דברים יז, ח

כי יפלא. כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכסה ממך:

בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור:

בין דין לדין. בין דין זכאי לדין חיב:

בין נגע לנגע. בין נגע טמא לנגע טהור:

דברי ריבת. שיהו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר זה מחיב וזה מזכה:

וקמת ועלית. מלמד שבית המקדש גבוה מכל המקומות:

אֲרֵי יִתְכַסֵי מִנָךְ פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּין דְמָא לִדְמָא בֵּין דִינָא לְדִינָא וּבֵין מַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ פִּתְגָמֵי פְלֻגְתָּא דִינָא בְּקִרְוָיךְ וּתְקוּם וְתִסַק לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ

אֲרוּם יִתְפְּרֵשׁ מִנְכוֹן פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּינֵי אֲדַם סְאוֹב לַאֲדַם דְּכֵי וּבֵינֵי דִינָא נַפְשָׁתָא לְדִינָא מָמוֹנָא וּבֵינֵי מַכְתַּשׁ צוֹרְעָא לְמַכְתַּשׁ נִתְקָא מִלֵי פְּלוּגְתָּא בְּבֵית דִּינֵיכוֹן וּתְקוּמוּן וְתִסְקוּן לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּיהּ

אֲרוּם יִתְכְּסֵי מִנְכוֹן פִּתְגָם לְסַדֵּר דִּין בֵּין דַּם דִּקְטוֹלִין בֵּין דַּם דִּבְּתוּלִין בֵּין מַכְתַּשׁ צָרַעֲתָּא בֵּין מַכְתַּשׁ נִתְקָא מִלִּין דִּמְצוּ לְקִרְיֵיכוֹן וּתְקוּמוּן וְתִסְקוּן לְאַתְרָא דִי יִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּיהּ:

דברי ריבת שיהיו חכמי העיר חלוקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:ח׳) והיא דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים י״ז:ח׳) ואיננו נכון אבל כפי מדרשו (ספרי שופטים קנב) בין דם לדם בין דם נדה לדם יולדת ולדם זבה בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות ובין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים דברי ריבות השקאת הסוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע והנה טעמו ובין והלמ"ד לדעתם תשמש כמו בי"ת בין דם בדם דין בדין כלומר שיפלא דבר למשפט באחד מכל הדמים ובאחד מכל הדינין וכמוהו לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח יט) בראשונה נגפו ה' במעיו לחלי לאין מרפא (דהי"ב כא יח) בחולי באין מרפא ויחפהו זהב טוב לככרים שש מאות (שם ג ח) בככרים וכן רבים או טעמו בין דם לכל הדמים בין דין לכל הדינין וכן וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם וגו' בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה' (שם יט י) וכפי פשוטו בין דם לדם וגו' בין ענין רציחות או דיני ממון או פצע וחבורה כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך ודיבר הכתוב בהווה כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות אבל דין הזקן שוה בכולם ולכך אמר (דברים י״ז:י״א) ועשית על פי התורה וגו' ועל המשפט וגו' כי התורה תרמוז לשאר ההו ראות:

כי יפלא ממך דבר. עם השופט ידבר בעבור היות עדות שנים להמית המת וזה פי' בין דם לדם בין דם נקי לדם חייב:

ומלת יפלא. כמו היפלא מה' דבר ושם מפורש:

בין דין לדין. בממון:

בין נגע לנגע. כמו פצע וחבורה והכלל דברי ריבות:

וקמת ועלית. פירשתיו:

בין דם לדם - לפי פשוטו: בין רציחה לרציחה, בין שוגג למזיד.

בין דין לדין - דיני ממונות.

נגע - נגע צרעת.

כי יפלא ממך. אע"פ שמניתם השופטים בכל עיר ועיר כדי שכל ב"ד ישפוט את עירו הנה בהולד ספק איך היה מפי השמועה לא ישפטוהו ב"ד של אותה העיר כפי מחשבתם אבל יהיה פסק דין כפי מחשבת רוב ב"ד הגדול וכן כשלא ירבו אלו על אלו:

כי יפלא פ"א כפולה ועקומה לו' במופלא שבב"ד ואינו חייב כי אם בתורה שבע"פ. ב"פ השופט בפרשה שהם בגי' שבעים סנהדרין שצריך שימרה על ב"ד הגדול:

כי יפלא ממך דבר. לשון העלמה, כמו (בראשית י״ח:י״ד) היפלא מה' דבר. בין דם לדם. בין דם נקי לדם חייב, או בין דם טמא לדם טהור. בין דין לדין. הוא הממון. בין נגע לנגע. הכאות וחבלות, כגון פצע וחבורה. דברי ריבות. הוא הכלל.

כי יפלא יתכסה מתיבות שיש להם שני פנים בפירושם שהרי מצינו כי יפליא נדר, כי יפליא לנדור, שפתרונם לשון פירוש דוגמא דשן לדשנו. מחלצות ואחלצה צוררי ריקם, וכן הרבה.

ממך דבר עם הדיין מדבר אפילו אם נעלם ממך הדין שבא לפניך להמית המת ע״י העדות של השנים או השלושה לכך סמכו כאן.

בין דם לדם, בין נגע לנגע תרגום ירושלמי בין דם לדם בין דם קטולין לדם בתולים. ובין מכתש סגיר למכתש נתקא. קטול״א היא מאכלת.

[הגה״ה זו מצאתי בגליון: כי יפלא ממך דבר בין דם לדם וגו׳ ודרשינן שמיירי בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים ואמרינן במסכת סנהדרין זקן ממרא עד שימרה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וקאמרינן על זה דבנגעים מצי משכחת לה שזדונו כרת. וקשה בשלמא בין דם לדם משכחת לה שטהר דם נדה טמא, בין נגע לנגע בנגעי אדם משכחת לה שטיהר כהן מצורע ועבד עבודה שהוא בכרת, וכן בנגעי בתים, אלא נגעי בגדים היכי משכחת לה אילימא דטיהר בגד שיש בו נגע ונגע בו כהן ועבד עבודה אין לה טומאה שהיא בכרת דאין טומאה בכרת אלא בטומאה שיוצא מגופו דומיא דנכנס במקדש ושרץ בידו דאין עליו אלא מלקות וי״ל דהדבר תלוי על מה דאמרינן במכילתא במסכת נזיר דבגד שיש בו נגע אסור בהנאה וכיון שאסור בהנאה אינו שווה פרוטה וכן משכחת לה כגון דקדש אדם אשה בבגד שיש בו נגע והלכה וקבלה קדושין מאחר. ומחלוקת יש בין חכמים לזקן ממרא שחכמים מטמאין את הבגד ואסר בהנאה ומקודשת לשני והוי בכרת לראשון שהיא אשת איש לו או איפכא. ע״כ הגה״ה].

כי יפלא וגו׳ למשפט. הצרך לומר ״למשפט״, להעיר שלא נאמרו דינים אלו אלא במורה שהוא ראוי להורות משפט, וכן אמרו במשנה (סנהדרין פו.) תלמיד שאינו ראוי להוראה פטור. אלא שראיתי בבריתא (סנהדרין פז.) שדרשו פטור תלמיד שאינו ראוי להוראה מאמרו ״כי יפלא״ – במפלא שבבית דין, וכתבו רש״י ותוספות בהנחנקין שפרשו מפלא – ממחה ולמעוטי תלמיד, והרמב״ם פרש (הלכות ממרים פ״ג ה״ה) שהכונה הוא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מפלא. ומעתה לפי זה אמרו למשפט לומר שאין הדין האמור בזקן זה אלא בהוראה למעשה, וכמו שאמרו במשנה שם וזה לשונם: אינו חיב עד שיורה לעשות, שנאמר ״והאיש אשר יעשה בזדון״, עד כאן. והנה מפסוק זה אין הוכחה אלא על מעשהו על פי הוראתו, ולא אם הורה לאחרים לעשות, ולמדין לה מאמרו ״למשפט״ שאם הורה לאחרים חיב.

או ירצה על זה הדרך: כי יפלא וגו׳ למשפט, הגם שהיה הלכה למעשה והורה לעשות הפך כונת החולקים, ונמצא הדין לא כן הוא, אף על פי שהורה בדבר שחיב על זדונו כרת וכו׳, לא יומת. פרוש, הגם שהורה לעשות הפך הרבים החולקים עליו, לא יומת עד שיורה לעשות הפך אשר יגידו עליו בית דין הגדול שבלשכת הגזית, וכן מוכיחים הדברים בסנהדרין (סנהדרין פח:).

כי יפלא ממך. היינו שיהא ספק לכל ב״ד שבאותה עיר. ובספרי ובסנהדרין דף פ״ז איתא כי יפלא במופלא שבב״ד הכ״מ. ונדחקו רש״י ותוס׳ לפרש מומחה למעוטי תלמיד. וא״כ אין זה כשאר מופלא דבכל דוכתין. ולולי פי׳ רבותינו ז״ל נראה דה״ק בספק שבב״ד הכ״מ. ולא נימא דאין מצות העלאה לב״ד הגדול שבירושלים אלא בדברי ריבות להשקיט המחלוקת שביניהן וא״כ יהי׳ הפי׳ כי יפלא ממך. היינו מן הקהל שלא ידעו איך לעשות כזה או כזה יבאו לב״ד הגדול. מש״ה תניא דבשני אופנים מצוה לעלות. כי יפלא בב״ד שלא ידעו גם המה. א״כ דברי ריבות דבסמוך הוא מילתא בפ״ע שיהיו מחולקים בב״ד. בשני אופנים הללו המצוה וקמת ועלית:

למשפט. אין הפירוש בד״מ. אלא משמעות משפט בחקירות הלכה. והכי מבואר בסנהדרין שם למשפט זו הדין. ופרש״י אם נחלק בדבר הלמד בג״ש. דאלו דין ממש כבר כתיב בין דין לדין עכ״ל. וכמו שמפרש בגמ׳ כגון בתו מאנוסתו כו׳ ועי׳ מש״כ בפ׳ אחרי י״ח ה׳. וכן פי׳ הרמב״ם על הפסוק דבסמוך ועל המשפט אשר יאמרו לך כאשר יבוא בסמוך:

בין דם לדם. היינו הוראות איסור והיתר:

בין דין לדין. הוראות ד״מ ונפשות הנוגע בין אדם לחבירו:

בין נגע לנגע. היינו הוראת טומאה וטהרה:

דברי ריבות בשעריך. או שיהיו מחולקים יושבי שער:

וקמת. המצוה לקום ולחקור בב״ד גדול הימנו שעד ירושלים:

ועלית. היינו אם לא הועילו אותו ב״ד לברר הלכה. אזי ועלית אל המקום וגו׳. היינו ירושלים דשם ב״ד גדולים מכל ב״ד בישראל אפילו עד שלא הגיע לבית הבחירה:

[יח] כי יפלא ממך דבר, אחר שהזהיר למנות שופטים בכל עיר ועיר והם יהיו ג"כ המורים את העם את כל דברי התורה, וצוה שיהיה סנהדרין גדולה ממונה על כולם כנ"ל, למד אותנו באם יקימו חלוקי דעות במשפטי התורה או שיסתפקו באחת מהלכותיה איך יתנהגו, וכבר בארתי (ויקרא) ההבדל בין הפלאה ובין העלמה, שההפלאה מציין עת ידרוש ויחקור על הדבר והוא רחוק מהשגתו, ויפול רק על המורה שהוא ראוי לו לחקור ולדרוש את הדבר, לא המון עם שאין להם ענינים עם ההוראה עליהם יפול לשון העלמה לא לשון הפלאה, וע"כ במ"ש כי יפלא ממך דבר מדבר במופלא שבב"ד, פי' באחד מן המורים והשופטים (כמו שפרש"י בסנהדרין דף פט) לא מן המון העם. והנה דברי התורה יחלקו לג' ענינים א) דברים התלוים בבינה אנושית ובסברא כמו עבור שנים וקביעת חדשים שהם תלוים בידיעת תהלוכות הכוכבים וחכמת התכונה, וזה נקרא בשם עצה ובינה כמ"ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, (דברי הימים א י״ב:ל״ג) וכן נקרא זה בשם עצה, שהיועץ הוא המחשב על שני דרכים לבחור את המוכשר אל התכלית וכמ"ש מרבה עצה מרבה תבונה וכמ"ש בספרי נשא (סי' קנח) נשיא יששכר לפי שזכה בעצה זכה שניתן בינה בחלקו, ב) ענינים שקבלו בהלכה למשה מסיני ואין להם שום רמז במקרא כמו שחשבם הרמב"ם בהקדמת המשניות, ג) דיני התורה היוצאים מן המקרא ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהם וע"פ כללי הלשון אשר קבלנו ג"כ מראש צורים יסודותם בהדרי קדש, וג' חלוקות אלה שתפול בהם הפלאה סמכו עמ"ש כי יפלא ממך דבר למשפט, שמ"ש כי יפלא ממך הוא אם נפלא מבינתו בדברים היוצאים מעצת התבונה, ובמה שהוסיף כי יפלא דבר כולל אם לא ידעו איזה הלכה למשה מסיני שזה לא נכתב בתורה רק נמסר בדבור ע"פ כמ"ש בשבת (דף קלה) דבר ה' זו הלכה, ובמה שהוסיף למשפט, היינו דברים הנלמדים ממשפטי הלשון וממשפטי המדות שהתורה נדרשת בהם, ועתה באר באיזה ענינים תהיה ההעלמה, שהוא בין דם, ובין דין ובין נגע, היינו ספק שיפול בעניני דם שהוא ספק בדיני איסור והיתר, וספק שיפול בעניני דינים שבין אדם לחברו, וספק שיפול בנגעים לענין טומאה וטהרה, ומ"ש לדם לדין לנגע פי' חז"ל שהלמ"ד הוא למד החלוקה, כמו למינו, לגברים, למשפחותיהם, שר"ל כל מין ומין, וכן ר"ל כל דם ודם, שיפול ספק בדם נדה או בדם זיבה או בדם לידה וכן ר"ל כל מין דין, כי יש כמה מיני דינים משונים בהלכותיהם וכן כמה מיני נגעים, ויש עוד דברים ששייכים להוראת ב"ד ויצויר שיפלו בהם ספקות, ומציין זה במ"ש דברי ריבות, שיש הבדל בין ריב ובין דין, שהדין מציין שנדונים לפני הב"ד והריב מציין שיריבו זא"ז על דבר, ולשון דברי ריבות מציין: א) דברים שיפלו עליהם ריבות והם ערכין וחרמים והקדשות שהם עניני ממון שדרך בני אדם לריב בשבילם, ב) דברים הנסבבים ע"י ריבות וזו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע שגם זה בא ע"י ריב ולה"ר, ועוד יצויר ספקות בעניני צדקה ומת"ע לקט שכחה ופאה, שזה ציין במלת בשעריך שלשון זה בא במתנת עניים, שכל עיר ועיר חייבים לפרנס עניים שבהם, וברייתא זו מובאת בסנהדרין שם:

[יט] וקמת ועלית אל המקום, מלת וקמת (המיותר) מורה כפי פשוטו על הקימה ממושבו, כי מדבר אל השופטים שדרכם לישב במושב ב"ד שהדיינים צריכים להיות, יושבים אמר שאם תסתפק בדין זה אין לך לישב ולדון דין זה רק לקום, ועלית אל המקום, ומ"ש מכאן אמרו, הוא מכפל הלשון, שמ"ש ועלית אל המקום ר"ל ושם תפגע הב"ד היושב בהר הבית, ומשם ובאת אל הכהנים הלוים שהוא הב"ד היושב על פתח העזרה, ומשם ובאת אל השופט הכללי שהוא סנהדרין גדולה שבלשכת הגזית, ומ"ש ועלית, כי המקום ההוא גבוה מכל העולם:

ג ואם תאמר למה לי כפל לשון דנקט ויש לומר דמתחלה פירוש שהוא לשון הבדלה ופרישה מפני כי כל הנעלם ומכוסה ממנו נבדל ונפרש ממנו ואחר כך חזר ואמר שהדבר נבדל כו' מפני שהמכוון מכי יפלא ממך הוא מענין כסוי שנעלם ומכוסה ממנו משום הכי הוצרך הרב להעתיקו מענין לענין:

ד ר"ל מה שכתוב בין דם לדם וגו' לא יודעים כל עיקר אלא מובדל ומכוסה מהן אבל מה שכתבו דברי ריבות יודעים אלא שזה מטמא וגו' דאם לא כן מאי זה דכתיב כי יפלא משמע דמכוסה מהם שאין יודעים כל עיקר ואחר כך כתב דברי ריבות משמע שזה מטהר וזה מטמא וכו' בשם מהרי"ץ. והרא"ם פירש וההפרש שבין זה הפסוק ובין כי יפלא ממך בין דם לדם וגו' הוא ששם הספק בדם עצמו אם הוא טהור או טמא או אם הבעל דין זכאי או חייב אבל הכא הוא הספק על דברי חכמי העיר שאחד מזכה ואחד מחייב על מי ראוי לסמוך אי נמי שבתחלה סתם כי יפלא ואחר כך פירש דברי ריבות שזה מטהר וזה מטמא וכו':

ה פירוש מכל המקומות שבשאר ארצות לאפוקי בארץ ישראל היה עין עיטם גבוה ממנו כמו שפירש"י לקמן בפסוק ובין כתפיו שכן. תוספות:

כי יפלא ממך דבר וגו' עד כי תבא אל הארץ, הפרשה הזאת תדבר מהמדרגה הב' מההנהגה האנושית והיא בב"ד הגדול אשר בירושלים הנקראים סנהדרין, ואמנם מנוים אם היה לשבטים כעו מנוי השופטים הראשונים אשר זכרתי, או אם היה מיוחד למלך או לנביא הנה זה לא נתפרש בכתו', ואחשוב אני שבזמן שהיה מלך הוא היה ממנה אותם. וכאשר לא היה שם מלך השופט הגדול היה ממנה את כל א' מהסנהדרין עם עצתם, כי כאשר היה מת א' מהם אותו השופט הגדול עם עצת שאר הסנהדרין היו ממנים אחר תחתיו, ובמות השופט הגדול היו כלל הסנהדרין ממנים אחד מהם לראש ולשופט עליהם, והנה הפרשה הזאת בלי ספק היא יסוד התורה כלה ועיקרה, ולכן ראוי לפרשה בשרשיה ועקריה. וכדי שתכלול כוונתי במה שאומר בה אסדר אותה בהודעות:

ההודעה הא' שהב"ד הגדול כבר צוה עליו יתרו בעצמו במה שאמר ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם, הרי לך שהיה שם ב"ד ראשון שרי האלפים ושרי המאות השופטים את העם, וב"ד עליון עליהם והוא מרע"ה, ולכן בעלותו להר אמר לזקנים שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברי' יגש אליהם, רוצה לומ' שאהרן וחור יהיו במקום ב"ד הגדול שבפרשת בהעלותך נמנו ע"פ הזקנים לעמוד עם משה במשא העם והם עמו היו ב"ד הגדול, הנה אם כן המצוה הזאת כבר נזכרה בתורה, וביאר מרע"ה כאן איך נשמע לב"ד הגדול ובמה יהיה כחו, והעונש שיענש כל מי שיעבור על דבריו שזה לא נזכר שמה:

ההודעה השנית שהב"ד הגדול שהיה בירושלם היו ע"א סנהדרין מגדולי ישראל בחכמה בתבונה ודעת ובכל מלאכה, והוא דוגמת השבעים זקנים שהיו עם משה במשא העם ולכן היו כמספרם והגדול שבהם היה מרע"ה, והוא הנקרא שופט או ראש או נשיא, והגדול שבשבעים הוא משנה לראש ויושב לימינו ונקרא אב ב"ד והיו בלשכת הגזית, והיו יושבים כמו חצי גורן בעגול כדי שיהיה הנשיא ואב בית דין רואה את כלם:

ההודעה הג' שהתורה צותה שאחרי שרבוי הדעות יחייב בהכרח החלוף והמחלוקת ביניהם, שאיזה ספק שיתחדש לפני הב"ד אשר בשערים אם בדיני ממונות ואם בדיני נפשות שאותו ב"ד יפסקו בו, שהשופטים ההם עצמם יעלו לירושלם אם בזמן הרגל או בזמן אחר שירצו וישאלו אמתת הדבר המסופק אצלם בב"ד הגדול ושההכרעה במחלוקת ההם תהיה ע"פ הסנהדדין שמה, וכן אמרו בפ' הנחנקין (ד' פ"א) תניא אמר רבי יוסי מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא ב"ד של ע"א היה יושב בלשכת הגזית ושני בתי דינין של כ"ג היו יושבים אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ושאר בתי דינין של כ"ג יושבים בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואל מבית דין שבעירו וכו' אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באים ללשכת הגזית ששם סנהדרין יושבים בחיל מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, שאלו בפניהם אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדים על המנין אם רבו המטהרים טהור אם רבו המטמאין טמא, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו המחלוקת בישראל ונעשתה תורת הש"י כשתי תורות, הנה בארו שעקר הדת ופירושה היה במושב הסנהדרין, ולזה החמירו בפ' הנחנקין בעונש זקן ממרא, עד שאמרו שאם רצו ב"ד למחול אין מוחלים לו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל, וע"ז אמר הכתוב בכאן כי יפלא ממך דבר, והפרשה לא תדבר עם הבעלי דינים שיעשו זה, כי אם עם השופטים שבערים שזכר למעלה שאם יפלא ויסתר משכלם דבר בענין המשפט, אם שיביא הספק ענין העדים שזכר או הוראת השעה או הוראת המקום או דבר אחר שבעבורו יקשה בעיניהם לשפוט הדבר ההוא כפי ההנחו' הדתיו' וכפי המשפטים הכתובים בתורה, וזה אם בין דם לדם, רוצה לומר שיתחדש הספק בין הדמים הטהורים לטמאים, או בדיני נפשות בדם הנשפך בארץ שכל זה יקרא בין דם לדם, או בין דין לדין שהוא בדיני ממונות בהבדלים אשר בין הזכות והחובה, או בין הנגעים אם לטהר או לטמא או להסגיר אם יקרא נגע פצע וחבורה, ודברי ריבות הם דיני נפשות, ואפשר לפרש דברי ריבות שהוא הכלל, ובכלל כל דברי ריבות שיהיו בשעריהם מאיזה מין שיהיו שאז יעלו השופטים ההם לירושלם וילכו לבית המקדש המקום אשר יבחר ה' לפני הסנהדרין ולפני השופט שהוא הנשיא והראש אשר עליהם, ושידרשו המשפט מאתם והם יגידו דבר המשפט, ומה שיגזרו הם ישמרו לעשות ולא יטו ימין ושמאל:

ההודעה הד' שמושב הסנהדרי' היה מושפע מהש"י ברוח עליון, ולכן היו ע"א כמספר ע' זקנים עם מרע"ה, להורות שהיה חל עליהם רוח מרע"ה ורוח אותם הזקנים המתנבאים בהנהגת העם, ולהורות על זה גם כן היה מושבם בבית המקדש בלשכת הגזית להורות, כדי שהשכינה השורה בבית האלהים תהיה עמהם, וכמו שארז"ל בפ' דיני ממונות ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' מלמד שהמקום גורם, ולהיות השכינה עמהם נקראו אלהים כמו שנאמר (תלים פ"ב) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, והיה זה לפי שהמשפטים התוריים אין הכונה בהם בלבד לתקן הישוב המדיני, אבל היה זה התכלית העצמיי בהם כדי שיחול השפע האלהי באומתנו, וכן היה תגמול ושכר המשפטים גדול מאד, כמו שפירשתי בפרשת והיה עקב, כי כמו שהקרבנות היו לזה התכלית בעצמו, רוצה לומר לסבב הדבקות והקרבה בין הש"י ובינינו, ככה היו המשפטים לזה התכלית עצמו, עם היות שלא נשיג אופן המשכו מצד המשפטים כמו שנסכל הרבה מסבות הדברים הטבעיים בהיות שנתאמת מציאותם, ומזה נמשך מה שארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו ראוי שתשרה עליו שכינה שנאמר אלהים נצב בעדת אל, ובפ"ק דשבת (ד' י) אמר כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר, והשותפות הזה ענינו כי כמו שבמעשה בראשית חל שפע האל בתחתונים שמאתו נתהוה כל דבר, כך כל דיין שדן דין אמת לאמתו ממשיך השפע ההוא על האומה, ואם זה בכל דיין כל שכן וכ"ש בב"ד הגדול ששם ישבו כסאות למשפט כי היתה שכינה עמהם, ולכן כל סתום וחתום יהיה לפניהם מבואר, וזהו אמרו והגידו לך את דבר המשפט, רוצה לומר אל תחשוב שגם בעיניהם יפלא מה שנפלא ממך כי הם בלי ספק יגידו ויבארו לך את דברי המשפט, ויתבאר זה עוד בהתר הספק הח':

ההודעה הה' היא שב"ד הגדול לא לבד היה בידו לבאר את דבר המשפט ולהכריע את המחלוקת והספקות, אבל גם לשפוט שלא כדין, לא לעבור על דברי תורה כ"א להוראת שעה, וכבר חשב הר"ן סותר לזה באמרו שלא היה ביד ב"ד הגדול להכות ולהעניש להוראת שעה כי אם ביד המלך, ושאלו מצאנו זה בב"ד הגדול, היה לפי שלהעדר המלך יהיה להם כח ב"ד וכח המלך ומאותו צד יהיו דנים כפי צורך השעה, וחוץ ממעלת כבוד תורתו אין הדבר כן, כי לא היה דבר ביד המלך שלא יוכלו הסנדרין עשותו, ומזה שלא היה המלך הכרחי באומה ישראלית כאשר הוא בקרב הגוים כי הנה המשפט הצודק נמסר כפי התורה לבתי דיני' שבכל עיר ועיר, והמשפט הראוי לפי צורך השעה נמסר לסנהדרין, ולכן ארז"ל בפ' נגמר הדין רבי אליעזר ב"י אומר שמעתי שב"ד הגדול שבא"י היה מכין ועונשין שלא מן התורה ושלא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו', ולא היה זה אליהם מיד המלך או בכח המלכות כי אם מעצם אומנותם הלא תראה לפני מלוך מלך בישראל היה זה משפט השופטים הגדולים שבישראל העומדים במקום הסנהדרין. וכבר הרגיש הרב בחולשת דעתו, וכתב שאפשר לומר שכל מה שנמשך למצות התורה בין ע"פ משפט הצודק בין כפי צורך השעה היה מסור לב"ד הגדול. אבל במה שבין אדם לחבירו היה בב"ד המשפט הצודק בלבד. ומה שיהיה להוראת שעה היה ביד המלך. וכל זה מהרב לדעתו שהמלך היה הכרחי בעם, ואין זה דעתי כמו שיתבאר כי זה וזה היה מסור ביד הסנהדרין:

ההודעה הו' שמה שצותה התורה לשמור ולעשות כפי הסכמת חכמי הדור, שאינו מאותה סבה וטעם שצוה בסנהדרין, אבל בחכמי הדור נתחייבו ממ"ש (פ' משפטים) אחרי רבים להטות. ולסנהדרין נתחייבנו מלא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך וגו'. ואם יקשה ממה שארז"ל במסכת ברכות (דף י"ט) פרק מי שמתו גדול הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה שיראה מאותה סוגיא שנתחייבנו לשמוע לחכמי הדור מלא תסור לא מאחרי רבים להטות. כבר השיב ע"ז הר"ן שהשמיעה מהסנהדרין אפשר שתהיה באחד מב' דברים. הא' במה שיבארו מדיני התורה ומצותיה. והב' מכל גדר ותקנה שיעשו. והנה ביאור דיני התורה מפי חכמי הדור נכלל באמרו אחרי רבים להטות. אך הגדרים והסייגים והתקנות שיעשו החכמים לא נצטוינו לשמעם מפסוק אחרי רבים להטות כי אם מלא תסור. שכמו שנתן לסנהדרין להיותם מורי התורה כן ראוי שינתן לחכמי הדורות:

ההודעה הז' שרוב הסנהדרין היו מהכהנים והלויים המשרתים את פני ה' והיה זה לסבות. מהן להיותם פנויים מבלי טורח ועמל הנחלות והקרקעות. כי לא היה להם חלק ונחלה עם ישראל ולכן היו עוסקים תמיד בלמוד התורה ומשפטיה. והיו יותר מוכנים לעמוד בדבר המשפט וכמו שאמר (פ' הברכה) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וגומר. ומהם כי להיותם משרתי ה' וכהנים לאל עליון היתה חכמתם יתרה ויראת שמים בקרבם כפי עבודתם התמידית. וכמו שכתוב (מלאכי ג׳:ז׳) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ומהם שלהיותם עובדים בבית המקדש היו נכנסים משם ללשכה. והיה קרוב אליהם מאד דבר המשפט וכמו שאמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם וגומר, ולכן אמרה תורה בענין הסנהדרין ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם כי היו רוב הסנהדרין כהנים ולויים וצותה שלא יאמרו השופטים הבאים לשאול את פי ה' זה השופט חכם אבקש ממנו או אינו חכם ואיני יודע יותר ממני כי אין עליו כי אם שישאל את השופט אשר יהיה בימים ההם:

ההודעה הח' שהנה משפט הסנהדרין יהיה באחד מג' אופנים אם שיאמרו כך שמענו וכך קבלנו הלכה למשה מסיני. ואם שיפרשו התורה על פי הכתב בפי' אמתי. ואם שיגזרו מה שראוי לעשותו כפי צורך השעה וצורך המקום אף שלא יהיה כפי התורה. ולהיות ענין משפטם נכלל בג' המינים האלה אמר כאן עליהם שלש אזהרות, כי הנה אמר ראשונה ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' שהוא הדבר המקובל אצלם שעליו יצדק שם הגדה ביחוד. כמו שאמר (פ' האזינו) שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך. כי הגדה שם נאמר בכלל וביחוד בכלל על כל ספור. וביחוד על הגדת הדבר שהיה ושקרה המקובל, ולזה אמר כאן על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, ואמר מה שיגידו לך מה ששמעו וקבלו מן הראשונים כדברי הספק ההוא אותו תעשה, ועל המין הב' שהוא הפי' והביאור על דברי התורה, אמר ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי התורה אשר יורוך, רוצה לומר שלא יחשוב בעצמו לומר פירושי הוא נאה ומתישב יותר מתקבל מהפי' אשר הסנהדרין עושים, אבל ישמור עצמו מזה כי אם לעשות כפי מה שיורו ויפרשו על פי התורה שיורו הם כי הוא הפי' האמתי אין עוד מלבדו, ועל המין הג' מהגזרה לצורך שעה אמר עוד ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, כי הנה לא תלה זה על פי התורה לפי שלא היה ענינו פירוש, ולא אמר יגידו לך לפי שלא היה מקובל, אבל היה ענינו לבד גזרה מאתם כפי הזמן והמקום ולעשות סייג לתורה, ולזה יחסו לעצמם באמרו ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, ולפי שבמין הראשון מהמקובל לא היה ראוי שיהיה פוצה פה ומצפצף וגם לא במין השני, אבל במין הג' כבר יפול הספק להיות כנגד השרשים הכוללים התוריים הג' מהסייגים והתקנות לחייבו לאו ושמירה רבה לא תסור מן הדבר וגומר, ואולי אמר לא תסור מן הדבר על כל ג' ההוראו' הנזכרים שבכלם לא יסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, הנה התבאר שאין יתור כלל בכתובים, והותר עם זה הספק הה':

וביאר עונש השופט אשר יבא לשאול ולא יקיים דברי ב"ד הגדול וישנה בהם דבר באמרו והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם. שהוא כל אחד מהסנהדרין שהוא כהן או לוי ועומד שם בכונה רצויה לשרת את ה' בדבר המשפט, או אל השופט שהוא ראש הסנהדרין אע"פ שלא יהיה כהן ולוי, הנה ימות האיש ההיא לא בעבור חמר הספק כי אולי יהיה מדיני ממונות ואין בהם חטא משפט מות, כי אם בעבור שלא שמע לב"ד הגדול ולא האמין ששכינה שרויה ביניהם והלך לעשות בהפך מה שאמרו לו שהוא כחולק על השכינה ולכן ראוי שיומת, וכבר אחז"ל (סנהדרין פ"ח) שהיו ממתינים אותו עד הרגל וממיתים אותו ברגל כדי שכל ישראל ישמעו וייראו ולא יזידון עוד, ואחרי שפירשתי הפרשה בח' ההודעו' האלה ראוי שאבא אל התר הספקות אשר העירותי בם:

ואומר שהנה בהתר הספק הששי ראיתי לרש"י ז"ל דרך נכון שכתב אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין כל שכן כשיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, רצה בזה שמה שאמרו ז"ל בספרי אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל וכו', שהוא כפי מחשבת השואל ודעתו, לא כפי האמת בעצמו, כי ימין הסנהדרין הוא תמיד ימין, והשמאל הוא תמיד שמאל, וכבר יורה על טוב פירושו אמרם בספרי אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע אליהם, ואליו הסכים הרמב"ן, אבל הרב רבינו נסים קבל הכתוב כמו שהוא ימין ושמאל ודבריה' ז"ל על פי פשוטם אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וגזר אמר שהדברי' כפשוטן ושלא דברה תורה והחכמים ז"ל כפי מחשבת השואל, כי אם כפי אמתת הדין שיאמרו הסנהדרין בענין הדין על זולת אמתתו שהוא ימין, בהיותו כפי האמת שמאל, ועל השמאל כפי האמת יאמרו שהוא ימין, אבל אמר שהתורה נהגה במצות כמו שנהג הטבע בדברים הטבעיים ששם במורכב כחות להתמדת מציאותו וטובתו, והם על הרוב יתקנו המורכב ויתמידוהו עם היות שלפעמי' על צד הזרות כבר ימשך מהכחות ההם הפסד המורכב כענין בכח המושך ששם אותו הטבע להמשיך המזון הנאות לאותו נמצא עד שאם יתבטל הכח המושך ההוא ימות. עכ"ז לפעמים הכח המושך ההוא ימשוך הדבר הבלתי נאות ויתילדו ממנו חלאים ברב הזמן והטבע לא ישגיח לזה, לפי שכונתו תמיד על התקון הכללי, ולא ישגיח על ההפסד המגיע על צד הזרות, ועל המעט כן היתה המצוה בסנהדרין שהתורה השגיחה על התקון לתקן ההפסד שהיה אפשר שיגיע בחלוף הדעות והמחלוקות ושתעשה התורה תורות רבות, ולתקן זה נתן ומסר הכרעת הדור לחכמי הדור, לפי שעל הרוב ימשך מזה תקון כשיהיה משפטם צודק כי שגיאות החכמים הגדולים מועטות וכל שכן היושבים לפני ה' בסנהדרין ועם היות שעל המעט יאמרו על ימין שהוא שמאל, לא חששה התורה להפסד ההוא המועט וראה לסבול אותו מצד התקון הכללי אשר בזה, עוד ראה הרב לומר תשובה אחרת בדבר, והיא שזה שימשך במה שיכריחו החכמים הפסד בנפש כלל גם שיאכל דבר טמא ואסור בחשבם שהוא מותר, לפי שבתקון שימשך לנפש מההכנע למצות החכמים מורי התורה, יסור הרע המעותד להתילד בנפש מהדבר האסור, כמו שיקרה לאדם שיאכל דבר מזיק על דעת שהוא מועיל, ולכן מחשבתו תפעל במאכל ההוא ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהיה מופלג ההזק זהו דעתו ולא נחה בו דעתי, לפי שעל הרוב ועל המעט אין ראוי שנאמין שימשך דבר רע מהמצות האלהיות, ולא יצוה הש"י שיאמינו משאת שוא לא על המעט ולא על הרוב, חלילה לרז"ל לכוין לדבר הזה, ולא תסמוך התורה על פועל הדמיון בשומר המצות שיחשוב לטהור הטמא, ולמותר האסור, ולמועיל המזיק, כי הנה תורת ה' צדק צדק תרדוף וה' אלהים אמת ותורתו אמת, אבל הנראה בו אצלי באמתת הענין הוא שמשפטי התורות הם כוללים ואי אפשר שימצאו בהם כל הדברים המקריים הפרטיים שיקרו בכל יום, ומבואר הוא כי עם היות המשפטי' הכוללי' ההם צדיקים וישרים בעצמם, כבר יקרה שיבא הדבר באופן שהמשפט הכולל לא יישירהו ולא יצדק עליו, דרך משל כלל גדול אמרו בדיני ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה, או חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכבר יקרה שהתובע תובע דין אמת ואין לו ראיה או שפרע תוך זמן המיועד לו ואין רואה וכיוצא באלה הענינים, ואז לא ימלט אם שישפוט השופט כפי המשפט הפרטי, ויעול ויחמוס כפי המשפט הכולל, או שישפוט צדק כפי המשפט הכולל, ויעול כפי האמת הפרטי, וככה הענין באותה ששנינו בפרק היו בודקין במסכת סנהדרין שהיו שואלין את העדים בענין הרוצח מכירים אתם אותו התריתם בו, קבל ההתראה וכו', המיתו תוך כדי דבור, לפי שכל זה הוא צריך כפי הצדק הכולל והמשפט המוגבל שלא יומת אדם אם לא שידע שיהיה חייב מיתה במה שיעשה, והדיינים כפי המשפט הצודק לא ימותו את הרוצח, אם לא שהרג בעדים והתראה ותוך כדי דבור ובכל אותם התנאים שזכרו, אבל אם ימשך הדבר כן תמיד יהיו הרוצחים רבים ויפסד הישוב המדיני, וכמו שא"ר ז"ל על זה בפרק אלו מציאות (דף ל"ט) לא חרבה ירושלם אלא מפני שדנו בה דין תורה, רוצה לומר כפי האמת הכולל ולא היו מישרים אותו כפי השעה, אבל היו אומרים יקוב הדין את ההר, ויצטרך מפני זה בעם פעמים לדון הדבר כנגד המשפט הכולל הצודק כפי הזמן והמקום לא לעבור על ד"ת, כי אם מפני צורך השעה, ומפני שזה הכח והיכולת רוצה לומר להכות ולהעניש אשר לא כדת ולעבור על דברי תורה ומשפטיה אין ראוי שימסר לכל אדם, כי אם לשרידים אשר ה' קורא, לכן צוה ית' שהשופטים אשר בכל עיר ועיר ישפטו משפט צדק תמיד ולא יהיה בידם לעבור בדבר על משפטי התורה הכוללים אבל כשיפלא מהם הדבר לענין המשפט שזה יהיה על הרוב כשיתברר אליהם שאינם מסכימים השרשים הכוללי' התורניים עם מה ששכלם נותן שראוי לעשות בענין ההוא שלפניה' כפי צורך השעה והמקום, ויספקו אם ידינוהו כפי המשפטי' המוגבלים הכוללים ויהיה בלתי ישר ולא נאות כפי השעה ושאר הדברים הפרטיים שהיו בדבר. או שידינוהו כפי טבע האמת והענין הפרטי, ולא יספיק יכלתם לזה שאז יעלו לבית הבחירה וישאלו את פי הסנהדרין. כי הש"י נתן בידם רשות ויכלת לישר את הנמוס התוריי ולתקנו כפי מה שיראה בעיניהם בענין החלקי ההוא, ועל זה הענין הזהיר שלא יסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. רוצה לומר כי אף על פי שיצאו משורת הדין הכולל ויקחו הדבר לשמאלו. או בהיות המשפט הצודק לשמאל יגזרו הדבר לימינו לא יסור מדבריה'. כי מה שיגזרו הם בזה עם היותו כפי השרשים הכוללים על ימין שמאל ועל שמאל ימין. הנה כפי האמת הפרטי וטבע ענין החלקי לא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל, כי הוא מה שראוי שיעשה לא דבר אחר. ובזה האופן כללה החכמה האלדית בתורתו כל חלקי האנשים וכל פרטי מעשיהם בכח הזה שמסר אל הסנהדרין, הנה התבאר שלא יאמרו על ימין שהוא שמאל. ועל שמאל שהוא ימין במה שיגידו הסנהדרין מה שימשכו ויקבלו בקבלתם. ולא גם כן על מה שיפרשו על פי התורה כי בזה וכיוצא בו חלילה וחלילה להם מרשע שיאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא כפי האמת גם לא כפי מחשבת השואל. אבל אמרו זה על מה שיגזרו הם כפי צורך השעה כי הנה זהו בערך השרשים התוריים במשפטים הכוללים לזה יקרא ימין לשמאל ושמאל לימין. ולכן הנה בא הכתוב הזה באזהרה השלישית כמו שפירשתי, והותר בזה הספק הו':

ואמנם לספק הז', והוא מדוע לא נמסרה הכרעת הדינים והכרעת כל המצות אל הנביאים. ולא למשפט האורים והתומים. ולא לבת קול המגיע אל בתי המדרשות. כי אם לחכמים ולמה בדברים המסופקים שהשכל האנושי לא יקוף בם לא נקבל ביאורם על פי נביא. שהוא הספק הח', כתב הרב ר"ן שהיה זה לפי שהנביאים לא ינבאו בכל עת והיו צריכים להכין עצמם לנבואה. ומה יעשו בהיות דבר ה' יקר מהם. כי לא יוכלו אז לבאר את הספקות ולהכריע המחלוקת מהדינים והמצות, וגם לפי שהיה גלוי לפניו יתברך שהנבואה לא תהיה שופעת תמיד אבל יגיע עת כפי עונותינו לחתום חזון ונביא. ואם היתה הכרעת הדינים או ביאורם מסור לנביאים הנה בהסתלק הנבואה יסור הביאור וההכרעה בטלה. ולכן גזרה חכמתו למסרו לחכמי' אשר לא סרו ולא יסורו כמו שהבטיח הנביא (פ' וילך) כי לא תשכח מפי זרעו. גם כי בחינת הנביא היה מחוייב שתהיה על פי חכם ותהיה ההכרעה בדבר ההוא מכונה אליו בהכרח. זהו דעתו. ודבריו באמת קיימים ונאמנים אין בהם נפתל ועקש. ועם כל זה ראיתי אני עוד בדבר הזה טעמים עצמיים כפי טבע הענין:

הראשון שהתורה לא נתנה לנביאים בלבד כי אם לכל בני ישראל. ומשה רבינו ביאר אותה אליהם וכמו שאמר פ' (דברים) הואיל משה באר את התורה. ואמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וכיון שנתנה לאנשים ההם מחוייב הוא שנאמין שהיתה הבנתה אפשרית אליהם כפי שכלם. והיה דעתם יכול על הקפת האמת בדרכי התורה ומצותיה שאם לא היה כן היתה נתינת התורה אליהם לבטלה מאחר שלא היה יכול השכל האנושי להקיף בהבנת כונתה ועניניה. ולזה אמר רבי יהושע בב"מ פרק הזהב (ד' י"ט) לא בשמים היא. ופירש רבי ירמי' מאי לא בשמים היא שכבר נתנה לנו תורה על הר סיני. וכתוב בה אחרי רבים להטות. רוצה לומר שנתנה אל בעלי שכל. וצוה השם יתעלה שימשכו אחרי רוב הדעות והשכלתם. והיה אם כן הדבר מסור אל השכלת החכמים. ומפני זה לא היה ראוי שימסר הכרעת הדעות וביאר טעמי התורה והמצות ותעלומותיהם לנביאים לפי שיביא זה לחשוב שלא היה השכל האנושי יכול על השגתם והבנתם אם לא יצטרף אליו רוח נבואיי על ידי הנביאים. אבל מסרה לחכמים שהם כפי קבלתם ודעתם וסדר הנהגתם יכריעו כל מחלוקת ויבארו מה יעשה ישראל:

והטעם השני הוא. שאם היה הכרעת הדעות מסור לנביאים הנה יחשבו בני אדם שלא ביאר משה רבינו את התורה כפי הראוי אליה. ושבאו נביאים אחרים שביארוה יותר ממנו. ויראה מזה שהיתה נבואתם יותר זכה ומפורשת מנבואתו עליו השלום והוא שקר בטל גם יחשבו ההמון שלא יהיו הנביאים ההם מבארים דברי התורה אבל יהיו מתחדשים תורה ומצות ובהיותם סותרים דברי החכמים יחשבו שיהיו סותרים דברי התורה ואם היו עושים תקנות וסייגים היו בעיני העם מצות מחודשות נעקרות משרשיהן ומחודשות אחרות תחתיהן. ולא היתה אם כן התורה האלדית נצחיית לעד ולא היתה מורשה לנו ולבנינו עד עולם. ולא היה אסור התוספת והגרעון במצותיו. ובהיות כי משה רבינו עליו השלום נתעלה על כל בני אדם וגברה מעלתו על כל הנביאים כשנתנה התורה על ידו. והוצרך מפני זה להנבאות פנים אל פנים כדי שידע אמתת הכונה האלדית. עד שמפני זה לא קם נביא עוד בישראל כמשה. הנה אם היה ביד נביא אחד מהבאים אחריו לבאר מצוה מן המצות ולעשות סייג ותקנה כפי צורך השעה כמו שהיו עושים הסנהדרין. היה עולה בלב בני אדם שגם על ידי הנביאים ההם נתנה תורה אם בכללה. אם בחלקיה. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' התורה והמצות הלא גם בשאר הנביאים דבר. הנה מפני כבוד משה רבינו עליו השלום וכבוד תורתו הנצחיית. גזרה חכמתו יתברך ששום נביא לא ידבר בענין המצות לא בדרך פירוש ולא בדרך סייג ותקנה כפי השעה. ומסר כל זה לחכמים שלא היה בהם החשש ההוא. ולכן לא רצה הש"י שיהושע יביא לישראל המצות שנשתכחו בימי אבלו של משה שלא יחשבו שהיה שוה גם כן במעלת הנבואה ונתינת התורה והמצות למשה רבינו עליו השלום אבל היה ענין הנביאי' לבד להזהיר על שמירת תורה משה. כמו שאמר מלאכי (סימן ג') זכרו תורת משה עבדי:

והטעם השלישי הוא כי אם היה כח לנביא לסתור דברי החכמים או לבאר הדברים הנעלמים מהם היה זה הקל ובזיון גדול לבית דין כאשר יתבאר שהם טועים בדבר הלכה. ושהנביא הישר לפניהם דרך ה' או גלה עיניהם לראות ובזה לא יאמנו דברי החכמים וגזרות בית דין. לא לבד באותו דבר שהנביא יסתור אותו או יבארו. אבל גם בכל שאר הדברים. ולפי שכבוד בית דין ויראתו הוא עמוד התורה ושרשיה להדרכת העם במצות ולשישמעו את דבריהם רצה הקב"ה שימסר אליהם ביאור המצות והכרעות הדעות ולא יהיה מקום לנביא בזה כדי שלא יפול בהם חשד כלל וכמו שעשה בענין העדים הזוממים שאם הרגו אין נהרגים מפני כבוד בית דין וכמו שיתבאר:

והטעם הד' הוא. כי אם היו הנביאים מבארים ספקות התורה ומצותיה היו החכמים מתרשלי' בעיון התור' ולמודה והבנתה. ולא היו שוקדי' על דלתותיה יום יום. ולא עמלים עצמם להשיג תעלומותיה בסמכם על ביאור הנביאי' והכרעתם וגם מה שיבינו אחרי החקירה והעיון בדברי האלדים יספקו בו ולא יבטחו בעצמם עד בוא דבר הנביא. אמנם כאשר לא יהיה לנביאים מבוא בביאור התורה והמצות יתעצמו החכמים ויפליגו בעיונם ויבטחו בדעתם וקבלתם כיון שאין להם על מה שיסמכו כי אם שכלם ודעתם הטוב:

והטעם הה' הוא. כי החכמי' מורי התורה היה בהם רוח נביאיי חל עם יושר שכלם וחכמתם. וכמו שהוכיחו זה בפ"ק ממסכ' בתרא אמרו שם אמר אמימר חכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול וכו'. שרצו בזה שהחכם ישער הדברים בשכלו ובחכמתו ויסייעהו בדבר העזר האלדי ורוחו. והנביא אין לו כי אם אשר יראה יגיד ולכן יהיה חכם עדיף ומשובח יותר מהנביא ורצה לומר באמרו החכם שהוא עדיף מהנביא בחכם האלדי התורני ההוא. והוכיחו בגמרא פרק קמא דבבא בתרא שהיה רוח נבואיי נמצא בחכמים ממה שאמרו גברא רבא אמר מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה. ואיך יפול השכל האנושי בדבר הנבואיי שנאמר למשה רבינו בסיני אם לא בהיות רוח נבואיי מצטרף אל הכח השכלי ההוא. ולכן להיות החכמים רוח ה' דבר בם היתה הכרעת הדעות וביאר ספקות התורה נמשכת אליהם ולא היה מבוא לנביא בהם לפי שאיך יהיה הנביא ברוח אלדים שבו חולק על החכמים שגם בהם דבר. כי שניהם רוצה לומר הנביא והחכם משתתפים בכח הנבואי אשר בהם עם היות שיתחלפו בפחות ויתר. ואם כן איך ימצא ביניהם סתירה כיון שכלם נתנו מרועה אחד. ובהיות ההכרעה נמסרת לחכמים לקלות מציאותם והתמדתם בכל דור ודור לא היה ראוי שהנביא יסתור דבריהם. הנה נתתי בדבר הזה ה' טעמים יקרים ואמתיים בעצמם. יראה מהם שביאור התורה והכרעת הדעות וסדור הסייגים והתקנות המתמידות לא היה ראוי שימצאן כי אם בחכמים מורי התורה. אמנם הנביאים אין להם מבא בזה מאשר הם נביאים כי אם מאשר הם חכמים. ואמנם אליהו בהר הכרמל וכן נביאים אחרים היו מצויים להוראת שעה לבטל את המצוה מפני הצורך כפי ענין נביאותם לא בתמידות. ולא בענין ביאור המצות כי אם לפי שעה ולעבודת השם יתברך. וכמו שיתבאר אחר זה. והותרו בזה הספקו' כלם עם ביאור הדרוש בשלמות: