שמות כג, ה

כי תראה חמור שנאך וגו'. הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שמושי כי וכה פתרונו שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו:

וחדלת מעזב לו. בתמיהה: עזב תעזב עמו עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב לו) עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושל ם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסיע את חוזק החומה כיוצא בו (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו', שמא תאמר כן, בתמיהה, לא תירא מהם. ומדרשו, כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת:

עזב תעזב עמו. לפרק המשא מלמשקל ליה, מלטול משאוי ממנו:

אֲרֵי תֶחֱזֵי חֲמָרָא דְסָנְאָךְ רְבִיעַ תְּחוֹת טוֹעֲנֵיהּ וְתִתִּמְנַע מִלְמִשְׁבַּק לֵהּ מִשְׁבַּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵק עִמֵהּ:

אִין תֶּחֱמֵי חַמְרָא דְסַנְאָךְ דְּאַנְתְּ סָנֵי לֵיהּ עַל חוֹבָתָא דְאַנְתְּ יְדַע בֵּיהּ בִּלְחוֹדָךְ רְבִיעַ תְּחוֹת טוֹנֵיהּ וְתִמְנוֹעַ לְנַפְשָׁךְ מִלְמִקְרוֹב לֵיהּ מִשְׁבּוֹק תִּשְׁבּוֹק בְּהַהִיא שַׁעְתָּא יַת סָנָא דִבְלִבָּךְ עֲלוֹי וְתִפְרוֹק וְתִטְעוֹן עִמֵּיהּ

וחדלת. כמו חדל לך מעשות הדבר. וכן ושמרת. והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו. רק תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד ויקום החמור. ויש אומרים כמו ויעזבו את ירושלים. לטעון המשא בדרך רחוקה:

חמור שנאך - דבר בהווה.

עזוב תעזוב - לשון סיוע וחיזוק. כדכתיב: ויעזבו [את] ירושלים עד החומה ואפס עצור ועזוב.

שונאך ב' במס'. חמור שונאך. אם רעב שונאך האכילהו לחם. משום דהכא מיירי בשני מיני שונאים ע"א וישראל דבשונא ע"א מז' אומות דרשי' וחדלת מעזוב לו ובשונא ישראל עזוב תעזוב עמו:

רובץ ג' במס' דין ואידך לפתח חטאת רובץ. רובץ בין המשפתים. לפתח חטאת רובץ זה יצה"ר שאם הלך אחר יצרו והרבה עון עד אשר הוא רובץ תחת משאו מאי תקנתיה יעסוק בתורה כיששכר שהיה רובץ בין המשפתים כדאמרינן אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש:

(י יא) את תבואתה והשביעית. לאסור פירות ערב שביעית שנכנסו לשביעית:

עזוב תעזוב עמו. זו מצות פריקה, ודרשו רז"ל בבבא מציעא שהכתוב מיותר כי היינו יכולים ללמוד אותו ממה שכתוב (דברים כ״ב:ד׳) הקם תקים עמו שהיא מצות טעינה וקל וחומר הוא ומה טעינה שאין בה צער בעלי חיים אמרה תורה הקם תקים עמו מצות פריקה שיש בה צער בעלי חיים לא כל שכן ואעפ"כ נכתב ללמדך שהם שני דינין חלוקין, חלוקה מצות טעינה ממצות פריקה ומצות פריקה ממצות טעינה, ובא הכתוב לומר פריקה בחנם טעינה בשכר, ושם העלו בגמרא כי הכתוב הזה עזוב תעזוב לפריקה בחנם אתא משום דצער בעלי חיים דאורייתא.

וחדלת מעזב לו חדל לך והשמר בך מהיותך עוזבו רובץ תחת משאו אך עזוב תעזוב עמו, כתרגומו משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפרק עמיה פי׳ זה ברמז בפרש״י בפרשת ראה גבי מסית.

תעזב עמו כדאיתא בבבא מציעא שלא יהא בעל החמור הולך ויושב לו ואומר הואיל ועליך המצוה אם רצית לפרוק פרוק לכך נאמר עמו אם הוא מניחו הרשות בידך להניחו.

עמו אי אפשר לפרוק משאוי בהמה אלא בשני בני אדם זה פורק מצד זה וזה פורק מצד זה.

וחדלת מעזוב לו. השנאה שבלבבך בתמיה:

עזב תעזב. השנאה כך תרגם אונקלוס וי"ל לשון סיועא כמו (נחמיה ג׳:ח׳) ויעזבו ירושלים עד החומה:

וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. לומר לך דווקא שרוצה להיות עמך במלאכתו ורוצה להקים עמך אז אתה מחויב לסייע לו אבל אם יושב לו ואומר הואיל ועליך מוטל הדבר חייב אתה להקים לבד, ע"כ אמר וחדלת מעזוב לו כי מלת לו אין במשמעותו עמו כי מותר לך לחדול מלעזוב לו כשאינו רוצה להיות עמך במלאכתו, ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הצבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזו דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם כי דבר זה לא צוה ה' כי אם עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו כי העני יעשה כל אשר ימצא בכחו לעשות ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ועזוב תעזוב אפילו עד מאה פעמים.

חמור שנאך. משמעו בלב ממש. ומשום דטעינת ופריקת משא הוא ביחד עם בעליו. ואינו מתקבל על האדם להתעסק יחד עם שונאו:

וחדלת מעזב לו. האי עזב משמעו כי לא אעזבך וכדומה. והוא מ״ע שיהי׳ חדל מעזוב אותו ולילך לדרכו. והי׳ ראוי לכתוב מעזוב אותו אבל דייק המקרא דדוקא אם לו הוא חדל. הא אם הי׳ חמור של עצמו הי׳ פורק זה אסור. אבל אם הי׳ חדל גם בשל עצמו משום שאינו לפ״כ רשאי לחדול:

עזב תעוב עמו. האי עזיבה הוא מלשון עזר. כפרש״י:

כי תראה. כבר התבאר בסי' ר', וכמו שהוא לענין אבדה כן לענין פריקה וטעינה שטעמם שוה, ופה אמר בלשון צווי כי תראה, ושם אמר בלשון אזהרה לא תראה לעבור על עשה ועל ל"ת:

רובץ תחת משאו, בב"מ (דף לג) מביא נוסח הברייתא רובץ ולא רבצו רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ומפרש שריה"ג הוא שס"ל צער בע"ח דרבנן, כי מן הכתוב לא יש הכרח לזה, שרובץ יוכל להיות שם וגם בינוני פועל, כמו סופר מושל, וכן מלשון תחת משאו אין הכרע, רק שלמה שס"ל שצער בע"ח דרבנן, והצווי הוא רק לעזור לחברו יחויב מצד הסברא שאם הוא פושע בדבר בשידע שירבץ ולא יקום אם מצד חלישות כח החמור שהוא רבצו אם מצד שהעמיס עליו משאו יותר מכפי כחו אין אנו מחויבים לעזרו בזה:

וחדלת מעזוב לו. לשון זה מוקשה מאד שבכל התורה יאמר הציוי לבד ולמה יאמר פה מה שיעלה על לבבו לחדול, וכן תפס בפ' תצא בהשבת אבדה ובטעינה והתעלמת מהם, והראב"ע פי' וחדלת כמו חדל לך מעשות הדבר, והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים, ורש"י ז"ל פי' מלת כי פה משמש בלשון דלמא, שמא תראה חמורו רובץ וחדלת מעזוב לו בתמיה, וכ"ז דוחק וחז"ל פי' מפני שיש מציאות שיכול לחדול ולהתעלם מזהיר שלא תמיד תחדל, ומ"ש תחלה חמור של כותי אתיא כרוה"ג דצער בע"ח דרבנן כמ"ש בב"מ (דף לב). והנה באבדה אמר שור אויבך ופה אמר חמור שונאך, ויש הבדל בין אויב ושונא שהאויב איבתו גלויה ומבקש להרע לו, לא כן השונא, ולדעת ר' יאשיה למעלה (סי' רא) מ"ש שור אויבך מדבר בכותי, וליתר דעות מדבר בישראל שאיבתו גלויה, ופה אמר שונאך שחמור כיתי א"צ לעזוב, וכן חמור ישראל שאיבתו גלויה יכול לחדול ג"כ מלהתקרב אליו פן יזיקנו, ואמר שאם גם בחמור שונאך תרצה לחדול לא תעשה כן כי בזה עזוב תעזוב כי השונא הוא ישראל שאינו רוצה להזיק לך, וכפל הדברים בפ' תצא, מפני שיש עוד מציאות שיוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק, ואף שבזה ק' כקושית הגמ' ב"מ (דף ל') פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, מוסיף אם א"ל אביו הטמא, שיש גם עשה דכיבוד, ובגמ' מסיק דעקר צריך משום זקן ואינה לפי כבודו, כי גם בהצטרף מ"ע דכיבוד א"צ קרא שכבר ידענו ממק"א דעשה דכיבוד אינה מתחלה בשא"ל לעבור על המצוה, וכמו שמסיק במכלתא מפני שאביו ואמו חייבים במצות וכמ"ש ביבמות (דף ו') ובש"מ (דף לב):

עזב תעזב עמו. לדעת הת"ק מ"ש עזב תעזב מדבר בפריקת המשא, והוא מלשון עזיבה שיעזוב ממנה את משאה הרובץ עליה ואינה עוזבה, ומ"ש בפ' תצא הקם תקים מדבר מהרמת המשא עליה, משם אמר נופלים בדרך, שכבר הופרק המשא וצריך להקים הבהמה עם משאה עליה, ומזה דן ר' ישמעאל ששניהם מה"ת. וכדעת ר"ש בב"מ שם ששניהם בחנם, ור' יאשיה ס"ל שגם מ"ש הקם תקים מדבר בפריקה. ופי' נופלים ע"י משאם שא"א להקימם אלא ע"י פריקת המשא וס"ל דטעינה למדין מק"ו, ומה שכפל צווי הפריקה פה ובפ' תצא, משום דשם מודיע שצריך להקים גם הבהמה שעז"א לשון הקמה, וזאת ושיקים המשא עליו למדין מק"ו. והנה פרשתי עפ"י נוסחה הגר"א, שכנוסחתו משמע בירושלמי, כי נוסחת הספרים בלתי מובנת. ועיין בב"מ (דף לב), וכבר בארתי בס' התו"ה (קדושים סי' לב) שיש הבדל בין אתו ובין עמו, שעמו מורה על השווי עיי"ש, וז"ש הקם תקים עמו בזמן שאתה שוה לו: