שמות כא, כח

וכי יגח שור. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהוה:

ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפלו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה בהנאה מנין, תלמוד לומר: ובעל השור נקי כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו ופשוטו כמשמעו לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת, הצרך לומר בתם ובעל השור נקי:

וַאֲרֵי יַגַח תּוֹרָא יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וִימוּת אִתְרְגְמָא יִתְרְגֵם תּוֹרָא וְלָא יִתְאָכֵל יָת בִּסְרֵהּ וּמָרֵהּ דְתוֹרָא יְהֵי זַכָּאָה:

וַאֲרוּם יִנְגַשׁ תּוֹר יַת גְּבַר אוֹ יַת אִיתָא וִימוּת יִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם תּוֹרָא וְלָא יִתְנְכֵס לְמֵיכוּל יַת בִּשְרֵיהּ וּמָרֵיהּ דְּתוֹרָא יְהֵי זַכְּאַי מִדִּין קְטוֹל וְאוּף מִדְמֵי עַבְדָא וְאַמְהוּ

וכי יגח. הזכיר זאת הפרשה. בעבור אם יגח השור עבד או אמה. וזה האיש והאמה ישראלים. והזכיר האשה. ולא עשה כן בפסוק מכה איש ומת. כי מנהג הל' להזכיר הנכבד שהוא הזכר והוא הדין לנקבה והזכיר האשה עתה בעבור שיש מקומות שאין מנהג האשה לצאת חוץ מהעיר לשדה אל מקום ששם השורים שלא יחשוב אדם ויערער ויאמר למה שנתה המנהג ובעבור זה כתוב אחריו או בן יגח או בת יגח. כי משפט מכה איש שוה הוא שיהיה גדול בשנים או קטן והזכיר הבן והבת שהם קטנים שלא יערער בעל השור על האבות שהיה עליהם לשמרם:

סקול יסקל השור. טעם ולא יאכל את בשרו כמו הנבלה שיאכלנה גר שער או נכרי. וקדמונינו אמרו כי כל מקום שכתוב בו לא יאכל הוא אסור בהנאה:

ובעל השור נקי. מעונש:

סקול יסקל השור - לפי הפשט:

ולא יאכל את בשרו - לא לנכרי ולא לכלב לאחר שנסקל ואף על פי שהנבלה וטריפה כתוב בם: או מכור לנכרי לכלב תשליכון אותו, כאן אינו מותר בהנאה לאחר סקילה. וחכמים פירשו: משנגמר דינו אסור, אפילו שחטו לאחר גמר דין.

ובעל השור נקי - כל זמן שלא הועד בו.

סקול יסקל השור. פירש"י ממשמע שנא' סקול יסקל השור איני יודע דלא יאכל דנבלה היא ונבלה אסורה באכילה אלא מלמד שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה. וא"ת אימא דלא יאכל אתא לבן פקועה דניתר בשחיטת אמו ואתא האי קרא למימר דאם אותו בן פקועה נגח ונסקל שאע"פ שאינו נבלה יהא אסור. וי"ל כיון דבן פקועה ניתר בלא שחיטה א"כ הוה ליה כמו שנשחט קודם גמר דינו דקים לן דמותר בשחיטה:

ולא יאכל בגימט' ולא הנאה:

וכי יגח שור את איש. הזכיר באדם לשון נגיחה אבל בבהמה בשור שהמית שור הזכיר נגיפה ואמר וכי יגוף, ואמרו רז"ל בבבא קמא אדם דאית ליה מזלא הזכיר בו נגיחה כלומר שעשה במתכוין ובהשגחה פרטית בהמה דלית לה מזלא הזכיר בה נגיפה כלומר בדרך מקרה.

סקול יסקל השור. אין מיתת השור לקחת הדין מן השור אלא לקחת הדין מבעליו כדי שיזהר בשמירתו ואם לא יזהר הרי הוא יודע שיפסיד ממונו, זהו על דרך הפשט והוא דעת הרמב"ן.

אמנם יש דעת אחרת כי שור שהמית את האדם והוא הדין חיה ועוף שהמיתו על כל פנים נקשר בו הכח שנקשר בנחש הקדמוני ולכך המשילו חכמים מכת הדבר לנגיחת השור ממה שאמרו במסכת תענית ריש פרק סדר תעניות דאמר שלשה מתים ביום אחד אין זה דבר, בשלשה ימים בזה אחר זה הרי זה דבר, וכן בשור אם נגח שלשה פעמים ביום אחד אין זה מועד, שלשה פעמים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה מועד שנאמר ואם שור נגח הוא מתמול שלשום דברי ר' יהודה, ופליג עליה ר"מ דאמר רחק נגיחותיו חייב קרב נגיחותיו לא כ"ש ואעפ"כ קיי"ל כרבי יהודה, ואמרו עוד שהשור בימי ניסן השטן מרקד לו בין קרניו וידוע כי הוא מושך כח ממדת הדין שכתוב (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל, ומעשה עשו חכמים בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לב"ד וסקלוהו ודבר הכתוב בהווה כשהזכיר שור אבל הוא הדין לשאר בעלי חיים.

וכבר ידעת כי בזמן התלמוד היה השטן מתדמה ומתראה לעיני הבריות עד שהוצרכו לבקש רחמים שיתעלם מהם.

וכי יגח שור את איש ע״כ נזקי אדם באדם מכאן ואילך נזקי שאר בריות באדם.

וכי יגח שור את איש נגיחה שייכא גבי אדם ונגיפה בבהמה לפי שיש לו לאדם מזל ואין השור ממיתו אלא נגחו, אבל בהמה אין לה מזל ואין מוראה על חברתה וממיתה.

סקול יסקל השור וא״ת אם התם בסקילה מועד לא כ״ש השור יסקל למה לי, אלא לא אם אמרת בתם שהוא בסקילה היינו לפי שאינו משלם כופר תאמר במועד שמשלם כופר, ת״ל השור יסקל. וא״ת מאחר ששור תם נהרג כשהרג את הנפש היאך נעשה מועד לשתים או לשלש פעמים, אלא י״ל כגון דערק לאגמא בנגיחות ראשונות, אי נמי שמכירין בעל השור ואין מכירין השור ואמרי ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך כדאיתא בבבא קמא.

ולא יאכל את בשרו ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שלא יאכל, אלא לומר לך אע״פ שסתם נבלה מותרת לכלבים זו אסורה.

ובעל השור נקי כל זמן שלא הועד בו.

ולא יאכל את בשרו. אפי' לגוי ואפי' לכלבים שאסור בהנאה ורבותינו דרשו שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור מדקאמר את בשרו דהוי ליה למימר לא יהנה ממנו אדם:

ובעל השור נקי. משום דלקמן שנא' במועד וגם בעליו יומת אמר הכי ובעל השור נקי ורבות' דרשו לאסור הנאת עורו משום דלא אמר למעלה כי אם בשרו וזה נקי מיותר הוא דאם שתק הכתוב פשוט דהוא נקי דלא הייתי מחייבו מה של חייבו הפסוק אלא כאדם האומר יצא פלוני נקי מנכסיו:

וכי יגח וגו׳ את איש. טעם אמרו את, יתבאר על דרך אמרם בגמרא (סנהדרין עט,א) נתכון להרוג שמעון והרג ראובן חיב, שהרי נתכון להרוג מי שחיב עליו. והוא אמרו את איש לרבות כל שנתכון לאיש, הגם שהרג אחר שלא נתכון לו. ודוקא נתכון לאיש, אבל נתכון לבהמה והרג האיש פטור, כדאמרינן שם (סנהדרין עח,ב).

ומת. פרוש, אפילו מת אחר זמן, כל שמת מחמת נגיחה, וכן משמע מדברי רש״י (בבא קמא מא.) בפירוש סוגית סכן שלשה בני אדם ולא מתו, יעוין שם.

ולא יאכל את בשרו. ואם אכלו לוקה, אבל שאר הנאות הנשמעות מאמרו ״ובעל השור נקי״ – הגם שאסור אינו לוקה, ולזה לא כלל הכל בכללות אחד.

וכי יגח שור. ידוע שה״ה כל בע״ח והא שפי׳ הכתוב שור יבואר לפנינו:

וכי יגח שור את איש. היה ראוי שיסמיך דיני שור, שור שנגח אדם ושנגח שור, ופי' חז"ל שזה שייך למה שדבר למעלה במכה איש ומת שכולל כל מכה, ובאר הפרטים דין המזיד והשוגג, ומכה אביו ומכה עבדו, ובאר ששור המכה יצא מכלל מכה איש להחמיר שחייב סקילה, ועז"א לכך נאמר בפ' זו ר"ל שהוא מענין הפרשה, וכבר הבאתי בפ' אמור (סי' כא) בשם הרלב"ג שבכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה מות יומת ואח"כ יאמר באיזה מיתה יומת, כמו מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ׳:י״א), מות יומתו שניהם דמיהם בם (שם), ולפ"ז בארתי שם מה שבבת כהן שזנתה אמר סתם באש תשרף, כי שם ידעינן שחייב מיתה אפילו בישראל כי היא ארוסה או נשואה, וכן כאן היל"ל מות יומת סקול יסקל, רק שהמיתה נודע מעצמו כי גם הוא בכלל מכה איש ימת:

וכי יגח שור. שם שור בא לדוגמא מפני שדרך השור ליגח, וכן בכ"מ, כמו לא תחסום שור בדישו (דברים כ״ה:ד׳) מפני שדרך השור לדוש, ואמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט״ו:י״ט), שדרך לעבוד בשור ולגוז הצאן, כמ"ש בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קלז), וכמ"ש במשנה דס"פ שור שנגח אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולתשלומי כפל כו', ובגמ' שם דנכן כתיב בדברות הראשונות ובהמחך ובדברות האחרונות כתיב שורך וחמורך וכל בהמתך ששורך וחמורך מיותר, ללמד ליתר מקומות שכתב שור או חמור שדבר הכתוב בהוה שדרך לעשות מלאכה בשור וחמור, לכן אמר למען ינוח שורך וחמורך שדרך הכתוב בכ"מ לתפוס דבר ההוה, ולבל נטעה שבא בדוקא הוסיף וכל בהמתך (ועיין בתוספתא כ"ו דב"ק), וכן מ"ש כי יגח בא לדוגמא שה"ה בכל אופן שהמית ותפס יגח שכך דרך הרגיל שכן גבי מועד תפס לשון והמית, ושלא תאמר לחלק שבמועד שחמור שמשלם כופר א"צ נגיחה דוקא ובתם שקל צריך נגיחה דוקא, אמר שלכן כפל והמית איש או אשה, שהוא מיותר שכבר אמר וכי יגח שור את איש או את אשה כדי להשוות הלשון והמית עם כי יגח, שגם מ"ש כי יגח היינו שהמית, וכבר בארתי למעלה (סי' סט) שר' יאשיה ס"ל שמ"ש והמית איש או אשה צריך ללמד על כל הפרשה שאשה בכלל, ואתיא ברייתא דכאן כר' יונתן שאמר שם שמ"ש והמית איש או אשה לתלמודו בא ומפרש פה שהוא ללמד שנעשה כל המיתות בנגיחה עמש"ש, ובמ"ש או בן יגח או בת יגח ללמד שחייב על הקטנים כגדולים, י"ל שזה נאמר רק במועד שמשלם את הכופר לא בתם, ופי' שלכן כפל פעל יגח שהיל"ל או בן או בת יגח, ובא ללמד שבכל אופן שיגח אף תם הנוגח, כמו שבארתי באילת השחר (כלל קנו) שלפעמים נשנה הפעל להורות שבכל אופן שיעשה הפעל כן דינו, בשגם שלשון נגיחה נאמר בתם ולא במועד, ומרמז אף נגיחת התם, ורשב"י באר עוד שא"א ללמוד מן הדין מן אדם ההורג דיש לדחות לאדם ההורג קטנים חייב שכן חייב בנזקים אף שלא במתכוין דאדם מועד לעולם, משא"כ השור שפטור בהזיק שלא בכונה, ואזדא ר"ש לטעמיה שס"ל בב"ק (דף מ"ד ע"ב) שנזקיו של שור שלא בכונה פטור דיליף מקטלא, והגמ' (שם ע"א) שאמר על ק"ו זה משור באדם שעשה בו קטנים כגדולים, לא א"א אדם באדם שחייב בארבעה דברים ולא אמר שחייב בשלא מתכוין אתיא כר"י שסובר דנזקי שור שלא במתכוין חייב דיליף מכופר:

סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו. פי' אף אם שחטו קודם סקילה אחר שנגמר דינו אסור באכילה, וכן פי' בגמ' (ב"ק מא, קדושין נו ובכ"מ) וכן תרגום יונתן ב"ע ולא יתנכס למיכל ית בשריה, והראב"ע והרשב"ם פי' שר"ל שאין דינו כנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד), שגם גר ונכרי לא יאכלו, ובאמת בגמרא מקשה דלמא האי לא יאכל להיכא דסקלי' מיסקל דאסור בהנאה כדר' אבוה דאמר כ"מ שנאמר לא ואכל לא תאכל איסור אכילה והנאה במשמע, ומשיב דהנ"מ היכא דנפק"ל איסור אכילה והנאה מקרא מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא, אי ס"ד האי לא יאכל איסור הנאה הוא לכתוב לא יהנה א"נ לא יאכל, את בשרו ל"ל דאע"ג דעבדי' כעין בשר. עכ"פ מבואר מדברי הגמרא שהשתא שמפרש לא יאכל את בשרו אם שחטו אחר שנגמר דינו ידעינן מזה גם איסור הנאה וכמש"ש ע"ב בפי', ויקשה מאד מ"ש במכילתא אין לי אלא באכילה מנין שאף בהנאה אסור, הא לא יאכל משמע איסור אכילה והנאה לכ"ע, וצ"ל דשאלת המכילתא מנ"ל דאסור בהנאה היכא דשחטו דלמא לא יאכל מורה דאסור באכילה אס שחטו. ואמר יאכל בנפעל לאשור בהנאה אחר סקילה ובזה לא יכול לכתוב לא יהנה, כי מלא יאכל נפקא גם איסור אכילה אם שחטו ועבדיה כעין בשר, ועז"א שיש ק"ו מע"ע, והיינו שסתם מכילתא ר' ישמעאל, ור' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר ס"ל דע"ע אסורה בהנאה מחיים [כמ"ש בקדושין דף נז ובכריתות דף כה]. והנה ר' ישמעאל שס"ל דע"ע אסורה מחיים ס"ל כר' ינאי בקדושין (דף נז) דכפרה כתיב בה כקדשים ולזה אסורה מחיים, כמ"ש התוס' חולין (דף פב ד"ה אמר ר' ינאי), לכן אמר מה ע"ע שמכפרת וכו', ור' יצחק סובר דע"ע שחיטתה אוסרתה ולא ס"ל דמכפרת, ואמר שבכ"ז יש ק"ו ששור הנתקל יאשר בהנאה לאחר סקילה מע"ע, וממילא ידעינן שאסור באכילה ובהנאה אם שחטו לאחר שנגמר דינו ממה דכתיב יאכל היו"ד בציר"י דמשמע איסור הנאה לכ"ע, דאין לומר שבא ללמד לאסור בהנאה לאחר שנסקל דע"ז א"צ קרא, כי ידעינן מק"ו מע"ע שאף שאינה מכפרת אינה מטמאה את הארץ וכו' וז"ש ר' יצחק אמר א"צ, ר"ל שא"צ קרא דלא יאכל בציר"י על אחר סקילה רק על אם י שחטו קודם שנסקל, ורבי אמר שידעינן איסור הנאה מפרים הנשרפים:

ולא יאכל את בשרו. אחרי הנפעל לא יצדק מלת את המורה על הפעול, והמדקדקים נאלצו בזה, וזה הכריח לחז"ל לדרוש מלת את דפה מענין מלת הצירוף כמו עם, כמו שנמצאו שיתוף אתו עמו, ופי' בב"ק (דף מ"ב) ובכ"מ על הנאת עורו, וזה לר"ע שדריש את, ור' ישמעאל לא דריש את כמ"ש בחגיגה (דף י"ב) ולמדו ר' ישמעאל מק"ו מחטאת ומ"ש את להביא עורו הוא למאן דדריש את:

ובעל השור נקי. לדעת ר' יהודה הוא נגד מ"ש במועד וגם בעליו יומת פי' שחייב מיתה בידי שמים, אמר שבתם הוא נקי מעונש זה. והנה יפלא הלא במועד פי' שחייב מיתה בידי שמים ולכן כופר יושת עליו ובזה פטור ממיתה ואיך יעלה על הדעת שהתם יתחייב מיתה בי"ש ולא יהיה לו כפרה וא"כ התם חמור ממועד. ונראה שר' יהודה לשטתו שס"ל (בדף י"ח ומ"ח) שצד תמות במקומה עומדת וא"כ מה שמשלם כופר הוא על מועד כמ"ש בש"מ, ולפ"ז יל"פ שמ"ש וגם בעליו יומת הוא על צד תמות שע"ז אין כופר כי משלם מגופו וכופר ישית עליו על צד מועד, לכן אמר שבעל השור נקי וממילא ידעינן שמ"ש וגם בעליו יומת הוא שעל צד מועד ראוי למות ומשלם כופר, וצד תם פטור, ומ"ש נקי מחצי כופר ומדמי ולדות ומדמי עבד כן ס"ל לכולהו תנאי רק פליגי איזה צריך ללמד שכ"א ה"ל ששנים האחרים נדע מעצמנו וכמ"ש בגמרא ובתוס' (דף מ"א מ"ב), וכן מבואר בירושלמי (פ"ה ה"ה) רק שתחת ר' שמעון בן עזא גריס בגמרא ר' אליעזר ותחת רבן גמליאל גריס ר"ע ותחת ר' עקיבא גריס ריה"ג ולדידיה תם חייב בחצי כופר. עיי"ש ועיין בירושלמי שם:

ס ילפינן שור שור משבת כו' כמו שפירש"י על פסוק שור או חמור: