שמות כא, כט

מתמל שלשם. הרי שלש נגיחות:

והועד בבעליו. לשון התראה בעדים, כמו (בראשית מג ג) העד העיד בנו האיש:

והמית איש וגו'. לפי שנאמר וכי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה, המיתו בנשיכה, דחיפה, רביצה, בעיטה מנין, תלמוד לומר והמית [מכל מקום]:

וגם בעליו יומת. בידי שמים יכול בידי אדם, תלמוד לומר (במדבר לה כא) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

וְאִם תּוֹר נַגַח הוּא מֵאִתְּמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְיִתַּסְהֵד בְּמָרֵהּ וְלָא נַטְרֵהּ וְיִקְטוֹל גַבְרָא אוֹ אִתְּתָא תּוֹרָא יִתְרְגֵם וְאַף מָרֵהּ יִתְקְטֵל:

וְאִין תּוֹר נַגְשָׁן הוּא מֵאִתְמְלֵי וּמִדְקֳדָמוֹי וְאִתַּסְהַד עַל אַנְפֵּי מָרֵיהּ תְּלָתֵי זִמְנֵי וְלָא נַטְרֵיהּ וּמִבָּתַר כֵּן קָטֵל גַּבְרָא אוֹ אִיתָא תּוֹרָא יִתְרְגֵם וְאוּף מָרֵיהּ יִתְקְטֵיל בְּמִיתוּתָא דְמִשְׁתַּלְחָא עֲלוֹי מִן שְׁמַיָא

וגם בעליו יומת קבלו רבותינו ז"ל (מכילתא כאן סנהדרין טו) שהיא מיתה בידי שמים וכמוהו והזר הקרב יומת (במדבר יח ז) ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט) וראיתי שלא בא בתורה בחייבי מיתות ב"ד "יומת" בלבד אבל "מות יומת" נאמר בכולן ואין טענה ממכה אדם יומת (שם כד כא) ולא משבת (להלן לה ב) ונביא המסית (דברים יג ו) שכבר פורש בהם במקום אחר ולא ידעתי טעם לתרגומו של אונקלוס שאמר יתקטל ואולי ירצה לומר כי ראוי הוא שיהרג אלא שיש עליו כופר או רצה לפרש שאמר הכתוב וגם בעליו יומת יהרג כאשר נהרג האיש המנוגח כי יומו יבא או במלחמה ירד ונספה לא ינקה ה' אותו רצה ללמד שהוא חייב בידי שמים למות ביד הורג לא מיתת עצמו כענין והרגתי אתכם בחרב (להלן כב כג) ואמר עוד באונקלוס בפסוק והזר הקרב יומת (במדבר יח ז) יתקטל כי היה סובר כדברי רבי עקיבא שאמר הזר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק (סנהדרין פא)

ואם. אין ספק כי אין כופר למומתי ב"ד. על כן אמרו מעתיקי הדת כי וגם יומת. מיתתו בידי שמים. הנה יהי' זה יומת לפי דעתי כמו עין תחת עין שהוא ראוי שיומת אם לא יתן כופר נפשו. וכל זה בעבור שהוא כתוב יומת ולא ימות:

וגם בעליו יומת - בידי שמים ואם יתן כופר, פטור ממיתה בידי שמים.

וגם בעליו יומת. בדיני שמים חייב, כשאין שם עדים שיחייבוהו בכופר:

ואם שור נגח הוא. בבא קמא פרק כיצד הרגל פליגי אביי ורבא אביי אמר תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו אתא לנגיחה רביעית ורבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו הרי כאן נגיחה חייב וע"כ חיי' ר"ל כשיגח נגיחה רביעית כדאמרינן בפ' חזקת הבתים אימא שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב משמע דכ"ע מודי בה אלא בהא פליגי אביי ורבא דאביי מפיק כל הארבעה נגיחות מקרא גופיה ורבא לא מפיק מקרא אלא שלש ואי קשיא מאי נפקא מיניה ואומר הרב עזרא הנביא ז"ל דנפקא מינה דאביי דארבע נגיחות מקרא גופיה לא מחייב אליבא דר' יהודה אלא א"כ היתה הנגיחה הד' ביום אחד לבדה אחר שלש נגיחות ולרבא אפי' היתה הנגיחה ד' ביום שנגחה השלישית מחייב:

נגח ב' במס' הכא ואידך או נודע כי שור נגח הוא כדאיתא בפ' שור שנגח דילפינן נזקין ממיתה לחייב על הקטנים כגדולים:

והמית איש או אשה. דרשו רז"ל שהכתוב הזה מופנה הוא להקיש ולדון ממנה גזרה שוה לכל הנזקין שבתורה אחד האיש ואחד האשה ואע"פ שאין אנו דנין עכשיו דיני קנסות מ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה, ומשמתינן ליה לההוא גברא דקבע היזקא בביתיה מדרבי נתן מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו שנאמר (דברים כב) ולא תשים דמים בביתך, וארז"ל בבבא קמא האי מאן דבעי למהוי חסידא לזדהר במלי דנזקין. חסידים הראשונים היו קוברים קוציהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהם ומעמיקים להם ג' טפחים כדי שלא תוציאם המחרשה, ומעשה באחד שהיה מפנה אבנים מבית וזרק אותם ברשות הרבים אמר לו זקן אחד ריקא מפני מה אתה מפנה ממקום שאינו שלך למקום שלך לגלג עליו אותו האיש לימים הוצרך האיש ומכר ביתו ונתקל באותן האבנים מיד הזכיר דבריו של אותו הזקן אמר יפה אמר לי מפני מה אתה מפנה אבנים ממקום שאינו שלך למקום שלך וזהו שאמר הכתוב (קהלת יב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך.

וגם בעליו יומת. אין זה בדיני אדם שהרי ארז"ל על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אלא בידי שמים הוא כלשון (במדבר ג) והזר הקרב יומת, (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו שפירושו בידי שמים.

וגם בעליו יומת לפי הפשט דין מיתה עליו שהרי יודע היה שהיה שורו נגחן והוא לא נזהר לשמרו.

ואם שור נגח הוא מתמול שלום. כגון שהוחזק נגדו מב' או ג' פעמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

והועד בבעליו. שהותרו והועדו לשמרו והוא לא שמרו והמית בפשיעתו:

השור יסקל. כמו אותו שלמעלה:

וגם בעליו יומת. לפי הפשט פעמים שהוא חייב מיתה כגון הניח אותו לילך לדעת כדי שיהרוג אדם שהוא שונא והורג אז חייב מיתה דהוה ליה כמו שהרגו בידים כמאן דמשקיל עליה בידקא דמיא ולפי הפשט נראה שאם ירצו היורשים ימות ואם ירצו יקחו דמים:

והועד בבעליו. אמר לשון רבים, נתכון לומר שאם היו לו שני בעלים – חיבים שניהם מיתה, ולא יהיו כשנים שהרגו אדם כאחת שפטורין למאן דאמר (בבא קמא כו:), כי התם פטורין ממיתה בידי אדם וחיבים בידי שמים וכאן פטורין ממיתה בידי אדם וחיבים בידי שמים. ובכופר, להיותו ממון, חיבין אפילו בידי אדם:

וגם בעליו יומת. לפי סדר הלשון היה ראוי לכתוב העונש החמור תחלה. ואח״כ העונש הקל וללמדנו שלא נפטר בדרבה מיניה. וא״כ אין הלשון מדויק להקדים מיתת השור לבעליו. אלא בא ללמדנו שאין הכונה יומת ממש אלא בידי שמים. ומ״מ נראה שלא להוציא משמעות יומת מידי פשוטו ג״כ. וה״פ שהוא מיועד לבא לידי מיתה בב״ד שאחר שלא שמר שורו המועד לכך ניכר שקל עליו חומר ש״ד וסופו שיהרוג הוא את האדם. וגם עונשו בידי שמים יביאנו לכך כדכתיב והאלהים אנה לידו. ויומת ע״י גואל הדם או ב״ד:

ואם שור נגח הוא. מחלק בין תם למועד, ופי' בכאן שלשה הבדלים: א) והועד בבעליו שצריך העדאה והתראה, ב) כופר יושת עליו, ג) שבעבד ואמה יתן שלשים שקל, שגם זה קאי במועד, שאם נאמר שזה גם בתם, היל"ל זה קודם כי יגח אחר דין מכה עין עבדו היל"ל וכי יגח שור עבד או אמה, ואח"ז היל"ל וכי יגח שור את איש או את אשה, עיין בירושלמי שם, ושני חלוקים אמר אח"כ בפ' וכי יגוף שור איש את שור רעהו, וכל אלה הבדלים החמשה מבוארים בכתוב. ובזה לא יקשה שלמאי דקיי"ל פלגא נזקא קנסא יש עוד הבדל דתם אינו משלם עפ"י עצמו ומועד משלם עפ"י עצמו כמו שמקשה בגמרא (דף טו), דכאן לא חשיב רק ההבדלים המפורשים בכתוב וזה אין מפורש רק ידעינן מסברא, ורק על המשנה שחושב חלוקי הדינים יצדק קו' זו לא על המכלתא שחושב פי' הכתוב ופרטיו המפורשים:

ואם שור נגח הוא מתמול שלשום. מבואר במשנה פ"ב דב"ק (דף כ"ג ע"ב) שדעת ר' יהודה שמועד כל שהעידו בו שלשה ימים, ואמרו בגמ' אמר אביי מאי טעמא דר"י, תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית, רבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב. והנה גם אבוי לא יוציא מלת תמול מפשטי' שמציין יום שלפניו, רק שדקדק שעפ"י יסודי הלשון צריך לבא מ"ם היחס גם על מלת שלשום, והיל"ל מתמול ומשלשום, כמ"ש בארך בהתו"ה אחרי (סי' י"ז) וע"כ פי' שמלת תמול נסמך על שלשום ר"ל תמול של שלשום שהוא יום הרביעי, שכן מוכרח לפרש מ"ש שמות (ה' י"ד) מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום, שיוכרח לומר שתמול והיום לא כלו חקם כמו שעשו בתמול של שלשום היינו שני ימים קודם לתמול, וכן במ"ש והוא לא שונא לו מתמול שלשום שפי' בספרי כל שלא דבר עמו ג"י מחמת איבה פי' ג"י חוץ מהיום ור"ל תמול של שלשום, וסברת רבא שפי' מתמול ומשלשום חסר פה אות היחס, וכבר בארו הפוסקים שגם רבא ס"ל שלא נעשה מועד עד נגיחה רביעית רק שלרבא משלם בנגיחה ד' אפילו ביום השלישי כמ"ש התוס' בשם ר' עזריאל, וכתבו שרש"י חזר בו ממ"ש בפי' הגמ' דבג' נגיחות הוה מועד, כי גם לרבא פי' אם שור נגח הוא היום ותמול ושלשום שהם ג' ימים ועדיין הוא תם ומעתה אם לא ישמרנו ויגח בכעס רביעית הוה מועד, וז"ש במכלתא יום ואמש ושלפניו זה שור תם [דלא כגי' הילקוט שמחק זה], ומה שלרבא יוכל להיות נגיחה רביעית ביום השלישי מפני שלפי פי' לא נזכר בכתוב רק ג' ימים, ור"מ סובר שכ"ש שג"פ ביום א' הוה מועד וכמ"ש בגמרא ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש ומ"ש מתמול שלשום שאם לא היו ביום א' צריך עכ"פ שיהיה בג"י רצופים. והנה בחזרה ממועד לתם אמר במשנה לר' יהודה שיחזור בו ג"י ולר"מ כל שהתינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח, ובמכלתא לא הזכיר שר' מאיר חולק, בחזרה ומזה מבואר כמ"ש הר"ן והרא"ש שמ"ש כל שהתינוקות ממשמשים בו היינו שזה מהני אפי' ביום אחד, ומודה ר' מאיר דגם חזרה דג' ימים ואינו נוגח מהני:

והועד בבעליו. עד שאחריו ב' מורה בכ"מ על ההתראה, ואם בא על הגדת העדים בא בלא קשור או ביחס הפעול, ואחתום ואעד עדים (ירמיהו ל״ב:י׳) ואעידה לי עדים נאמנים (ישעיהו ח׳:ב׳), ויעדהו לאמר ברכת אלהים (מלכים א כ״א:י׳), ופה מורה על ההתראה וכמ"ש בב"ק (דף כד) עד שיעידו בו בפני ב"ד ובפני בעלים:

ולא ישמרנו, זה כפול גם בפ' וכי יגוף שור איש את שור רעהו, ושם כתוב ולא ישמרנו בעליו, ולמה אמר זה שני פעמים, ולמה אמר זה במועד ולא בתם. והנה ר"מ ור"י פליגי במשנה [דסוף פ' שור שנגח] דר"מ ס"ל דאם קשרו בעליו במוסרה שהוא שמירה פחותה חייב גם במועד דגם מועד צריך שמירה מעולה, ופי' ולא ישמרנו שלא ישמרנו שמירה מעולה, כמו שיתבאר הטעם בסמוך, מפרש שכפל ולא ישמרנו, שמן מ"ש פה ולא ישמרנו, נפרש שהוא פועל סתמי, כגון שמסר אותו לשומר חנם שכלתה שמירתו בשמירה פחותה לכן חייב בעליו וכמ"ש בגמרא (דף מה), אבל אם שמרו בעצמו אף שמירה פחותה פטור, לכן אמר שנית ולא ישמרנו בעליו, שאף אם בעליו הוא בעצמו השומר אם לא שמרו כראוי בשמירה מעולה רק במוסרה חייב כי לא שמור הוא שצריך שמירה מעולה, ור' יהודה ס"ל (שם) דמועד סגי ליה בשמירה פחותה א"כ מ"ש ולא ישמרנו בעליו שמדבר שבעלים בעצמם שומרים היינו שלא שמרו כלל. כי אם שמרו שמירה פחותה שמור הוא זה לענין מועד שכל העולם שומרים א"ע ממנו ודי לו בשמירה פחותה, אם כן לדידיה מ"ש פה ולא ישמרנו סתם שמדבר בפועל סתמי שמסרו לשומר מיירי אף שהש"ח שמרו שמירה פחותה המוטלת עליו בכ"ז חייב הבעה"ב יען שמסר אותו לרשות אחר. ובזה מצאנו מקור ומבוע לדברי הרמב"ם המופלאים שכתב [בפ"ד מה' נזקי ממון ה"ד] שאם מסר בהמתו לש"ח או לנושא שכר או לשוכר ושמרוה שמירה מעולה ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבים, שהתפלאו כולם על מה חייבים הבעלים אחר ששמרו שמירה מעולה, וכמו שהשיג עמו הראב"ד והטור (סי' שצ"ז), והכסף משנה הביא שהרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל הגיה ומחק הדברים ובכ"ז הביא דבר זה בש"ע, והב"ח והסמ"ע מחקו הדברים. אבל מצאתי שגם הסמ"ג והר' ירוחם כתבו שהבעלים חייבים, ולפי מה שפרשתי מקורו טהור מן המכלתא, שכמו שלר' יהודה הגם שס"ל דמועד די בשמירה פחותה אם מסרו לשומר חייבים הבעלים, שפי' שאם לא ישמרנו בעצמו חייב בכל אופן, כן בד' שומרים אף אם שמרו שמירה מעולה חייבים הבעלים ולא כדמשמע מקו' הגמרא (בדף מ"ה ע"ב) במ"ש ואי כר"י וכו' ניתני חוץ משומר חנם, אולם לדעת החולקים על הרמב"ם בזה י"ל שר' יהודה לא דייק מ"ש שתי פעמים ולא ישמרנו כי זה לא נזכר רק לר' מאיר, ועתה נבאר סברות ר"מ ור"י לפי עומק הלשון כפי שבארו חכמי התלמוד (בדף מ"ה ע"ב) שר"מ סבר סתם שורים לאו חזקת שימור קיימא ר"ל שאין דרך העולם לשמרם, וא"כ במ"ש שתם חייב משמע שחייב מפני שלא שמרו כלל אף שמירה פחותה [אחר שכן מנהג העולס] ולא צריך לומר גבי תם ולא ישמרנו כי מסתמא לא שמר כלל כמנהג, וא"כ למה פרט במועד ולא ישמרנו הלא זה נדע מעצמנו כמו שלא פרט זה בתם, ע"כ בא לדייק שלא שמר כראוי בשמירה מעולה כי שמירה פחותה לא נקרא שימור בזה. וממילא למדנו שה"ה בתם צריך שמירה מעולה שבעינן ממ"ש או בן יגח או בת יגח שתם שוה למועד, ור' יהודה ס"ל דסתם שורים דרך העולם לשמרן וא"כ מה שמחייב בתם הוא מפני שלא שמרו שמירה מעולה, וא"כ למה אמר במועד ולא ישמרנו שהלא נדע זה מעצמנו כמו שידעינן זה בתת בלעדי הכתוב, וע"כ שפי' שלא ישמרנו כלל אפי' שמירה פחותה. וזה מבואר עפ"י מה שכללתי באילת השחר [כלל פ"ט וכלל קמ"ה] שבאשר יש שמות ופעלים שבדרך הדיוק י"ל הוראה אחרת, והוראה אחרת כשיבואו בהרחבה, אם כופל הלשון שלא לצורך אז אם לפי הסברא החיצונה יבא השם בדיוק מורה הכפל שפה בא בהרחבה, ואם לפי הסברא החיצונה יבא בהרחבה בא הכפל להראות שפה בא בדיוק, וזה עצמו מ"ש אין רבוי אחר רבוי אלא למעט, וכמ"ש בכ"מ, ופה פעל ישמרנו בדרך הדיוק מורה שמירה מעולה ובדרך ההרחבה כולל כל שמירה וע"י שבא ולא ישמרנו שלא לצורך ידעינן שפא בדרך ההרחבה הפך מן הסברא החיצונה שהייתי סובר שצריך שמירה מעולה, ועיין בגמ' יתר פרטי הדברים בזה, ומ"ש והמית איש או אשה מופנה וכו' התבאר למעלה:

השור יסקל, הוצרך ללמד זאת כדי שלא נאמר אחר שמשלם כופר לא יסקל השור וגם מטעם שיצא לידון בדבר החדש חיוב כופר הוצרך להחזירו לכללו ועיין בש"ר מ"ש בזה, ורע"א שבא ללמד ששקילת השור דומה כמיתת בעלים שיהיה בעשרים ושלשה כמ"ש בסנהדרין (דף טו), ומ"ש הקיש מיתת בעלים למיתת השור כלל ג"כ מ"ש בב"ק (דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה נקי) שלר"ע בהרג שלא בכונה פטור מכופר וגם למ"ש [בדף מ"ג תוס' ד"ה אמר רבה] יסבור כן ר"ע לשטת רבה, שזה משום דמקיש מיתת בעלים למיתת השור, ומ"ש מה מיתת בעלים בכ"ג זה משום דמקיש גם בהפך מיתת השור למיתת בעלים שמטעם זה צריך לגמור דינו של שור בפניו כמ"ש בב"ק (דף מה) ושור שהרג את הטרפה פטור כמ"ש בסנהדרין (דף עח), ונקיט חדא מגו טובא:

וגם בעליו יומת. פי' שחייב מיתה בידי שמים שלכן יתן פדיון נפשו שאם הפי' יומת בידי אדם אין מועיל פדיון, שאין לומר שגם בידי אדם מועיל פדיון אחר שלא הרג בעצמו רק ע"י שורו, משיב שלכן אמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות שמה שמוסיף אשר הוא רשע למות ר"ל כל שחייב מיתה בידי אדם, כל שהוא רשע למות אף שלא רצח בעצמו אין מועיל כופר. ובזה מגלה שמ"ש פה יומת היינו בידי שמים, ועיין בסנהדרין (דף טו ע"ב) ששם למדו באופן אחר, וכתב הרמב"ן וראיתי שלא בא בחירה בחייבי מיתות ב"ד יומת בלבד, אבל מות יומת נאמר בכולם, ואין טענה ממכה אדם יומת ולא משבת ונביא המסית שכבר פי' בהם במק"א, ות"א יתקטל פי' שראוי למות וכ"כ הראב"ע, ויונתן תרגם ואוף מארי' יתקטל במיתותא דמשתלחא עלוי מן שמיא:

ע תמול ושלשום ונגיחה שנגח היום (נח"י) ובא ללמד שאינו חייב אלא בנגיחה רביעית:

פ דקרא יתירא הוא שכבר כתיב וכי יגח שור את איש וגו' ומת ומיד אחריו ואם שור נגח הוא מה תלמוד לומר עוד והמית לרבות בכל מידי שהמית דומיא דקרן. (קצ"מ) והא דלא נקט רביצה י"ל דכייליה בדחיפה: