו׳ טפכם וגו׳ ולא הספיק לומר בדרך כלל ״כלכם״. עוד צריך לדעת טעם הברית הזה, הלא בסמוך אמר ״אלה דברי הברית״ (דברים כח:סט), ואם רצה לכלל גם האמור בפרשה זו בכלל הברית, היה לו להקדים הדברים ויאמר על הכל ״אלה דברי הברית״.

ונראה כי כונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבר פי ה׳, ויהיו נתפסים זה בעד זה. והעד הנאמן מה שגמר אומר ״הנסתרת לה׳ אלהינו והנגלת לנו״ וגו׳ (דברים כט:כח), הרי שעל הערבות מדבר הכתוב. ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא, כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחיב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכלת שביד כל אחד.

ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים, שהכונה הוא על דרך אמרו (רות ב:ה) ״הנצב על הקוצרים״ – לשון מנוי. ואמרו כלכם פרוש, כלם יש עליהם על זה, כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת שבת (שבת נד:): כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל וכו׳, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו׳. והוא מה שפרט הכתוב כאן ואמר ראשיכם וגו׳, שכל אחד יתחיב כפי מה שיש בידו. ראשיכם – הם הגדולים שבכלן שיכולין למחות בכל ישראל, אלו יתחיבו על הכל. שבטיכם – כל שבט ושבט יתחיב על שבטו. זקניכם ושטריכם – כל זקן יתחיב על משפחתו. כל איש ישראל – הם ההמון, כל אחד יתחיב על בני ביתו. לזה הפסיק הכתוב כאן וסדר טפכם וגו׳ בפני עצמם, כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו, כל אחד כפי מה שהוא, ואין הם נתפסים על אחרים, שהטף אינם בני דעת, והנשים כמו כן, הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (יבמות מה:) בפסוק (דברים יז:טו) ״שום תשים עליך״ וגו׳, כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך ולא גרים, אבל ישראל חיבין עליהם, כאמרם זכרונם לברכה (נדה יג:): קשים גרים לישראל כספחת, ופרשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצורך, הא למדת שנתפסים עליהם.

עוד רמז באמרו אתם נצבים וגו׳ לפני ה׳, לפי שכל שהוא מרחק מהקדשה קומתו נמוכה וראשו שפלה (בראשית רבה יב,ו), לזה אמר כי להיות לפני ה׳ נצבו ונשאו ראשם.

לעברך בברית וגו׳ ובאלתו. טעם אמרו ובאלתו ולא הספיק ״בברית״, יתבאר בהעיר עוד למה מעיקרא הצרך לברית ולא הספיק גזרת מלך במורא הענשים הכתובים בתורה. אכן טעם הדבר הוא לפי שתבא הסברא לאדם לומר שיעבר עברה אחת והוא שימרד בעקר ויענש ענש אחד על עברה אחת, ויותר נכון הוא לו מהיות מודה בה׳ ובתורתו ויתחיב על ל״ו כרתות וכמה מיתות ועונשים, אשר על כן נתחכם ה׳ והעבירם בברית לחיבם על כל פרט ופרט, ובאר השבועה שהוא על זה הדרך שנשבעין לקים כל דבר, ואם יעברו ויבטלו אחד מהם תבא עליו האלה הכתובה, והוא אמרו בברית וגו׳ ובאלתו, ומעתה הגם שיחשבו לכפר בעקר לא יספיק להם ענש אחד על עון זה ויתחיבו על כל עון ועון ככל אלות הברית.

למען הקים אתך וגו׳. פרוש, טעם שאני מבקש להרבות בענשים ובאלות הוא למען הקים אותך לו לעם, ולא תכפרו בו כי תפחדו מעצם האלות אשר תתחיבו שתכפרו באלהותו, ובזה תתקימו לעם ה׳.

עוד ירצה לתת טעם לברית הערבות, שלא יאמר אדם: ״למה יעשה ה׳ כה לעבדיו להכביד עלם לחיבם במעשה הזולת?״ לזה אמר כי אלהים חשבה לטובה, למען הקים אותך לו לעם, פרוש, שזולת זה יהיו ישראל חוזרים לאחוריהם, היום יפשע אחד בקלה ולמחר בחמורה, והיו נשמטים מעדת הקדשה מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה׳, ובמה שעשאם ערבים יתנו לב לעובר עברה אחת קלה כבחמורה ויתקימו לעם סגלה. הא למדת שכל מעשה ה׳ אינו אלא לטובתנו להקימנו.

ולא אתכם לבדכם וגו׳ כי את אשר וגו׳. קשה למה הצרך לומר ״ולא אתכם״ וגו׳ ולא הספיק באמרו ״את אשר ישנו״ וגו׳ שהם אותם שהיה מדבר עמהם ״ואת אשר״ וגו׳, ומובן הדבר שלא אתם לבדם הוא כורת וגו׳. אכן כונת הכתובים הוא שבא לחיבם לקבל עליהם הברית והאלה ועל זרעם הבאים אחריהם עד עולם, והוא אמרו ולא אתכם לבדכם פרוש לחיב אתכם לבד אני כורת אלא בין אותם שהם עמנו בין אותם וגו׳, ומעתה אם לא היה אומר אלא ״את אשר וגו׳ ואת אשר וגו׳ אנכי כורת״ לא היה נשמע אלא שה׳ מחיב גם הבאים אחריהם אבל אינו מחיב את אשר ישנו עומד שם על זרעם אחריהם, ומאמרו ״לא אתכם לבדכם״ גלה כונתו שבאלה עצמה שכורת עם העומדים שם מוסיף לחיבם על הדורות. ושעור הכתוב הוא לא אתכם לבדכם אני מחיב על האמור אלא אף על דורות הבאים אחריכם, וזה לא היה נשמע אם לא היה אומר אלא ״את אשר וגו׳ ואת אשר וגו׳ אנכי כורת ברית״, שהייתי אומר שהם דברי ה׳ על הבאים אחריהם לא שיתחיבו העומדים שם לקבל עליהם בעד הבנים.

כי אתם ידעתם וגו׳. צריך לדעת לאיזה דבר נותן הכתוב טעם ״כי אתם ידעתם״, ורמב״ן זכרונו לברכה פרש שהוא טעם להאמור אחריו בסמוך ״פן יש בכם״ וגו׳, והוא קצת דחק להקדים טעם למה שעתיד לומר אחרי כן. ואולי שדבר הכתוב בסדר זה להעיר דבר אחד, והוא כי לפי שהצריכם הכתוב להכנס לחיב עמהם גם הבאים אחריהם, יאמר האומר ששורת הדין מנגדת הדבר, שהרי אין חבין לאדם שלא בפניו (כתובות יא.), ולא תועיל קבלה זו שיקבלו האבות על הבנים. לזה אמר כי אתם ידעתם וגומר ותראו וגו׳, פרוש ראיתם שאינם אלא שקץ ותועבה, ומעתה אינכם אלא זוכים להם לרחקם מתועבות הגוים ולבחר באלהים חיים, ויכולין אתם לחיבם כמותכם. והוא מה שדקדק לקרותם שקוציהם וגלוליהם, לומר שידעו והשכילו השפלתם ומאיסותם.

פן יש בכם וגו׳ ללכת לעבוד וגו׳. כאן הזהיר הכתוב על מחשבת עבודה זרה, שמזהיר כאמרו ״פן״ על אשר לבבו פונה ללכת לעבוד וגו׳:

פן יש בכם וגו׳ שרש וגו׳. צריך לדעת מה הוא השרש פרה ראש וגו׳, אם חוזר לאשר לבבו פונה וגו׳ האמור בסמוך לא היה לו לומר ״פן יש בכם״ פעם שניה, אלא היה לו לומר על זה הדרך: ״פן יש בכם איש וגו׳ שרש פרה ראש ולענה אשר לבבו״ וגו׳. עוד צריך לדעת כונת הדברים עצמן של שרש פרה וגו׳, שנראה שאינו פרה ראש ולענה, אלא שרש. עוד צריך לדעת ברכה זו שמתברך זה השרש פרה ראש בלבבו במה מתברך. עוד אמרו ״לאמר״. עוד נתינת טעם זה שאומר ״כי בשרירות״ וגומר, ומה הוא אמרו ״למען״ וגומר?

אכן כונת הכתוב הוא לבל יחשב אדם בדעתו להקל מעליו על הענש, ויסבור בדעתו שאינו עושה עול בזה, אלא משתדל בשכלו לבל יתחיב בכל הקללות, ולעולם אינו חושב בדעתו לעבר פי ה׳ גדולה וקטנה, וכנגד זה אמר הכתוב פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה, פרוש שעתה אינו אלא שרש, ומודיע שממנו יפרה ראש ולענה כאשר אבאר.

ופרש הכתוב מה הוא השרש ואמר ״והיה בשמעו את דברי האלה״, אמר והיה לשון שמחה כי ישמח בשמעו שהדבר חיובו הוא מצד האלה שזה יגיד שזולת האלה לא יתחיב, והתברך בלבבו יבטח שלא תבא עליו הקללה בסבת לבבו על זה הדרך, לאמר פרוש יאמר שלום יהיה לי כי בשרירות וגו׳, פרוש הגם שישביעם משה ויענה אמן הוא יבטלנו בלבו, והעקר בשבועה הוא הלב, וכדברי רבי עקיבא שאמר (שבועות כו.) ״האדם בשבועה״ שצריך שיהיה לבו ופיו שוים, וכל שמבטל בלבו הגם שמוציא בשפתיו אין אנו הולכים אלא אחר מחשבת הלב, והוא אמרו כי בשרירות לבי אלך כי העקר שתלוי בו ענין השבועה הוא הלב ולזה כנה לו השרירה, ובמה שלא יקבל השבועה בלבו לא יתחיב כל הענש האמור בין על עצמו לא יתחיב אלא ענש עברה אחת כמו שכתבנו, בין הבנים בניו לא יחיבם בכח שבועתו, בין בענין הערבות על הזולת, והוא אמרו למען ספות הרוה את הצמאה פרוש ״ספות״ לשון כריתה, ופרוש ״רוה״ הוא כנוי לרבוי, ו״צמאה״ הוא כנוי למועט, והכונה שמתחכם לכרות רבוי הענש לעשותו מועט במה שמבטל בלבו השבועה.

ודבר זה קראו משה ״שרש״, שממנו יפרה ראש ולענה. הטעם כי כלום עקר טעם השבועה הוא, כדי שבזה יתחזק נגד המחטיא, כדרך אמרו (תהלים קיט:קו) ״נשבעתי ואקימה״, וכמעשה בעז שנשבע ליצרו (במדבר רבה טו:טז). ולזה אדם שחושב מחשבה זו הוא פתוי בחינת הרע, שמשריש בו שרש רע, כדי שאחר כן יהיה נקל להשריש במעיו שרש רשע להתעיב מעשיו, ויאמר אליו: כלום הדבר תלוי אלא בשבועה, אתה לא נשבעת, קום עשה לך אלהים ועשה אשר תתאוה עשות.

וקרא למעשה הרע ״ראש ולענה״, לצד שהעבירות טעמם ראש ולענה, והוא סוד טפה מרה שבחרב מלאך המות (עבודה זרה כ:), שתתהוה מעברות האדם, בסוד ״תיסרך רעתך״ (ירמיה ב:יט), ולהיפך במעשה הטוב בסוד ״טעמו וראו כי טוב ה׳״ (תהלים לד:ט).

וייחד הכתוב עונש לזה יתר על המקבלים הברית, ואמר ״לא יאבה״ וגו׳, פרוש, הגם שה׳ מדתו היא למחול ולסלוח לעונות עמו ישראל כשמחלין פניו כידוע, זה האיש ״לא יאבה ה׳״. אמר לשון זה ״לא יאבה״, נתכון לומר שה׳ יהפוך בו רצונו שסולח ולא יאבה לסלוח. והיוצא מדבר זה כשלא יאבה ה׳ סלוח לו, הוא ״כי אז יעשן אף ה׳״. אמרו ״אז״, פרוש, כשיחטא אחר כך שפרה ראש ולענה, אז במקום שחשב להקל ענשו, ונהפוך הוא שיעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה.

ונמצא כי מלבד שלא הרויח כלום במחשבתו הרעה, שהרי כל הרעה תבואנו, עוד לו שתרבץ בו כל האלה, מה שלא יהיה לו כן אם יקבל השבועה עתה, שהגם שיתחיב בה בבוא עליו הרע ויקרא אל ה׳ יסלח לו, ולא תרבץ בו כל האלה, כיון שעשה מה שעליו וקבל האלה עתה, אלא שהתנצח מיצרו ירחמהו עושהו, מה שאין כן אדם הבליעל שיבטל השבועה עתה בלבו שהוא מקשה עצמו לדעת וגורם רעה לעצמו.

והנה הגם שאמר הכתוב באיש ההוא, הוא הדין משפחה או שבט, וכמו שגלה הכתוב לבסוף כאמרו (דברים כט:כא) ״ואמר הדור האחרון וגו׳ וראו את מכות הארץ ההיא״ וגו׳, הרי כי לא לאיש אחד יחד ענש האמור, אלא גם לרבים אשר יזמו ככה.

ואמרו ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים. דע כי שרש נשמות עם בני ישראל יסודתם בהררי קדש תחת השמים, בסוד ״השמים כסאי״ (ישעיה סו:א), והנשמות הם חצובות מתחת כסא כבודו יתברך, והבן:

וכבר ידעת סוד השם כי הוא הנשמה, וכמו שהארכנו במקומות אחרים, ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו ״ומחה ה׳ את שמו״, שהיא נשמתו, משרשה, שהוא תחת השמים, וזו היא כריתות הנפש משרשה.

ואמרו והבדילו ה׳ לרעה. קשה, אחר שמחה ה׳ את שמו מה מקום להבדלה? אכן לפי מה שקדם לנו כי כל נשמות עם בני ישראל שרש אחד להם, כאמרו (ישעיה ס:כב) ״נצר מטעי״, וכמו שרמזו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ד:ו) בפסוק ״ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש״ (שמות א:ה), שהגם שהם שבעים קראם נפש, לצד בחינת השרש. לזה כשאמר הכתוב ״ומחה ה׳ את שמו״, באר הכתוב שלא ישלוט עליו חלק הרע לאבדו לאיש המשתרר בלבו עד שיבדילו ה׳, ויגביל החלק שישלוט בו הרצועה רעה, כי הקלפה השולטת תקרא רעה. וכן היא מדת ה׳ כשנתן רשות למחבל מגביל לו מקום אשר ישלוט בו. וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כד:) כשהטריח לה׳ כביכול לעשות נס שצוה עליו אביו לבל יישן במקומו ושלטו המחבלים במטתו ולא חוץ ממנה, והוא מטעם זה עצמו.

ואמרו ״מכל שבטי ישראל״. לפי שהנפש מסתבכת עם כל השבטים, לזה יבדילהו מכלם לבל תגיע רעתו לזולתו.

או יאמר על זה הדרך ״והבדילו״ וגו׳, פרוש, שאחר שימחה ה׳ את שמו שהיא נשמתו, יבדילו לרצועה הרעה, להמו ולאבדו בכוסות המרים אשר מוכנים לו, והוא אמרו ״ככל אלות״ וגו׳, לומר שהרעה שישלט ה׳ עליו, היא רעה שכוללת כל האלות אשר נתחכם הוא להמלט ממנה.

ואמר הדור וגו׳ וראו וגו׳. קשה למה הקדים האמירה לראיה, שעליה הם אומרים, שהיה לו לומר ״וראו הדור האחרון וגו׳ והנכרי וגו׳ ואמרו״ וגו׳, ומה גם שלא היה צריך לומר ״ואמר״ וגו׳ שהרי הוא אומר אחר כך ״ואמרו״ וגו׳. עוד למה התחיל לדבר לשון יחיד וגמר אומר ״ואמרו״ לשון רבים, ״ואמרו כל הגוים״?

ונראה שכונת הכתוב הוא על זה הדרך, ״ואמר הדור האחרון״ שהם בניכם, והצרך לפרט לפי שיש דורות מהאמות, ולא הוא בלבד אמר אלא גם ״הנכרי אשר יבא״ וגו׳, פרוש נכרי הסמוך וגם הבא מארץ רחוקה, וכאלו אמר ״ואשר יבא״ וגו׳ ״וראו״ פרוש הנכרים ההם קרוב ורחוק ״את מכות הארץ״ וגו׳. ״ואמרו כל הגוים״, גם הם נוסף על מאמר הדור האחרון ״בניכם״ וגו׳ ״על מה עשה״ וגו׳. והזכיר ״וראו״ בנכרים ולא בדור האחרון בניהם, לפי שאלו מצויים הם במחוז ישראל ורואים הנעשה, ולא הצרך לומר בו ״וראו״. ואמרו ״כל הגוים״, יודיע הכתוב כי הרואים יגידו לכל את אשר הפליא ה׳ עשות בעיר ההיא:

וכל מאמר זה הוא כנגד חלוקה ראשונה שהזכיר הכתוב ״פן יש בכם איש וגו׳ או משפחה או שבט וגו׳ ללכת לעבד״ וגו׳, לפי שהקללות שיחד עד עתה היו כנגד חלוקה שניה ״בעל שרש פרה ראש ולענה״ וכבר מחה את שמו מתחת השמים, ומכאן הוא מתחיל ענש הראשון ״וראו את מכות״ וגו׳.

ואמרו על אשר עזבו וגו׳, וילכו ויעבדו וגו׳. כרשום בתחלת המאמר ״ללכת לעבד״, ולזה לא אמר ״ומחה ה׳ את שמם״, אלא שממון ארצם ולהגלותם מעל אדמתם וישליכם אל ארץ אחרת וגו׳:

הנסתרת וגו׳ והנגלת. פרוש, היא תשובת ישראל למשה, שהנסתרות לא יתחיבו בהם, אבל הנגלות קימו וקבלו עליהם הערבות. ואמרו ״ולבנינו עד עולם״, כאן קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שהתנה משה בפסוק (דברים כט:יג) ״ולא אתכם״ וגו׳ כמו שפרשנו.