אור החיים על דברים פרק כא

כי תצא למלחמה על אויביך וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר כל זה, שלא היה צריך לומר אלא ״כי תראה בשביה אשת״ וגו׳? עוד, אחר שאמר ״כי תצא למלחמה״ לא היה צריך לומר ״על אויביך״. ואולי כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תאר שאסורה שלא בשעת מלחמה, גם להתיר קדלי דחזירי (חולין יז.) ושאר אסורין, חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה רגליהם לרע ירוצו כדי שיהנו מדבר אסור. לזה בא הכתוב והתנה ואמר כי תצא – תהיה יציאתך למלחמה להנקם מאויביך שהם אויבי ה׳, על דרך אמרו (תהילים קלט:כא) ״הלא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳ לאויבים היו לי״. לטעם זה תהיה יציאתך, ואם תעשה כן – ״ונתנו ה׳ אלהיך בידך ושבית שביו״. ומזה אתה למד שזולת כן, אם תהיה יציאתך לטעם אחר והטעם מובן ממה שאמר בענין, אינו מבטח שיתנהו ה׳ בידו.

ושבית שביו. מצוה, כדי שלא יראה כמזלזל במתנת מלך, או נתכון לאסור יפת תואר כל עוד שלא שבו שביו, שלא יאמר אדם כיון שהותרה לי אחטפנה ואוליכנה ואבעלנה, תלמוד לומר ושבית שביו וראית בשביה פרוש כשתשבה אותה ותהיה שלך אם ראית בשביה וגו׳. וטעם אמרו שביו ולא אמר אותו, רבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי) שהכתוב מדבר במלחמת רשות, ודקדק לומר שביו אפלו הוא מהכנעני שנאמר בו (דברים כ:טז) ״לא תחיה כל נשמה״:

עוד ירצה, לפי שנאמר ״ונתנו ה׳ וגו׳ בידך״, לזה כשאמר ושבית גמר אומר שביו, פרוש מה ששבוי ועומד לפניך. עוד רמז שהגם שתהיה אתה בגדר שביו לפי ערך המשתער ללוחם ונלחם, אף על פי כן ״ושבית״. ומזה עיניך תחזינה כי ה׳ הוא הנותנו לפניך, ולא כחך ועצם ידך עושה חיל.

וראית בשביה אשת יפת תאר. הנה מאמרו יפת תאר משמע דוקא יפת תאר, ומאמרו וחשקת בה דרשו בספרי אפלו כעורה, וזה מן התמה למה יאמר יפת תאר ויצטרך לרבות כעורה? היה לו לומר ״וראית אשת״ ולא יכתב לא ״יפת תאר״ ולא ״וחשקת״.

ולישב הכתוב צריך להעיר בענין, למה יצו ה׳ כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודבקות בה׳, יתיר לעשות מעשה כעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דבקותנו בו יתברך. בשלמא התר אכילת אסור מצינו לרמב״ם זכרונו לברכה (הלכות מלכים פרק ח) שנתן טעם אם ירעב, והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (קדושין כא:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם.

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם זכרונם לברכה (זהר חדש בלק נ״ג) שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא, והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאמות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות:

עוד אגלה לך סוד אחד: תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה, ואין כח בטהורה להטות הטמאה להיטיב, והיא מנחת שם עד עת דרור. וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת רבי חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור, כרמוז בתיבת ״רחבת ידים״ (בראשית לד,כא) כאמור בדברי המקבלים (ליקוטי תורה וישלח). ומצינו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בשכם, ויצתה כשדבק בדינה, מצאה הנפש מינה ונדבקה בו, כאמרו (בראשית לד,ג) ״ותדבק נפשו בדינה״. ושמר לך כלל זה. ויש נפש קדושה בין הקלפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להיטיב, ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו. והם הגרים המתגירים מן האמות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגירים.

והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע, כאמרו (קהלת ח:ה) ״שומר מצוה לא ידע דבר רע״, ובפרט שלוחי מצוה. ועין מה שפרשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפלו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעברה מתלבשת בו רוח הטמאה ומעותת דרכו.

ואחרי הודיע ה׳ אותנו את כל זאת, יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים כי תצא למלחמה וגו׳, שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפרשנו למעלה. אמר עוד, אם ראה בשביה, פרוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב״ם בפרק ח׳ מהלכות מלכים כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה. אם יראה אשת יפת תאר, פרוש אשת סמוך, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (קידושין כא:) אשת איש, ודבריהם אמת, אלא שאם לדבריהם לבד יכון היה לו לומר אשת איש לא אשת יפת תאר. אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה׳ את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תאר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תאר, כי זהר נשמות הקדושות מפלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב ״אשת יפת תאר״. והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור, זה יעירך שלדבר טוב חשקת.

ודקדק לומר בה ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה, שהיא יפת תאר, שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה. וכפי זה, הגם שכעורה האשה בכלל ההתר, כי אינו חוזר יפת תאר לגולם הנגלה, כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה כמו שאמרנו.

ואמר ולקחת לך לאשה, הנה בכל מאמר המתכנה לה אמר הכתוב בלשון כנוי ״והבאתה״ וגו׳, ״ובעלתה״ וגו׳, ״ושלחתה״, וכאן אמר ולקחת, שנה הכתוב להעירך שהלקיחה היא בנעלם שהיא נפש הקדושה, שבאמצעות הענין יהיה לו בה לקיחה אחרת שיזכה ביפת תאר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב, תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו, כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגע בה שכם בן חמור.

והנה לפי שיש שתי בחינות בדבקות הקדשה בקלפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכר ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע ונתרוקנה מחלק הטוב, או אפשר שכלה נחלטת בחלק הטוב כרות וכנעמה. לזה יצו ה׳ והבאתה אל תוך ביתך וגו׳ וירחיק ממנו חלק דבקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אמרו והיתה לך לאשה אם יחפץ, ואם לא יחפץ וגו׳ זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע.

ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה׳ וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו׳ וכל הדברים המנולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגירה וחפץ בה זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע ולזה והיתה לו לאשה, ואם לא יחפץ בה, דקדק לומר בה להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב.

וראית בשביה אשת יפת תאר. דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה, כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה׳. ואמר הטעם הוא ״לנפשה״, פרוש בשביל נפשה שהיא יפת תאר שרמז בתחלה אחר שנהנה ממנה. או על זה הדרך לנפשה, פרוש הטמאה של הגויה, לשלל כי נפש יפת תאר הטהורה כבר זכית בה ולא נשאר בה אלא נפש הגויה.

ואמרו ומכר לא תמכרנה, כי ה׳ חפץ שלא ינהגו ישראל עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אמרו (תהלים סט:כז) ״אשר הכית רדפו״, שרוח הקדש מתרעמת על האמות שאחר שרואים ישראל מכים רודפים אותם, וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בלעה מפיה לא יהנה עוד מכספה.

וגמר אומר תחת אשר עניתה, פרוש אשר הוצאת ממנה עשרה וטובה שהיא יפת תאר, ועשית אותה עניה, עשית אותה מענה, עשית אותה עכורה. וזה יעיד עוד על דברינו, כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה, והלא אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה כב:) חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ונשותיהן יותר מהם, ומה ענוי הוא זה לגויה? אלא הכונה הוא ענוי הנעלם שהוא שלל קדש ממנה.

ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך: הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל, אם ייטיבו דרכיהם – העולם קים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה׳ אלהינו ישמח ויגל בנו. ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע. ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה, אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה, על דרך אמרם (אבות ד:א) איזהו גבור הכובש את יצרו, שאין גבורה גדולה מזו. ולזה אמר למלחמה בפת״ח תחת הלמ״ד.

וראית בשביה אשת יפת תאר, בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו. כמו כן אם יתרשל האדם מללחם את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה׳ בידו. ואומר ושבית שביו, דקדק לומר ״שביו״ ולא ״אותו״, שאין בו ממש בעצמו והעדרו הוא המקוה, אלא ״שביו״ – פרוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך בפתויו ובנצחונו, שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות בידו.

ואמרו וראית בשביה אשת יפת תאר, אמר ״אשת״ סמוך, פרוש נשמת אדם, כי אין הס״מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יפת תאר כי הנפש יפה עד מאד אלא שמתנולת במעשיה הרעים, וכשינצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא.

וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה – פרוש, אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפתויו, ילבישם בה לתקן לה המשכלות ועולם הקים שכלו טוב.

ואמרו והבאתה אל תוך ביתך, לפי שעל ידי פתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אמרו (איוב יח:ד) ״טורף נפשו באפו״, והגוף יקרא בית על דרך אמרם (תענית יא.) מי מעיד באדם – קורות ביתו, שהוא הגוף. וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא בעל נפש. ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה שהוא בחינת שער הראש, והוא אמרו וגלחה את ראשה, גם בחינת הקלפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה ועשתה את צפרניה לשון תקון, ותסיר מסוה הטמאה המתכסה בה הנפש מרוח הטמאה, והוא אמרו והסירה את שמלת שביה מעליה, פרוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מרוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ברוך הוא, ויבחר מקום מושב לה בית מיחד לישראל שהוא בית המדרש, והוא אמרו וישבה בביתך, ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה ועל פרדתה מהם, אביה זה הקדוש ברוך הוא, אמה היא כנסת ישראל (ברכות לה.), ירח ימים זה שעור המספיק לשב, או ירמז לחדש המיחד לתשובה שהוא חדש אלול.

ואחר כן תבוא אליה. פרוש, אתה תכנס ליהנות מאורה בסוד אמרו ״נפש עמל עמלה לו״ (משלי טז:כו), ותסיעהו לעמד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה שקנית אותה בכח מעשיך, והוא אמרו ובעלתה. גם ליום התחיה תהיה מיחדת לך לחזר לגופך ותעמד בה, והוא אמרו והיתה לך לאשה.

וחזר הכתוב לצוות על הנפש, שאם האיש לא נטה לבו לקוות להיטיב לנפשו ולהתעצם להאיר לה בעולם העליון, על כל פנים יזהר שלא ירע לה, כדרך שאמר שלמה (קהלת יב:ז) ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״, ודרשו במסכת שבת (קנב:) תנה לו כמו שנתנה לך, והוא אמרו אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה, פרוש שלא תמסרנה ביד שבאי אלא בת חורין ואין עליה יד מושל.

או ירצה על דרך מה שאמרו בזהר (ח״ג סז.) בפסוק ״נפשי אויתיך בלילה״ (ישעיהו כו:ט) שעל השכינה הוא אומר ״נפשי״, והוא מה שרמז באמרו ושלחתה לנפשה שהוא השכינה שתחזר למקום שיצתה ממנו. ואמרו ומכר לא תמכרנה וגו׳ על דרך מה שדרשו בספר הזהר (ח״ב צז.) בפסוק ״לעם נכרי לא ימשל למכרה״ (שמות כא:ח). ואמרו בכסף לפי שיאמר אדם איך ימשל אדם בנפשו למכרה, לזה אמר ״בכסף״, לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב. ורמזנו מזה בפסוק ״את כספך לא תתן לו בנשך״ וגו׳ (ויקרא כה:לז). ואמרו לא תתעמר כמו שתרגם אונקלוס ״לא תתגר״, פרוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, תחת אשר עניתה כי החטא יקרא בערך הנפש ענוי.

והיה הבן הבכור וגו׳. אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אמרו (בראשית כ״ט:ל״א) ״וירא ה׳ כי שנואה לאה״, כי ה׳ יראה בנשברי לב לסמכם.

הנחילו את בניו את אשר וגו׳. ולא אמר ״ביום הנחילו את אשר יהיה לו את בניו״, להסמיך תיבת הנחילו למאמר את בניו, לרמז סברת חכמים שאמרו (בבא בתרא קל.) שיכול האב להנחיל לבן אחד מבניו יותר ממה שנוגע לו כפי החלקה.

לא יוכל לבכר וגו׳. ואם בכר עובר בלאו, ובזה יתישב מה שהקשו התוספות (בבא בתרא קל.) שם בדבור המתחיל תלמוד לומר לסברת רבנן.

כי יהיה לאיש וגו׳ איננו שמע. צריך לדעת אמרו איננו שהיה לו לומר ״אינו שומע״, ואולי שבא להעיר כי כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע נשללת ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו, כי היצר עומד על מפתח הלב ומונע הדברים מהגיע אל הנפש כי הם יחיבוהו לצאת משם. והמשלתי הדבר למלך שהיו שועריו גנבים ולסטים, והבאים לקבול לפני המלך מהם היתכן שהשוערים ההם יוציאו להם רשות לכנס לחיבם למלך, כמו כן הדבר הזה. והוא אמרו כי יהיה לאיש וגו׳ איננו שמע וגו׳, פרוש, מושלל הוא בערך השמיעה, כי לא יגיעוהו הדברים מצד המונע היושב על מפתחי הלב כאמרם זכרונם לברכה (ברכות סא.).

בקול אביו ובקול אמו. טעם שהצרך להזכיר אביו ולא הספיק לומר בקולו וחוזר לאביו שאמר בסמוך, העיר הכתוב כי בן סורר ומורה ליולדיו יסובבהו כן היותו מורד באביו ואמו, שהם הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל (זוהר ח״ב פה.), על דרך אמרו (משלי א:ח) ״שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך״, כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרד. וזה שעור הכתוב כי יהיה לאיש וגו׳, דע שאיננו שומע בקול הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, ולזה הגם שיסרוהו לא ישמע אליהם, פרוש מלבד שלא יקבל לחזר מעברות שבינו ובין המקום עוד לו שלא ישמע אליהם.

וכי יהיה באיש חטא וגו׳. סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שהיה מסלסל סדר תקון האדם. בתחלה העירו על עצמו כמו שפרשתי ברמז פרשת כי תצא, אחר כך העיר האב על הבן כמו שרמזנו בפסוק ״כי יהיה בן סורר״ וגו׳, וכאן העיר על חכמי הדור לפקח עין על עושי עול, והוא אמרו כי יהיה באיש חטא משפט מות ונשאר עומד במרדו ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו, והוא אמרו והומת, ותלה ה׳ חסרונו על החכם כאמרו ותלית אתו על עץ זה החכם עץ עושה פרי שהוא יטול ענשו, כי ה׳ צוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה (ערכין טז:), וכמו שכתבנו בפרשת קדושים, וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת מתחיב בו:

ואמרו לא תלין וגו׳. בא לצוות להמון עם שלא יהרהרו אחר החכם, על דרך אמרם (תנא דבי אליהו פרק ג) אם ראית תלמיד חכם שעבר עברה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה, והעמידוה בודאי עשה תשובה, והוא אמרו לא תלין נבלתו כי החטא יקרא גם כן נבלה, לא תהרהר אחריו בלילה שהוא זמן לינה אחת על העץ שהוא תלמיד חכם, כי קבור תקברנו לאותו חטא מעל העץ ביום ההוא עצמו, והטעם כי קללת אלהים, שאם אינך עושה כן אתה מחלל שם שמים וכאלו אתה נוגע בכבודו יתברך:

וגמר אומר ולא תטמא את אדמתך, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת קיט:) לא חרבה ירושלים אלא על שהיו מבזים בה תלמידי חכמים, שנאמר (דברי הימים ב לו:טז) ״ויהיו מלעיבים״ וגו׳, ולזה צוה ה׳ שלא יסובבו בבזוי תלמיד חכם טמאת הארץ בביאת גוים בנחלת ה׳ ויטמאוה.