שמות כג, ד

אֲרֵי תִפְגַע תּוֹרָא דְסָנְאָךְ אוֹ חֲמָרֵהּ דְטָּעֵי אָתָבָא תְּתִיבִנֵהּ לֵהּ:

אִין תֶּאֱרַע תּוֹרָא דְסַנְאָךְ דְּאַתְּ סָנֵי לֵיהּ עַל חוֹבָתָא דְאַנְתְּ יְדַע בֵּיהּ בִּלְחוֹדָךְ אוֹ חַמְרָא דְטָעֵי מִן אָרְחָא אָתָבָא תִתְבִינֵיהּ לֵיהּ

שור אויבך. בחירק תחת היו"ד. והוא פועל. כי מלת ואיבתי. מהפעלים היוצאים. והטעם אע"פ שתדע שהוא אויבך וככה שונאך. ונאמר אויבך כי נכון לדבר ככה גם כן שונאך. אולי באה זו הפרשה אם היה השור והחמור של עני יהיה שכרך הרבה מאד שעשית מצות השם. וגם גמילות חסד עם עני:

תועה ג' במס' חמורו תועה. והנה תועה בשדה. אדם תועה מדרך השכל. זהו שאמרו מצא פרה רועה אין זו אבידה מצא חמור וכליו הפוכים הרי זו אבידה, וזהו חמורו תועה שהוא תועה בשדה ויוצא מהדרך:

השב תשיבנו לו כמה פעמים אתה מצווה להשיב לו.

שור אויבך. אפי' איבך ואף מצוה יותר באויב מבאוהב כדי לכוף יצר הרע:

שור איבך. בכל מקום משמעות אויב הוא שונא בלב ולא בפועל. כמו שביארנו בס׳ במדבר י׳ ט׳ והכי ת״א להלן בפסוק ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך. ואסני ית סנאיך ואעיק ית דמעיקין לך הרי דתרגם את האויב שאינם מעיקין בפועל. מיהו בכל מקום דכתיב אויב ושונא בהדדי כמו בס׳ דברים ל׳ ז׳ על איביך ועל שנאיך. ביארנו שם בשם ת״א בעל דבבו דמשמעו מקניטו בדברים ואע״ג שאינו מיצר לו בפועל מכ״מ מצערו בדברים. מעתה הכא דכתיב בהאי קרא אויבך ובמקרא הסמוך חמור שנאך. למדנו מכאן משמעו אויבך מקניטו בדברים. ודקדק הכתוב דאע״ג דעולה על הדעת דמש״ה יסלק ידו מהשיב לו משום כשיבוא אצלו יקניטו בדברים וטוב וישר לסטות ממנו וכבוד לאיש שבת מריב. מש״ה כתיב דאעפ״כ השב תשיבנו לו. היינו לידו. ושומר מצוה לא ידע דבר רע ואם אפי׳ יפגעהו בדבר רע יתאפק וילך לו אחר שישיבנו:

כי תפגע. ואח"כ תפס לשון ראיה כי תראה, וכן בפ' תצא תפס לשון ראיה, והראיה יצויר אפי' מרחוק, והגם שמן הסברא נבין שאין הפירוש רחוק הרבה כמ"ש בבכורות שעד ט"ז מיל שלטה עינו דרועה, נאמר רחוק מיל, שנקרא סמוך כמ"ש במגלה (דף ב') שסמוך הוא כמחמתן לטבריא מיל, ובברכות (דף טו ובכ"מ) שלגבל ולתפלה ולנטילת אפי' לאחריו פחות ממיל חוזר, לכן אמר כי תפגע. והנה לשון פגיעה הבא בדיוק הוא אם פגע בו ממש, אבל בהרחבת יציין אם הוא קרוב אליו רס"ו אמה הנקרא רוס שכבר יוכל לדבר עמו פנים אל פנים, וזה ההבדל בין פגע ובין פגש, שפגע הוא בקירוב ופגש הוא דוקא בשנוגע בו, כמו פגוש דוב שכול באיש (משלי י״ז:י״ב), ובמ"ש כי תראה באר שמ"ש כי תפגע בא במובנו הרחש שפחות מריס נקרא קרוב כמ"ש בערוך (ערך רוס) שזה שעור כמטחוי קשת שאמר ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת וזה מובא בספרי תצא ובב"מ (דף לג) ופה בא בלשון צווי ובפ' תצא בא בלשון אזהרה לא תראה והתעלמת נמצינו שהוא עובר על מ"ע ועל מל"ת:

שור אויבך. לדעת ר' יאשיה כולל אף אבדת עו"א, ולא ס"ל להא שאמר בב"ק (דף קיג) שאבדת אחיך ממעט עו"א ואינך תנאי ס"ל זאת. וא"כ בישראל מדבר והלא אסור לשנאותו דכתיב לא תשנא את אחיך (ויקרא י״ט:י״ז), וכבר הוכיח מזה בפסחים (דף קיג עב) דאם ראהו עובר עברה מותר לשנאותו והנה למ"ש התוס' בע"ז (דף כו) דלתיאבון מצוה להחיותו ולפדותו דהוא בכלל אחיו, וא"כ ה"ה לענין לא תשנא את אחיך, וע"כ מיירי בלהכעיס. ואולם להרמב"ם שיטה אחרת בזה ואין כאן המקום לבאר, ור' אליעזר מצייר בגר לשטתו שאמר יבמות (דף מח) אבא חנן משום ר' אליעזר מ"מ גרים מעונים מפני שאין עושים אלא מיראה. ובב"מ (דף נט) ר' אליעזר אמר בל"ו מקומות הזהירה התורה על הגר מפני שסורי רע וע"כ אמר בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר, ור' נתן אמר שמדבר כנגד יצה"ר אם הוא אויב לו לפי שעה ע"י שעשה עמו מריבה אף שאין לו לעשות כן וכמ"ש בספרי תצא (סי' רכב וסי' רכה) לא תראה את שור אחיך אין לי אלא שור אחיך שור אויבך מנין ת"ל שור אויבך א"כ למה נאמר אחיך אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ר"ל שמ"ש אויבך הוא עצמו מ"ש אחיך, כי מדבר במי שהוא אחיו במצות ואסור לשנאותו רק שהוצה"ר כתה אותו והוא אויב לו שלא כדין, וגם ר"ל שמדבר נגד יצה"ר שאויב קודם כמ"ש בגמ':

שור אויבך או חמורו, אם יאמר שורו וחמורו נאמר דוקא שניהם ביחד לדעת ר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור תמיד, וגם לדעת ר' יונתן צריך לכתוב מלת או ללמד שאם מצא שורו וחמורו והתעלם עובר על כל אחד ואחד בעשה ולא תעשה, וכמו שבארתי זה בארך בהתורה והתורה (קדושים סי' ק"א) עיי"ש:

תועה, דוקא בשרואה כי תועה, כמ"ש תעיתי כשה אובד (תהילים קי״ט:קע״ו), ואלפים אמה סביב העיר מגרש ושדות וכרמים ושייך לעיר וכמו שכתוב בפ' מסעי ומגרשי הערים יהיו לבהמתם ולכל חייתם ואינו תועה כי דרכו להמצא שם, אם לא חמור וכליו הפוכים ופרה בין הכרמים כמה שכתוב בבא מציעא ( דף לא), ועל זה אמר זכר לדבר והנה תועה בשדה (בראשית ל״ז:ט״ו) ואלפים ואמה סביב העיר אינו שדה רק מגרש ושייך לעיר:

השב תשיבנו לו, פה בא הדבר בכלל ובמשנה תורה פי' פרטיו באורך שאפילו אם הוא רחוק או שאינו מכיר את בעל האבדה שאז יאספנו אל ביתו עד ידרוש אחיו אותה ע"י כרוז, וצריך שתדע שאינו רמאי, כמ"ש עד דרוש אחיך, ששם אחיו מציין הכשרות והנאמנות, וממ"ש ואספת שכולל גם דבר שצריך לאספו בידו, כולל גם השבורה. וממ"ש והשבותו לו באר שיראה שיהיה מה להשיב שאם אוכלת ואינו עושה ימכרנה ויחזיר לו הדמים, וכ"ז שייך לפסוקים שבפ' כי תצא ולכן קצרתי בבאורם: