אור החיים על דברים פרק כ

כי תצא למלחמה וגו׳. אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מרך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש שני דברים קשים לאדם שמתישים כוחו, א׳ הוא שאינו מלמד במלחמה כמו שהוא מלמד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע, ב׳ שהרכבת האדם דברי היצר בכל אשר יאמר אליו בעניני האסור לגנב ולגזל ולגאות ולאכל כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמע אל דברי התורה והמצות, ומה גם אחר שנכשל בעברות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים כמו שפרשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין:

לזה בא דבר ה׳ כאן ואמר: כי תצא למלחמה וראית בעיני שכלך סוס ורכב, ״סוס״ כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה מה שאינו כן האדם, ״רכב״ כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים. ואמרו עם רב ממך כנגד כחות הרע שנתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו. אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר: לא תירא מהם, והטעם הוא כי ה׳ אלהיך עמך, פרוש, הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמד במלחמה זו, אבל כיון שה׳ אלהיך עמך כחו גדול להצילך, כי כשבא אדם לטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה׳ והוא יכניע מצריו.

וגמר אומר המעלך מארץ מצרים, כי זה מופת חותך כי ה׳ מפרק הקלפה מן הקדשה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים לז:לב) ״צופה רשע לצדיק וגו׳ ה׳ לא יעזבנו בידו״, ואמרו זכרונם לברכה (קידושין ל:) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה׳ עוזרו ומצילו מידו:

להלחם וגו׳ להושיע וגו׳. פרוש להלחם וגו׳ – לאבד אויביכם, ואמרו להושיע וגו׳ פרוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס שתהיה המלחמה כבדה באויביהם ולא יפקד אחד מבני ישראל. ואולי כי לזה נתכון במה שאמר בתחלת הכתוב ה׳ אלהיכם, הזכיר הרחמים והדין: רחמים להושיע ישראל, דין לאבד אויביהם. וזולת זה היה די באמרו ״כי אלהיכם הולך״.

מי האיש הירא וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה מד.) זה הירא מעברות שבידו, פרוש על דרך אמרו (ישעיה לג:יד) ״פחדו בציון חטאים״, שכל מי שיש בידו עברות לבו ירא וחרד מעצמו, ואפלו אינו יודע שיש בידו עברות הפחד הנכנס בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עברות. ורבותינו זכרונם לברכה (אורח חיים סימן נד בשם הירושלמי) שערו העון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו שאפלו אין בידו אלא שדבר בין ישתבח ליוצר, והטעם כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס להנצל מחרב אויב, וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחידו.

כי תקרב וגו׳. אולי פרשה זו תרמז על פי מה שאמר הרשב״י בספר הזהר (ח״ב סב.) כי האדון ברוך הוא שולח נשמה יתרה להאדם מעולם העליון להדריכו בדרך ישר, ובאמצעותה ימלט האדם מהמחטיאו, וצוה ה׳ לנשמה ואמר כי תקרב אל עיר – זה הוא גוף האדם שנקרא עיר, כאמרם בספר הזהר (זהר חדש רות צז.) בפסוק ״עיר קטנה״ (קהלת ט:יד) וזה לשונו: ״עיר קטנה״ – דא גופא דבר נש, עד כאן, למלחמה – כי צריך כח להציל האדם מיד מרשיעו.

ודקדק לומר ״עליה״, פרוש, בשביל העיר למלטה מיצר הרע, על דרך אמרו (קהלת ט:יד) ״ובא אליה״ וגו׳ ומלט העיר בחכמתו (נדרים לב:).

וקראת אליה לשלום. פרוש, שלא תבא אליה בפסיעותיך להטותו לדרך הטוב מן הקצה אל הקצה, אלא בתחלה בקרבך תקרא אליה לשלום, שעשה יעשה גם לעולם העליון ויהנה בזה ובבא, ויתן חלק לגופניות וחלק לרוחניות, כי גם לעולם העליון צריך האדם למזונות, ואם לא יטריח בעולם הזה בעד עולם הבא גם כן, נמצא שלא יגיעו ויאבד לעולם ועד, ודרך זה יקרא דברי שלום, שהוא הבצוע.

ואמרו והיה אם שלום. פרוש ״והיה״ לשון שמחה היא אם שלום תענך. ואמר ופתחה פרוש, אין צורך אלא פתיחה לבד, ואם יפתח כפתחו של מחט הקדוש ברוך הוא יפתח לו כפתחו של אולם. והוא מה שגמר אומר והיה כל העם הנמצא בה רמ״ח איברים ושס״ה גידים הכל ישתעבד לנשמה, בין בבחינת מצוות עשה יהיו למס לעשות בגופם ובממונם וכו׳, בין בבחינת מצוות לא תעשה ועבדוך פרוש, כעבד הירא מרבו לבל נטות מדבריו ימין ושמאל.

ואמרו ואם לא תשלים וגו׳. פרוש, אם לא השלימה העיר ונטתה אשוריה מני דרך, ולפעמים יקר מקרה שאחר שהתחיל האדם להיטיב מעשיו ישוב אחורנית, וכשארע זה להאדם יגדיל רשע ויתחזק יצרו עליו יותר מבראשונה להלחם עם הנשמה, והוא אמרו ועשתה עמך מלחמה. יצו ה׳ לצור על העיר בסגופים, וכמאמרם זכרונם לברכה (ברכות ה.): לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, והרגזתו הוא לסגף עצמו בדברים המתרים לו, גם בתעניות ומלקיות ובכי להתיש כח הרע שבעיר, ומבטיחו ה׳ לתנה בידו, כאמרו ״ונתנה ה׳ אלהיך בידך״. והכית כל זכורה הוא כח ס״מ וחילותיו.

ואמרו לפי חרב – על דרך אמרו (תהלים קמט:ו) ״רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״.

ואמרו רק הנשים והטף – פרוש, ״נשים״ הם נפש ורוח, ונקראו נשים בערך הנשמה כידוע ליודעי חן, ״והטף״ הם מצוות ומעשים טובים שעשה אדם קודם שהיה מתועב בעיני ה׳, בסוד (תהלים נ,טז) ״ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי״, וכשאדם חוזר בו יחשבו לזכות. גם על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (יומא פו:) שגגות נעשות לו כזכיות, ולהם יקרא טף.

ואמרו והבהמה הוא תאות החמר שיקרא בהמה, וכל אשר בעיר תבז לך שהכל יהיה לתועלת הנשמה לתקן הצריך לתקן להשגת המשכלות, כי גם תאות הבהמי תסגל סגל הטוב במה שנוגע לה.

ואמרו כן תעשה לכל הערים וגו׳. פרוש כל מצות האמורות בענין אינם אלא שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אמרו (ישעי׳ נ״ז) ״לרחוק ולקרוב״, שבעל עברות יקרא רחוק מהשכינה, שהיא מקור הקדשה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגוים, פרוש, שאין לה קשר עם הקדשה ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים, אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אמרו אשר לא מערי הגוים וגו׳, כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם. וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו״ר פמ״ב), וה׳ אמר אליו ששרשם רע ואינם עומדים בגדר הקדשה ומבדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם, פרוש, לקרבם לקדש, אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר ״כל״ היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה:

חסלת פרשת שופטים