דברים כא, טו

אֲרֵי תְהֶוְיָן לִגְבַר תַּרְתֵּין נְשִׁין חֲדָא רְחֶמְתָּא וַחֲדָא שְׂנִיאֲתָא וִילִידָן לֵהּ בְּנִין רְחֶמְתָּא וּשְׂנִיאֲתָא וִיהֵי בְּרָא בוּכְרָא לִשְׂנִיאֲתָא

אֲרוּם תֶּהֶוְיָין לִגְבַר תַּרְתֵּין נְשִׁין חֲדָא רְחִימְתָּא לֵיהּ וַחֲדָא סְנִיתָא לֵיהּ וִילֵדַן לֵיהּ בְּנִין רְחוּמְתָּא וּסְנוּתָא וִיהֵי בִּיר בּוּכְרָא לִסְנֵיתָא

אהובה. בעיניו ולא לשם:

לשניאה. תאר השם ונסמכה זו הפרשה בעבור וחשקת בה ולא חפצת בה:

כי תהיינה לאיש שתי נשים. אחר נצחון המלחמה דבר בעניני בני המדינה והם עסקי הנשים והבנים והמקנה והתכשיטים והציד והבנין ועבודת האדמה והמלבוש:

כי תהיין לאיש. לכך נסמכו פרשיות הללו לכאן לו' לך עבירה גוררת עבירה דלפי שיקח יפת תאר תהיין לו שתי נשים ומריבה בתוך ביתו ולא עוד אלא שתשנא האחת ומה כתיב אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה שכן מצינו בדוד שלפי שלקח בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו ושכב עם נשיו ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל. ומה כתיב אחריו וכי יהיה באיש חטא משפט מות אם ינצל מזה לא ינצל מזה הרי עבירה גוררת עבירה:

שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה מרבה נשים מרבה כשפים לומד לך כיון שיש לו שתי נשים הא' עושה בכשפיה כדי שישנא השניה:

והיה הבן הבכור לשניאה והיינו בני השנואה שהוא מבני ט' מדות שמנו בנדרים ולכך סמך לו בן סורר ומורה שיהיה הבן סורר ומורה:

לשניאה אותיות לנשאיה לומר לך ששנואה בנשואיה שהם בפסולין. במדרש דורש לאיש זה הקב"ה. אהובה אלו העכו"ם שמראה להם פנים שנואה אלו ישראל שמסתיר מהם פנים:

כי תהיין לאיש שתי נשים נסמכה כאן לפי שיש למעלה כיוצא בו וחשקת בה והיה אם לא חפצת בה.

וילדו לו מ״מ אפי׳ יוצא דופן.

והיה הבן הבכור וגו׳. אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אמרו (בראשית כ״ט:ל״א) ״וירא ה׳ כי שנואה לאה״, כי ה׳ יראה בנשברי לב לסמכם.

האחת אהובה והאחת שנואה. אחת מיבעי. בא ללמדנו דמיירי שלא נשאן בב״א. אלא ראשונה נשאה יחידה ואח״כ גם שני׳ בפ״ע. וכיב״ז ביארנו בס׳ ויקרא ט״ו ל׳ לשון המקרא ועשה הכהן את האחד חטאת ע״פ הגמרא. אך יש להבין למאי נרמז זה האופן מה נ״מ אם נשא בב״א או זה אח״ז. ונראה כלפי דכתיב כי הוא ראשית אונו שהוא זרע הראשון שיצא מכחו. והיה ס״ד אם ולד א׳ היה בעיבור תחלה והשני תחלה בלידה שנולד לשבעה או למקוטעין. מי שנתעבר תחלה הוא הבכור כי הוא ראשית אונו. מש״ה מיירי קרא בזה האופן שנשא ראשונה בפ״ע והיתה לבדה וא״כ מסתמא נתעברה תחלה. ומכ״מ והיה הבן הבכור לשניאה. משום שנולד השני תחלה. (הן נשמע בשם הגר״א ז״ל להיפך שהולכין אחר העיבור. ולא אאמין לקול השמועה בשם רבינו הגר״א. ושקר העידו בשמו ז״ל):

לשניאה. ולא כתב לשנואה. אלא לשניאה משמע שאינה שנואה מצד עצמה אלא הראשונה השניאה על בעלה משום שבאה בגבולה מש״ה בא עונשה והיה הבן הבכור לה:

[יז] כי תהיין. לשון הויה לא יצדק בשפחה ונכרית שאין קדושין תופסים, והגם שלרב (יבמות דף יג) גם ביבמה לשוק אין קדושין תופסין שם יצויר בהם הויה אצל היבם או אם גרשה אחר שנתיבמה, וגיר' שבפנים גריס הז"ר והגר"א לא גרס מ"ש משמע מוציא את אלו ומוציא את היבמה, וכן נראה דא"כ יקשה לשמואל שמסופק בזה:

[יח] כי תהיין. ר"ש דורש סמוכים. שאח"כ ישנא את היפ"ת ויקח עליה אשה ישראלית שתהיה אהובה לו והיפ"ת תהיה שנואה ובכל זה מוזהר שלא יבכר בן האהובה:

[יט] וילדו לו. אם הוא מבורר שהוא בנו לאפוקי במי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני שאינו יורש לא את הראשון ולא את השני כמ"ש ביבמות (דף ק):

[כ] וילדו לו. כולל אף היוצא דופן שר"ש סתמא דספרי לשטתו שס"ל שגם יוצא דופן מקרי לידה כמ"ש בספרא תזריע (סי' ג) רש"א יוצא דופן הרי הוא כילוד, ואמר בבכורות (דף מז ע"ב) יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור רבי שמעון אומר הראשון בכור לנחלה והשני לחמש סלעים, דר"ש ס"ל שיוצא דופן מקרי לידה:

[כא] כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. היל"ל בקצור כי תהיין לאיש אשה אהובה ואשה שנואה וילדו לו בנים, פי' חז"ל שאז הייתי אומר שדוקא בשאין לו רק אחת אהובה ואחת שנואה לא אם י"ל נשים רבות, משא"כ בל' הנאמר פה פי' שבין נשים הרבות נמצאות שתי נשים שאחת אהובה ואחת שנואה, כמו (שמואל ב י״ב:א׳) שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש, שאינו שולל שלא היו בעיר רק שני אנשים לבד, או שפירושו שיהיו לאיש שתי כתות של נשים כת אהובה וכת שנואה, וז"ש מנין שאפי' הן מרובות ת"ל נשים. והנה מיותר מ"ש האהובה והשנואה שדי לומר וילדו לו בנים, ופי' חז"ל שבזה בא ללמד שאפי' כולם אהובות, פי' כי אחר שמצייר שבן הבכור לשנואה בהכרח שהשנואה ילדה תחלה ואיך אמר וילדו האהובה והשנואה וע"כ בא לרבות שגם אם כולם אהובות, וילדה האהובה מן האהובות תחלה, או שכולם שנואות וילדה אחת מן השנואות תחלה, או שהיה הבן הבכור לשנואה נגד האהובה בעת שנמצאו אהובות ושנואות, וז"ש ת"ל האהובה והשנואה ריבה הכתוב, ועדיין יקשה שא"כ היל"ל כי תהיין לאיש נשים אהובות ושנואות וילדו לו בנים האהובות והשנואות ולמה אמר שתי נשים, ע"ז משיב שאז הייתי אומר דוקא בשהם מרובות לכן אמר שתי נשים שפי' שתים ויותר משתים, וממ"ש וילדו לו בנים האהובה והשנואה שמלמדנו אף שאין שם רק אהובות או שנואות לבד כנ"ל, היה לו לומר האהובות והשנואות והיה מבורר שפי' או האהובות או השנואות ולמה אמר לשון יחיד אחר שפה מציין שילדו שתי אהובות, ע"ז השיב בספרי שבא ללמד שגם אם אין לו אלא אשה אחת אהובה או שנואה והיא ילדה כמה בנים לא יוכל להעביר חלק בכורה מן הבכור אל הפשוט:

[כב] ובהשקפה אחרת ישקיף על שם אהובה ושנואה שא"א שיכוין על אהבתו או שנאתו וכי מפני זה תשתנה דין הבכורה, וע"כ מדבר בשהיא אהובה או שנואה לפני המקום, ואמר שלכן כתב שם שנואה בכפל ג' פעמים שמאחד מהם נאמר שמדבר באנוסה ומפותה שבעל בלא קדושין ובלא ברכה ובהשני מוסיף אף חייבי לאוין ובהשלישית מוסיף אף חייבי כריתות ועי' בקדושין (דף סח) וביבמות (דף מט):

[כג] וילדו לו בנים. כבר התבאר ויקרא (סי' ח) שכ"מ שבא שם בן ובנים בדיוק מוציא בנות, וביבמות (דף עח) בנים אשר יולדו ולא בנות דברי ר"ש ר' יהודה אומר הכתוב תלאן בלידה וסתם ספרי ר"ש. ולכן אף דכתיב וילדו מוציא בנות, ומ"ש והיה הבן הבכור שם בן מיותר שהיל"ל והיה הבכור בא לדייק שרק ודאי בן ולא טו"א, וממ"ש בה"א הידיעה הבן הבכור היינו בידוע שהוא בכור ולא ספק, וזה כמ"ש בב"ב (דף קכז) שצריך שיהיה בן בשעת לידה לא טומטום שנקרע ונמצא זכר, וכן שיהי' בכור ידוע בשעת לידה לא שתי נשים שילדו במחבא ולא הוכר הבכור בשעת לידה, אבל אם הוכר בשעת לידה י"ל דין בכור וכותבים הרשאה זל"ז דכתיב והיה הבן הבכור שיהיה בן זכר ובכור בשעת הויתו ולידתו, ועי' בגמ' שם:

כי תהיין לאיש שתי נשים וגו'. עד כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו'. המצוה הזאת גם כן בכאן אינה מחודשת. כי כבר בא בפרשת ויחי יעקב ענין בכורת ראובן ושנטלה ממנו ונתנה ליוסף וכמו שאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך שהיא הבכורה פי שנים כמו שכתב הרמב"ן. וגם בא זכרונה בפרשת פנחס בסדר הנחלות ושם נאמר כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהן והעברת את נחלת אביהן להן. וכבר פי' רש"י בפירושו למסכת בתרא פרק יש נוחלין. נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן זהו החלק פשוט שהיה יורש צלפחד בן אחיו. והעברת את נחלת אביהן להן זהו חלק הבכורה שהיה ראוי לצלפחד להיותו הבכור מבני חפר. הנה אם כן בענין בנות צלפחד צוה הש"י שיירשו את נחלת אביהן אם חלק הפשוט ואם חלק הבכורה. ובא עתה לבאר שלא די שכאשר יהיו הבנים כלם בני אשה אחת שהבכור מהם יירש פי שנים. אבל גם שיהיו משתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשנואה. שיחשוב חושב שיהיה הרשות ביד האדם לתת מממונו למי שירצה מהם ולא יתן קנינו לאשר שנאה נפשו. לכן הודיעו שלא יוכל כפי הדין ולא יהיה רשאי לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. אבל את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים רוצה לומר שיכיר אותו ויודה שהוא בכור. ולא יאמר על הבן הקטן שהוא בכור גם לא יוכל להעביר ממנו ירושת הבכורה אבל יתננה לו בהכרח והוא אמרו לתת לו פי שנים. וגלתה לנו התורה האלהית בזה שגם כן כאשר תהיין לאיש שתי נשים שתמיד יהיה הבן הבכור לשנואה כי ההשגחה האלהית תביט תמיד אל השנואה ויתן לה הבכור כמו שאמר (פ' ויצא) וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. והנה באה המצוה הזאת כדי שימנע האדם בעבור זה לקחת אשה במלחמה לפחדו פן יהיה בנו בכורו ממנה ויקשה עליו שבן נעות המרדות יירש פי שנים בנכסיו. ולכן שמה התורה האלהית ענין הדין בב' נשים האחת אהובה והאחת שנואה בהיות המשפט שוה ככל בכור עם אחיו עם היותם בני אשה אחת אבל דבר הכתוב בהוה כי לא יפול הספק הזה כי אם בהיות שם בנים מב' נשים ולאהבת האחת מהן על האחרת ירצה האדם להעביר הבכורה מבן השנואה ולתתה לבן האהובה. ואפשר לומר עוד שתלה התורה דין הבכור בשתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה לפי שמצינו ביעקב שעשה זה בנטלו את הבכורה מבכורו ראובן בן השנואה ונתנה ליוסף בן האהובה. אלא שהיה זה מפי הגבורה ועל אשר חלל יצועי אביו וכמו שאמר (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו נטלה בכורתו ונתנה ליוסף. וגם לא היה בקנינים שהוא היה מוחזק בהם אבל בראוי ואין אדם יורש בראוי כבמוחזק. ואמנם גדר הבכור ומעלותיו ולמה יאותו אליו כל המעלות הנה זהו כפי מה שאומר:

גדר הבכור הוא הבן הזכר אשר יולידהו האדם ראשונה ונולד חי. ואמרנו הוא יעמד במקום הסוג, ואמרנו הבן הזכר יבדילהו מהבת. שאין בבת דין הבכורה על האחים. ואמרנו אשר יולידהו האדם ראשונה. יבדילהו מבכור פטר רחם. שהוא בכור לאם. ויבאר גם כן לזה שאין הבכור הנוטל פי שנים הוא הגדול מאחיו כמו שינהגו קצת האומות שאם ימות הבן הבכור ישאר דין הבכור לשני בשלמות אינו כן. אבל הבכור הוא בערך האב להיותו ראשית אונו. אף ע"פ שיהיה מאשה גרושה. ולז"א כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. אמרנו ונולד חי. הוא להודיע כי הנפל והבן הנולד מת לא יפסול את אחיו מהבכורה אבל עכ"פ הבן האחר אשר יולד אחריו חי הוא הבכור. ובהיותו נולד חי בזה האופן אם ימות אחרי כן לא יוכל אחרי מותו א' מאחיו להוריש דין הבכורה התבאר זה מאשר לא יקרא בשם בן וגדרו כי אם חי, ואמנם מעלות הבכור הן בכבוד שישב לימין אביו ושאר הבנים יהיו למטה ממנו. כמו שאמר יוסף (פ' ויחי) לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. ומעלתו גם כן שיכבדוהו אחיו כאשר יכבדו לאביו וכמו שארז"ל בכתובות פרק הנושא (ד' כ"ג) כבד את אביך ואת אמך את לרבות אחיך הגדול. ומעלתו גם כן בנכסים שיירש פי שנים בהם. ואמנם המלכות לא תחלק כי הבכור יורשו כלו. והנה נתנו המעלות והיתרונות האלה לבן הבכור לב' סבות. האחת אלהית לפי שהדברים הראשוני' הם אהובים להש"י. וכמו שיראה מענין הבכורים ומענין הבכורות ומזה הטעם עצמו היה הבכור נאהב להש"י. והב' כי להיות הבן עומד במקום אביו ומשאיר זכרונו אחריו היה האדם אוהב מאד את בנו בכורו. יען הוא יבשרהו תמיד בהתמדת השארותו והוא העומד במקומו. והוא המודיע ראשונה שהאב ראוי להוליד בנים ולכן צוה הש"י שינתן לו פי שנים בנכסים ושאר היתרונו' והמעלו'. ולב' הסבות האלה רמז הכתוב כי הוא ראשית אונו שהיא הסבה שמפאת האב לו משפט הבכורה מפאת הש"י כמו שזכרתי. ולהיות הבן משאיר זכרון האב ומתמידו ולא ישאר זכרון האם היה יורש פי שנים מנכסי האב לא מנכסי האם. וכמו שדרשו (ד' קכ"ה) ביש נוחלין פי שנים בכל אשר ימצא לו. לו ולא לה. והוא מזה הטעם בלי ספק. הנה התבאר' הסבה במעלו הבכור' ויתרונותיו והותר הספק הב':