שמות כא, ל

אם כפר יושת עליו. "אם" זה אינו תלוי, והרי הוא כמו (לקמן כב כד) אם כסף תלוה, לשון אשר זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר:

ונתן פדיון נפשו. דמי נזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק:

אִם מָמוֹן יְשַׁווּן עֲלוֹהִי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁהּ כְּכֹל דִי יְשַׁווּן עֲלוֹהִי:

בְּרַם אִין קְנָסָא דְמָמוֹנָא יִתְשַׁוֵּי עֲלוֹי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ כְּכָל מַה דִּישַׁווּן עֲלוֹי סַנְהֶדְרִין דְּיִשְרָאֵל

אם כפר יושת עליו בעבור היות הכפר כפרה כענין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לב"ד לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בעבור זה אמר "אם"

אם כופר. אין זה הפך ולא תקחו כופר כי הכתוב שם הוא רוצח גמור. וזה לא רצח רק נענש בעבור שלא שמר שורו להיותו קשור. או השור התיר עצמו שלא נקשר כראוי. או שלא מצא הפתח סגור ויצא והזיק:

יושת עליו. על פי הדיינין:

אם כופר יושת עליו. אם יעידו עדים באופן שיחייבוהו דיינים בכופר:

פדיון ב' במסורה הכא ואידך ויקר פדיון נפשם רמז למ"ד כופרא כפרה בשביל שיקרה נפשם בעיני הקב"ה נתן להם כופר לכפרה:

פדיון נפשו בגי' הדמים של מזיק, ובגי' הדמים של נזק:

אם כפר יושת עליו. אין אם זה ספק אלא חובה כמו (שמות כ״ב:כ״ד) אם כסף תלוה, וכל כפר הוא כפרה כענין הקרבנות ואין כופין אותו לבא לב"ד לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו.

ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. מלמד שאם נתן ככל אשר יושת עליו פדיון נפשו הרי הוא נצול שנאמר (איוב ל״ג:כ״ד) פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, וזה הדין בחייבי מיתה בידי שמים כגון זה שלא הרג אלא היה סבה לשורו שהרג בשלא שמרו יש לו פדיון, אבל ההורג אין לו פדיון שנאמר (ויקרא כ״ז:כ״ט) אך כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת.

אם כפר יושת עליו שהיורשים רוצים ליקח כופר מהריגת אביהם.

ככל אשר יושת עליו מאחר שלא הרגו בידים ב״ד רשאין לשום עליו כופר הואיל והיורשים מתרצים בדבר.

אם כופר אינו מן הנמנין חובה כמו שפי׳ גבי ואם מזבח אבנים.

ואם כופר יושת עליו. הב"ד שלא הניחו מדעת ונתן פדיון נפשו א"נ הכי קאמר יומת כלומר דין מיתה עליו שלא מהר וידוע בו שהוא נגחו אלא מפני שלא עשה בידים יכולין ב"ד לשום עליו כופר ורבות' פיר' מאי יומת יומת בממון שעל רציחתו אתה הורג ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

ואם כופר יושת עליו. כלומר אם ירצו היורשין ליקח ממנו כופר דרוב בני אדם זילא הוא ליקח דמים וממון על מיתת אביהם אפי' למאן דאמר דמי מזיק שאביהם נישום כעבד כדאמרינן גבי ההוא חמרא דעלם ידא דינוקא וכו' ומסקנא דאמר אבוה דינוקא הואיל ונישום כעבדא לא בעינא דזילא בי מילתא ומכ"ש על אביהם ומשום הכי כתב ואם:

פדיון נפשו. נחלקו בפרק ארבעה וחמשה (בבא קמא מ,א) בשל מי שמין, אם בשל מזיק אם בשל נזק. והיה נראה כי להאומר בשל מזיק, אם המית שור של שני בני אדם – חיבין לשלם דמי כל אחד מהם, כי כלן נתחיבו לשמים. ולהאומר של נזק – אינם חיבין אלא דמי הנזק. וקשה, אם כן מאי בעי שם רב נחמן לרב אחא בר יעקב אם חיבין לתת כופר כל אחד שלם, הלא דבר זה מחלוקת התנאים? אלא ודאי דהן אמת להאומר בשל מזיק ודאי שצריך לשלם שני כפרים, מידי דהוה שהמית שור אדם גדול ששוה מאתים לאדם ששוה חמשים, שחיב לשלם ולא יגרע אם יחלקו לשני גופים, וחיבים לתת דמי כופר שנים. ובעיא דרב נחמן היא אלבא דחכמים שסוברין שמין בשל נזק. וכן משמע מדברי רמב״ם שפסק פרק י״א מהלכות נזקי ממון בדין דמי כופר ששמין דמי הנהרג, ובשור שני שותפין פסק (שם פרק י) שחיבין לתן כופר שלם לכל אחד, והבן. וטעם שפסק רמב״ם לחומרא משום דהויא ספק כופר נפש.

ואם קדם גואל הדם והרג את זה קודם שיתן פדיון נפשו, נראה לי שנהרג עליו, שלא פטר הכתוב אלא הריגת הורג ביד בשוגג מדין יחם לבבו, אבל אם שורו הרג אין כאן יחם לבבו כהורג ביד.

אם כפר. הוא ממון כלשון המקרא ש״א ומיד מי לקחתי כפר:

ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. לבד תשלומי ממון עליו לקבל תשובה בתענית וצדקה וכדומה:

אם כפר. פי' הרמב"ן בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לב"ד לחייבו בכך ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנים אותו, בעבור זה אמר אם בב"ק (דף מ) נשאר בספק אם ממשכנים אותו וכבר פסק הרמב"ם שממשכנים אותו. ורש"י פי' אם זה כמו אם כסף תלוה, אבל ראינו שלא חשב זה במכלתא (יתרו פ' י"א, משפטים פ' י"ט) בין ג' אם שהוא חובה, (וחז"ל בב"ק (דף מ"ג ע"ב) פי' אם כופר לרבות כופר שלא בכונה, שאף שלח נתכוון השור לזה שאז אינו נסקל ואין בעליו חייבים מיתה בי"ש בכ"ז חייב כופר, וע"כ לא יכול לומר כופר יושת שמשמע שרק אם השור יסקל אין יושת כופר, ור"ל שבכל אופן יושת עליו כופר, ואף שרק כופר לבדו יושת עליו בכ"ז ונתן פדיון נפשו, וכבר בארתי באילת השחר (כלל צג) שכל שם שבא אחר מלת אם, לא בא השם בדוקא, שאם היה שלא בבונה אינו כופר ממש אחר שאינו מחויב מיתה בי"ש, ובגי' המכלתא נמצא כר' ישמעאל אמר נפשו של מומת ורע"א נפשו של ממית, וכן מובא בפי' רש"י עה"ת. ולדעתי צ"ל בהפך, כי לדעתי ר' ישמעאל זה הוא עצמו ר' ישמעאל בנו של ריב"ב שמובא בגמרא (ב"ק דף כ"ז מ', מכות דף ה') וכן המאמר שלמד מן של חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה שהמומחים בידי אדם אין להם פדיון הוא ג"כ מימרא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב כמ"ש בכתובות (דף לז ע"ב) וס"ל לר' ישמעאל שאחר שנקרא פדיון נפשו בדמזיק שיימינן, ולכן אמר לשטתו שאף שמומתים בידי אדם אין נותנים פדיון שלמד מכל חרם וגו' לא יפדה [ואמר בכל מקום חייבי מיתות ב"ד אין להם פדיון ר"ל אף חייבי מיתות קלות שלמד מן כל חרם כמ"ש בגמרא שס] בכ"ז כאן ונתן פדיון נפשו של ממית, וע"ז מסמיך המימרא בוא יראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם, ור"ע הוא עצמו הרבנן של ר' ישמעאל בגמרא שם שס"ל פדיון נפשו של מומת, והוא יסבור במ"ש כל חרם לא יפדה ליוצא ליהרג ואמר ערכי עלי כמ"ש בגמרא שם ובספרא פ' בחקותי, ור' ישמעאל סמך לזה דברי מוסר ללמוד מזה מדותיו של רחמי ה' ואגב יאמר שנמצאו דברים שיש להם פדיון בקדשים בע"מ וקדשי בדק הבית ובאיסורי מאכלות ובאיסורי הנאה, כמו פטר חמור ורבעי וע"ז, וכן בבתים ושדות כמבואר בפ' בחקותי וכן ישראל יש להם פדיון וכופר לנפשותיהם:

צ וא"ת והא רש"י סוף פרשת יתרו גבי אם מזבח אבנים הביא דברי ר"י דג' אם הם אינם תלוים ולא הביא זה אם כופר יושת. וי"ל דאם כופר אף ע"ג דלא תלוי הוא והוא חובה מכל מקום תלוי הוא בדבר אחר שאם יגח שור אדם והמיתו אזי חייב בכופר משום הכי לא חשיב. רא"ם: