דברים כא, טז

וִיהֵי בְּיוֹמָא דְיַחְסֵן לִבְנוֹהִי יָת דִי יְהֵי לֵהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא יָת בַּר רְחֶמְתָּא עַל אַפֵּי בַר שְׂנִיאֲתָא בּוּכְרָא

וִיהֵי בְּיוֹם אַחֲסִינְתֵּיהּ יַת בְּנוֹי יַת נִיכְסִין דִּיהֵי לֵיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְמִתַּן חוּלַק בְּכוֹרוֹתָא לְבַר רְחוּמְתָּא עַל אַנְפֵּי בִּיר סְנֵיתָא דְהוּא בּוּכְרָא

לא יוכל לבכר את בן האהובה אזהרה שלא יעשה זה וכן כולם לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים י״ז:ט״ו) ואמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״א:ט״ז) בכולם לית לך רשו והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה והוא מפליג באזהרה וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים מצות עשה שינחילנו פי שנים והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן ואלו מצות מחודשות וממה שאמר הכתוב על פני בן השנואה הבכור יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד) על פני תרח (בראשית יא כח) וכן כולם:

ביום הנחילו את בניו. בבריאות גופו או ביום מותו והוא שכיב מרע או ב״ד ינחילו:

לבכר. בדבור ובמעלה:

וטעם לא יוכל. כחבריו:

לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאת זו או אהבת זו אבל אם יעשה זה בסבת רשעת הבן הבכור אז ראוי להעביר כאמרם ז"ל (ב"ב פרק יש נוחלין) אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאמרו ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל:

לא יוכל לבכר. ואם תאמר הרי יעקב בכר יוסף בן האהובה על פני ראובן בן השנואה כדכתיב וירא ה' כי שנואה לאה בפשיעתו של ראובן היה ונתנה ליוסף שפרנס אביו וא"ה לא יוכל לבכר ואם פשע באביו יביאנו לבית דין כדמפרש ואזיל:

ביום הנחילו לעתיד לבא. לא יוכל לבכר. כי אם בני בכורי ישראל:

ביום הנחילו את בניו ס"ת מותו רמז למאי דא"ר יהודה ג' שנכנסו לבקר החולה ביום רצו כותבין רצו עושין דין בלילה כותבין ואין עושין דין וזה מה שמצוה בשעת מיתה אם הוא ביום יש לו תורת דין:

את אשר יהיה ל ו. בגימ' מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק:

את אשר יהיה לו ס"ת תורה שלא ינחיל לעבור על דברי תורה ואם נתן לאחר בלשון ירושה לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה אין בדבריו כלום:

את אשר יהיה לו מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק.

על פני בן השנואה במקום בן השנואה כמו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ויכהן אלעזר על פני אהרן אביו.

לא יוכל לבכר. וא"ת והרי יעקב נטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף י"ל בפשיעתו של ראובן היה ונתנה ליוסף בפרנסתו לאביו ואפ"ה לא יוכל אלא אם פשע לאביו יביאהו לב"ד כדמפ' ואזיל:

הנחילו את בניו את אשר וגו׳. ולא אמר ״ביום הנחילו את אשר יהיה לו את בניו״, להסמיך תיבת הנחילו למאמר את בניו, לרמז סברת חכמים שאמרו (בבא בתרא קל.) שיכול האב להנחיל לבן אחד מבניו יותר ממה שנוגע לו כפי החלקה.

לא יוכל לבכר וגו׳. ואם בכר עובר בלאו, ובזה יתישב מה שהקשו התוספות (בבא בתרא קל.) שם בדבור המתחיל תלמוד לומר לסברת רבנן.

הנחילו את בניו. משמעו שהוא מנחיל בדבריו. והיינו שמא מצוה להוריש לזה כך ולזה כך. וכדאי׳ בב״ב דקי״ג ביום אתה מפיל נחלות כו׳. ובד׳ ק״ל התורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה:

את אשר יהיה לו. פי׳ בספרי מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק. ולא הוצרך הכתוב ללמדנו בירושה ממש. דפשיטא שכן הוא אלא קאי על ביום הנחילו. שהוא מוריש בצואה לבן בין הבנים. וזה ג״כ הראוי כבמוחזק. ושמעתי מהגאון מוהרי״ט ליפמן האב״ד ד״ק מיר. שזהו דאי׳ בב״ב דקמ״ח בהלואה הואיל ויורש יורשה שאין הפי׳ היורש ממילא. דא״כ דירה ופירות דקל נמי. אלא הפי׳ מנחיל בירושה. וזה אינו אלא בראוי. ולא בדבר שלא בא לעולם:

לא יוכל לבכר וגו׳. אין סדר המקרא מדויק. שהזהיר על העברת הבכורה קודם שביאר דין הבכור. והכי מיבעי והיה ביום הנחילו את בניו את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים לא יוכל לבכר וגו׳ אלא יש לפרש לבכר להשביח חלקו. ונכלל בזה שאינו יכול להשביח חלק פשוט א׳ אפי׳ לגבי פשוט שני במקום שיש בכור. וכשיטת הרי״ף פ׳ י״נ דאפי׳ לריב״ב דקיי״ל כותי׳ דאפשר להשביח ירושת א׳ שראוי ליורשו. מכ״מ במקום בכור אינו יכול:

על פני. העלה רמב״ן דדוקא כשהוא בחיים. ולא כשמת הבכור והניח בנים. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ מ״א אות ט׳:

[כד] והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו. כבר בארתי בהתו"ה פרשת צו (סי' מ') באורך, שדרך הלשון לציין קשור הזמן ע"י הב' הנלוה אל המקור או ע"י מלת בעת, וכ"מ שציין ע"י מלת ביום יכוין שיהיה באותו יום או ביום ולא בלילה, וע"כ אמרו (ב"ב דף קיג, סנהדרין דף לד) אין מפילים נחלות בלילה ועי' פי' בגמ' שם, ובמ"ש את אשר יהיה לו והיל"ל את אשר לו מלמד שינחיל גם אשר יהיה לו בעתיד כי הבן נוטל בראוי כבמוחזק משא"כ הבכור נוטל בכל אשר ימצא לו, שכבר נמצא לא אשר יהיה כמו שיתבאר (בסי' כ"ט):

[כה] לא יוכל לבכר. חז"ל הבדילו פה בין האזהרה סתמית לא יבכר ובין האזהרה המצוינת במלת לא יוכל, שזה מציין שאין ביכלתו כלל על הדבר הזה ואם עשה אינו כלום. והנה יפלא שזה ניחא לאביי דס"ל דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד מהני, אבל לרבא דס"ל לא מהני למה כתב לא יוכל הלא גם אם יכתוב לא יבכר נדע דלא מהני, מזה מוכרח שיטת הרמב"ם שס"ל שזה אינו לאו כמ"ש במצוה רמ"ח שהוא רק משפט ממשפטי הירושות והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת כתב ששכח הרמב"ם מצות ל"ת של לא יוכל לבכר, ולפ"ז י"ל ראיה מכאן שאינו אזהרה רק משפט ממשפטי הירושה ללמד שאם בכרו אינו מבוכר:

[כו] על פני בן השנואה. מל' על פני מלמד משיצא ראשו ורובו היינו רוב ראשו, ועי' בבכורות (דף מז) ובשו"ת ח"ס חלק ב' של אה"ע ס"ס קמז) ואכמ"ל, ומ"ש על בן השנואה ר"ל וכ"ש שלא יבכר על בן האהובה הבכור: