שמות כג, ו

אבינך. לשון אובה, שהוא מדולדל ותאב לכל טובה:

לָא תַצְלֵי דִין מִסְכֵּינָךְ בְּדִינֵהּ:

עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תַצְלוּן דִּין מִסְכֵּינָא בְּדִינֵיהּ

לא תטה. עם הדיין ידבר. וכמוהו לפני ה' אלהיך תאכלנו. הראוי לאכול. כאלו הוא מדבר עם כהן ויבדילנו מכל ישראל שידבר עמהם. והאומר כי הוא בכור עדר הבל הוא:

לא תטה משפט אביונך בריבו. שלא יהא רך לזה וקשה לזה בעת המשפט שבעלי דינים מספרים טענותיהם, וכמו כן שלא יהא אחד עומד ואחד יושב ודומיהם:

לא תטה משפט אבינך בריבו כדי לחייבו בדין. זו אזהרה לדיין. אעפ״י שלא הזכירו. דוגמא לפני ה׳ אלקיך תאכלנו דגבי בכור שאינו רק לכהן. למעלה הזהיר שלא יטנו לטובתו של עני מחמת רחמנות וכאן הוא מזהירו שלא יטהו לחובה.

לא תטה משפט אביונך. לחייבו כי כבר הזהיר למעלה שלא לזכותו שלא כדין:

לא תטה משפט אביונך. אולי שצוה ה׳ על משפט העניים, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא עא,א) ״ענייך ועניי עירך וכו׳, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין״, ולזה בא המצוה כאן בלאו לבל יטה משפט הקדום לאחרו, והוא אמרו ״אביונך״.

לא תטה וגו׳. החל פ׳ בפ״ע כמה אזהרות ביחוד לדיינין:

משפט אביונך בריבו. בשביל שהוא אביון ונשפט עם איש עשיר. ופעם נוטה דעת ב״ד שראוי לזכות את העני ולגבות מן העשיר וליתן לעני כי עני הוא ופעם הדעת נוטה להיפך שראוי לחייב את העני כדי שלא יתבזה העשיר וישתדל הדיין לראות שלא יפסיד העני אע״ג שיצא מב״ד חייב. אבל כ״ז רשאים בפסקי בע״ב. אבל במשפט אסור לסטות מן הדין בשום אופן. וע׳ ס׳ ויקרא י״ט ט״ו ומש״כ שם:

לא תטה משפט אבינך בריבו. אצ"ל שלא יטה משפט האביון לחובתו דהא אפי' משפט עשיר אסור להטות וכ"ש משפט אביון, וע"כ פי' שלא יטה המשפט לזכותו, והגם שכבר אמר ודל לא תהדר, האביון גרוע מן הדל שהוא העני התאב לכל דבר ואין לו מאומה, והייתי סובר שיכול להטות כדי שיזכה ויתפרנס באשר העשיר מחויב לפרנסו, ועפ"י סברא זו דייק ר"א מלת בריבו שדוקא בריבו אין להטות לזכותו אבל בלקט שכחה ופאה יכול להטות וכמ"ש כן בירושלמי (פ"ד דפאה), וכבר דייק כן למעלה על ודל לא תהדר בריבו, והדבר אחר לא רצה לפרש כן כי הטיית משפט איש פירושו תמיד הטיה לחובה ולא נמצא לשון זה על הטיה לטובה, וע"כ שהאביון הוא הרשע האביון במצות וה"א שמותר להטות משפטו לחובה: