אור החיים על דברים פרק כח

והיה אם שמוע וגו׳. צריך לדעת מקום גזרת הכתוב, אם הוא מאמר ״ונתנך״ וגו׳ היה לו לומר ״יתנך ה׳״, כי מאמרו ״ונתנך״ משמע שמוסיף על הקודם. ואולי שגזרת הכתוב הוא ״תשמע בקול ה׳״, והכונה בזה כי על ידי עסק התורה יעלה במעלות לזכות שה׳ ידבר בו, והוא אמרו תשמע בקול ה׳ אלהיך. עוד ימשך לך מהשמיעה לשמר ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה, גם תלמוד תורה גדול כחו שמביא לידי מעשה, והוא אמרו ולעשות, ועוד לך ״ונתנך ה׳ עליון״ וגו׳.

וחוץ מדרכנו יכון הכתוב לומר שצריך שיעסוק בתורה בגדר מעלתם על הדברים שממקום קדוש עליון באו, והוא אמרו תשמע פרוש, תהיה שמיעתך אותם כפי ערך המדבר אותם שהוא ה׳ אלהיך, ועוד לשמר ולעשות על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות ד,ה) הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות וכו׳ עד כאן, הרי שמובחר הלמוד הוא לקים, והוא אמרו אם שמוע תשמע וגו׳ פרוש, שתשמע לשמר ולעשות.

ונתנך ה׳ עליון וגו׳. הנה האדון חלק יעודי הטובה כנגד קיום המצוות, כל אחד כפי מה שראוי לו. כללות המצוות הם שלשה הרשומים בפסוק ״אם שמוע תשמע״, והם: תלמוד תורה, ושמירת לא תעשה, וקיום מצוות עשה. כנגד תלמוד תורה יעד ברכה ״ונתנך ה׳ עליון ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך״, ופרוש הכתוב שזה יהיה כנגד שכר ״אם שמוע״ וגו׳ במה שגמר אומר ״כי תשמע בקול ה׳ אלהיך״, הרי שיעוד זה הוא כנגד שכר תלמוד תורה, והוא גם כן מכון אליו כי באמצעות התורה ישתנו למעלה מכל האמות שאינם בני תורה.

ואמר עוד ובאו עליך כל הברכות וגו׳, פרוש, נוסף על יעוד ״ונתנך ה׳ עליון״ עוד לו ברכות אלו בשכר תורה. ואמרו והשיגוך יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט ראובני פרשת ויקרא) כי האדון אלהי ישראל מדותיו רחמים, על הדופק על רחמיו ימלא ה׳ משאלותיו להריק עליו טובה כאשר יחפץ, אלא שבהגעת הטוב ההוא למטה ישפטו סנהדרי מעלה אם ראוי, אם אינו ראוי לא יגיעו. לזה אמר ״והשיגוך״ הברכות, שזה הוא עקר ההבטחה שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה.

והנה תמצא שכל הברכות האמורות בענין הם מכונים כנגד שכר תלמוד תורה על זה הדרך, אמרו ברוך אתה בעיר וגו׳ על דרך אמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה יט:) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים כל העוסק בתלמוד תורה נכסיו מצלחים.

ואמרו ברוך פרי בטנך, צא ולמד מעובד אדום הגתי אשר נכנס אצלו ארון התורה, מה עצמו פרי בטנו בזמן מועט, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות סג:) שאשתו ושמנה כלותיו ילדו כאחד ששה בכרס אחד:

ואמרו ברוך אתה בבואך וגו׳, שתהיה יציאתו מן העולם בלא חטא וכו׳, (בבא מציעא קז.), וזה יהיה באמצעות תלמוד תורה שתגן עליו מהחטא:

ואמרו יתן ה׳ את אויביך וגו׳, על דרך אמרו (דברי הימים ב כ:כב) ״ובעת החלו ברנה נתן ה׳ מארבים על בני עמון והר שעיר וגו׳ וינגפו״, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה פמ״ז) אין רנה אלא תורה.

ואמרו יצו ה׳ אתך את הברכה וגו׳, גם לא סדר ברכה זו למעלה עם הצלחות קניני הטובות כי שם מקומה ולא אחר מפלת אויב, בא להבטיח שלא יארע לו אשר יארע לבעל הנס אשר יתקנאו בו המקטרגים על שנעשה לו דבר חדש ושמשוהו עליונים וזה הפך הטבע, וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כד:) שהוריד גשמים שלא בעתם וכדומה לזה. אשר על כן אמר סמוך למאמר יתן ה׳ את אויביך וגו׳ שזה הוא נס – יצו ה׳ אתך את הברכה, שלא ישלוט עין הרע בה. גם אמר וברכך בארץ וגו׳ פרוש שלא יאספו האמות עליכם לנקום נקמת הנגפים כמו שאמר יעקב לבניו במעשה שכם (בראשית לד:ל).

(ט-יא) יקימך ה׳ וגו׳. מכאן עד ״יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב״ הוא יעוד הטוב שכנגד שמירת מצוות לא תעשה שרשם בתיבת ״לשמור״, והוא מה שגמר אומר כי תשמר את מצות ה׳. ואמרו והלכת בדרכיו לומר שלא צוה ה׳ אלא על הדברים שהוא מרחקם. ויעוד זה מכון הוא כנגד שמירת מצוות לא תעשה, כי באמצעות שיהיה האדם נשמר מהעברות יקרא קדוש, דכתיב ״קדושים תהיו״, ופרוש הכתוב הדברים שבהם יהיו קדושים: ״איש אמו וגו׳ ואת שבתותי וגו׳ אל תפנו אל״ וגו׳ ושאר אזהרות האמורים. וגם לדברי חכמינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כד,ו) שעל אזהרת העריות נאמר ״קדושים״, הנה היא בכלל לשמור. ולזה אמר כנגד שמירת מצוות לא תעשה ״יקימך ה׳ לו לעם קדוש״. ודקדק לומר תיבת לו להעיר שיהיו ישראל במקום המלאכים שברר ה׳ לו לעמוד לפניו, שנקראים קדושים, דכתיב (דניאל ח:יג) ״ויאמר אחד קדוש״. יקים ה׳ אותנו במקומם לעם קדוש ויהיו המלאכים שיריים להם, וכן אמר (במדבר כג:כג) ״כעת יאמר ליעקב״ וגו׳ (במדבר רבה כ,כ).

ואמרו ״וראו כל עמי הארץ״ וגו׳, גם זה הוא מכון כנגד שמירת מצוות לא תעשה, כי כל זמן שהאדם שומר עצמו מהעברות אין צלם אלהים עובר מעל פניו, וכל הנבראים אדם ובהמה מזדעזעים ממנו, מה שאין כן המתעב מעשיו מעבירין ממנו הצלם, וכמאמר קין (בראשית ד:יד) ״והיה כל מוצאי״ וגו׳:

והותירך ה׳ לטובה בפרי בטנך. הגם שכבר אמר למעלה ״ברוך פרי בטנך״, לפי שיעוד הראשון הוא כנגד תלמוד תורה ויעוד זה הוא כנגד שמירת המצוות, לזה הצרך לפרט שכר כל אחד, שאין אחד נלמד מחברו. ודקדק לומר והותירך ה׳ לטובה ולא אמר ״ברוך פרי בטנך״, לפי שיעוד זה הוא מדה טובה שמכונת כנגד שמירת מצוות לא תעשה, והכונה היא כי לפי שבאמצעות שמירת האדם עצמו מהעברות לא ידבקו בו כוחי הרע, שמזה יסבב שהבנים היוצאים ממנו יהיו מבחינת הרע, ועין מה שכתבנו בארך בפרשת ויחי בפסוק ״ראובן בכרי אתה״ (בראשית מט:ג) ויערבו לך הדברים. לזה אמר ביעוד שמירת מצוות לא תעשה והותירך ה׳ לטובה בפרי בטנך שיהיו הבנים הנותרים אחריך למדה טובה ולא למדה רעה.

ואמרו בפרי בהמתך ובפרי אדמתך, לומר שמצד שמירת מצוות לא תעשה יתקימו בידו שני דברים אלו, כמו שיעדם לשכר תלמוד תורה ככתוב למעלה.

יפתח ה׳ וגו׳. מכאן מתחיל יעוד הטוב שכנגד מעשה המצוות עד לבסוף, ולזה גמר אומר כי תשמע אל מצוות ה׳ אלהיך – אלו מצוות עשה. והנה יעודים אלו הם מכונים כנגד קיום המצוות, כי על ידי המצוות מתפתחים צנורי השפע ומתיחדים המדות העליונות.

ואמר יפתח ה׳ לך בכנוי, שמבטיחו ה׳ שיפתח לו, פרוש בשבילו לבד. הכונה, הגם שיסובבו אחרים לסתם, באמצעות הצדיק יפתח אוצר הטוב, ושם הטוב הוא סוד הנהר, והוא סוד (משלי י,כה) ״צדיק יסוד עולם״. ואמרו את השמים הוא סוד השפעה עליונה למעלה כידוע ליודעי חן.

ואמרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה, הנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום, השפע של כל העולם בא על ידי ישראל, והעולם כלו נזון מתמצית עם בני ישראל, ולהיפך נזונין ישראל מתחת ידי האמות. לזה אמר ״והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה״ ממנו. הצרך לומר ״ואתה לא תלוה״, שאם לא כן אין הכר לברכה, כי דרך העולם הוא שהגדולים והעשירים לווים זה מזה, ולאחר מכן חוזר גם כן המלוה ולווה ממנו. לזה אמר ואתה לא תלוה, ובזה יהיה הכר למאמר ״והלוית״.

ואמרו ונתנך ה׳ לראש וגו׳, פרוש שיהיו ישראל תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלהי ישראל, ולא לזנב שהם שרי מעלה, ובזה תמיד יהיו במדרגה העליונה, כאמרו והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, ויצא) בפסוק (ירמיה ל:י) ״ואתה אל תירא עבדי יעקב״ שראה יעקב בסלם עולים ואחר כך יורדים, חשב שגם הוא כן אחר שיעלה ירד, תלמוד לומר ״אל תירא״ וגו׳, והוא אמרו ״ולא תהיה למטה״. הטעם כי תשמע וגו׳, פרוש כנגד מצוות עשה כמו שגמר אומר ולעשות. וטעם שלא אמר בפרוש ״כי תעשה מצוות״, לפי שיש מצוות כמה וכמה שאינם ביד האדם לעשותם, לזה אמר כי תשמע וגו׳ ולעשות, פרוש, תקבל עליך לעשות. וטעם אמרו לשמר ביעוד זה, בא הכתוב להודיע כי אין יעוד למצוות עשה אלא אחר שהקדים להם שמירת מצוות לא תעשה, שאם לא כן זבחי רשעים תועבה, וכל מצוה שעושה בעל עברות שורה עליה סטרא אחרא ואינה עושה פרי, לזה הקדים לומר ״לשמר״ ואחר כך אמר ״ולעשות״ שהוא מעשה המצוות שעליו באו היעודים הטובים האמורים מ״והותירך״ עד סוף.

והיה אם לא תשמע וגו׳. התנה הכתוב על שלשה דברים: תלמוד תורה, ושמירת מצוות לא תעשה, וקיום מצוות עשה, שצריך שיהיו שלשתם יחד. הכונה שהגם שלמד תורה אם לא ישמר, או אם ישמר ולא יעשה, או אם יעשה שניהם ויבטל מתלמוד תורה, יבואו עליו הקללות רחמנא ליצלן כאשר יבאר מה שנוגע לכל אחת מהנה ענש כל אחד בפני עצמו. והתחיל בענש בטול תלמוד תורה ואמר ארור אתה בעיר וגו׳ עד מאמר ״ועד אבדך מהר״, וגמר אומר מפני רע מעלליך אשר עזבתני. הרי שהקללות החמורות עד עתה הם כנגד עזיבת התורה כי העוזב תורה כעוזב ה׳, וכן תמצא שהקפיד ה׳ כל כך על עזיבת התורה ואמר (ירמיה ט:יא) ״על מה אבדה הארץ ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״, והוא אמרו כאן ועד אבדך מהר מפני רע מעלליך אשר עזבתני.

ידבק ה׳ וגו׳. ענש זה וקללות האמורות עד ״ואתה תהיה לזנב״, הם כנגד בטול מצוות לא תעשה, ולזה גמר אומר ובאו עליך כל הקללות וגו׳ כי לא שמעת בקול ה׳ לשמר מצוותיו, הרי שקללות האמורות בענין הם על בטול מצוות לא תעשה. והמשכיל יבין בכל הקללות שהם רעות הנמשכות מהעברות. ואמרו ידבק ה׳ בך וגו׳, לפי שהעובר אפלו עברה אחת קונה לו חלק רע שיהיה נדבק בנפשו לטמאה, והוא סוד תחלואי הנפש כידוע, וחלק הרע נקרא דבר על דרך אמרו זכרונם לברכה (תוספות שבת פט. ד״ה תורה) בפסוק (חבקוק ג:ה) ״לפניו ילך דבר״, שידבר על ס״מ הרשע שנקרא דבר. וידוע שכל כחות הרע הם ענפיו של ס״מ ויקראו על שמו. גם קללת שחפת וקדחת וכו׳ הם דברים המסובבים מהעברות, על דרך אמרם בגמרא (שבת נה.) אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, כי העוון יוליד תחלואים בגוף כאמרו (ירמיה ב:יט) ״תיסרך רעתך״ וגו׳.

וכן אמרו והיו שמיך וגו׳, על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״א ו:) שבאמצעות העברות יסתתמו פתחי ההשפעות, בסוד (איוב יד:יא) ״ונהר יחרב ויבש״.

וכן אמרו יתנך ה׳ נגף וגו׳, גם זה יסובבו העברות, כרמוז בפסוק (קהלת ח,ט) ״אשר ישלט האדם באדם לרע לו״, פרוש, לסבת הרע אשר לו דבוקה בו, כרמוז במאמר ״ידבק ה׳ בך את הדבר״, וכן כל הקללות האמורים בענין יסבבו ממעשה הרעה.

ואמרו ״והיו בך לאות ולמופת״ (דברים כח:מו), כי העובר עברה אחת נרשמת על מצחו.

ואמרו ובזרעך עד עולם. כי נפש אדם רע על ידי שדבוקים בה חלקי הטמאה כמו שאמרנו, בניהם אשר יולידו כמוהם יהיו, כמו שבארנו באר היטב דבר זה בפרשת ויחי בפסוק ״ראובן בכורי אתה״ (בראשית מט:ג). גם זה הוא סוד מיתה שנגזרה על אדם ועל כל דורות הבאים ממנו מטעם שכל היוצאים ממנו טעמו מות בחטאו, והוא סוד ערלת אדם. לזה אמר ובזרעך עד עולם, כי כשידבק חלק הרע עם האדם ישתלשל מזה לזה עד עולם, וצריך עצם רב לנקותו מנפשו.

תחת אשר לא עבדת וגו׳. ענש זה והבא אחריו עד אמרו ״אם לא תשמר״ הוא כנגד בטול מצוות עשה שרשם בפסוק (דברים כח:נח) ״אם לא תשמר לעשות״ וגו׳; ואמר תחת אשר לא עבדת את ה׳, פרוש, לעשות מצוות אשר צוך לעשות בשמחה, לזה ״ועבדת את אויביך ברעב ובצמא״ וגו׳, אתה פרקת על המצוה מעליך – יתן אויביך על ברזל על צוארך. וענשים אלו הם מכונים כנגד פריקת על מצוות עשה. אתה שלא רצית לטרח להבין ולהשכיל סדר מעשה המצוות, ישא ה׳ עליך גוי אשר לא תשמע לשונו וגו׳, וכן כלן.

וגמר אומר אם לא תשמר לעשות, להודיע כי על קיום מצוות עשה הוא מעניש, וכלל כל מצוות עשה במצות היראה, כי היא מצות עשה כמו שכתב רמב״ם בתחלת ספר המדע (הלכות יסודי התורה פרק ב), וזה לשונו: השם הנכבד וכו׳ מצוה ליראה וכו׳. וטעם שלא אמר ״אם לא תעשו״, כתבתי למעלה (דברים כז:כו) טעם שלא יחיב לעשות בדרך כלל אלא לשמר לעשות כשיבא לידו וכשישיג לעשות.

או אפשר שפסוק זה בא לומר על דרך אמרו (ויקרא כו:כג) ״ואם באלה לא תוסרו לי״, פרוש, שאם אחר כל האמור לא ישמר לעשות וגו׳ ליראה ה׳ הנכבד והנורא, שאחר שהביא עליו כל הקללות יהיה בעיניו נורא מאד כי ראה אשר יסרו. ודקדק לומר תשמר לעשות כנגד מצוות לא תעשה ומצוות עשה, והודיע שיפליא ה׳ עוד בו מכות גדולות וכל האמור בענין.

וגמר אומר ונשארתם במתי מעט וגו׳ תחת אשר וגו׳ כי לא שמעת בקול ה׳ אלהיך – זה כנגד מה שלא עשה תשובה על בטול תלמוד תורה. והיה כאשר שש וגו׳ – לבל יאמר אדם אחר שידענו כי ה׳ אלהינו מדותיו כלן מדות החסד והרחמים, מדותיו ימנעוהו מהאריך עוד בצרות וירף ידו. לזה הודיע כי שמחה היא לו כאשר שש וגו׳, וכפי זה אין הטבע קץ מהשמחות. וכיוצא בזה אמר הכתוב (משלי יא:י) ״באבד רשעים רנה״. וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין לט:) בפסוק (מלכים א כב:לו) ״ותעבר הרנה״, שהיה באבד אחאב בן עמרי רנה לפני ה׳. ויונתן תרגם ״ישיש ה׳״ – יחדי מימרא דה׳ עליכון עממין נוכראין וכו׳, ודקדק ״ישיש״ פועל יוצא לאחרים. אף על פי כן פשט הכתוב אינה נעקרת ממקומה וכמו שתרגם אונקלוס, אלא שיונתן בן עוזיאל דרש הכתוב.

וראיתי להעיר, למה לא נאמרו נחמות בקללות האלו כסדר האמור בקללות שבפרשת בחקותי (ויקרא כו:מב-מד). גם יש להעיר למה כפל הקללות ולא הספיק קללות שאמר בפרשת בחקותי?

ונראה כי הצרך לכפול הקללות, לפי שקללות שבפרשת בחקתי נאמרו לכללות ישראל, שכן נאמרו כלם בלשון רבים מתחלתם ועד סופם, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל ייטיבו מעשיהם אין ה׳ מקפיד על חלק המרשיע. לזה באו קללות האמורים בפרשה זו ונאמרו כלן בלשון יחיד, ונתכון לדבר בין בערך יחיד ממש בין בערך חלק מישראל, הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתיחס להם יחיד. ולזה תמצא שאמר והיו שמיך אשר על ראשך וגו׳, ישא ה׳ עליך גוי מרחוק, זה כנגד חלק מישראל, הגם שהם רבים יאמר להם לשון יחיד מטעם שכתבנו. ואמר גם כן ״אשה תארש״ וגו׳, ״בית תבנה״ וגו׳, סתמו ביחיד ממש.

ומעתה הרוחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל, כי לא יעזבם לכלותם ושיזכור להם ברית אבותם גם יזכור הארץ, מה שאין כן היחידים מהם כי ירשיעו – אש תאכלם עד עולם. והלא תמצא שצוה ה׳ לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת (דברים יג:יד-יט), ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אבדו. וכן תמצא בפרשת נצבים כשהזכיר ה׳ רשעת משפחה אחת ושבט אמר (דברים כט:יט) ״ומחה ה׳ את שמו״ וגו׳ ולא הזכיר נחמתו, וכמו כן בקללות האמורים בפרשה זו להיותם ליחידים מישראל.

ואל יקשה בעיניך מה שדבר הכתוב שתים או שלש תיבות בפרשה זו בלשון רבים, כאמרו ונשארתם מתי מספר, להאביד אתכם, והתמכרתם, כי אחר שקדם לדבר בלשון יחיד לא הקפיד לגמר אומר בלשון רבים, כי הדברים מובנים שעל רבים שביחידים הוא אומר, והעד ״לאיביך״ לשון יחיד.

ואם תאמר: היה לו לומר קללות שבבחקותי בלשון יחיד ולא היה צריך לכפול קללות אלו, שהייתי אומר שלא יעניש הכתוב כל העונש החמור אלא ליחידים אבל לכללות ישראל לא, או הגם שנאמר שחטאם גדול ונלמד מעונש היחידים אין לנו הבטחת הנחמה שיזכור ה׳ את ברית האבות, תלמוד לומר קללות שבבחקותי לומר שגם הכללות יענשו כזה, וכי יש להם נחמה לבל יפר ה׳ ברית אבותינו ושב את שבותנו.

נמצינו אומרים שיעניש ה׳ על בטול תלמוד תורה, ועל העובר על מצוות לא תעשה ועל המבטל מצוות עשה. והגם שאמרו בגמרא (מנחות מא.) שאין מענישים על עשה אלא בעדן ריתחא, יש מצוות עשה שחיבין עליהם, כגון מילה ופסח. גם המסכים בדעתו לכפור במצוות עשה לבל עשות אותם – את זה יקלל ה׳ ויכינהו לפרענות ככל הכתוב.

מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים. אמרו נאמנים נתכון לומר שהגם שיעשו להם רפואה טבעית שיוסרו בה, אף על פי כן נאמנים בשליחותם, מהם לא יזועו, עד בא דבר ה׳ לסור ממנו.