דברים כא, יז

פי שנים. כנגד שני אחים:

בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתת האב, כבמחזק:

אֲרֵי יָת בּוּכְרָא בַר שְׂנִיאֲתָא יַפְרַשׁ לְמִתַּן לֵהּ תַּרְתֵּין חָלָקִין בְּכֹל דִי יִשְׁתְּכַח לֵהּ אֲרֵי הוּא רֵישׁ תָּקְפֵּהּ לֵהּ חָזְיָא בְכֵרוּתָא

אֲרוּם יַת בּוּכְרָא בִּיר סְנֵיתָא יְהוֹדַע לְכוֹלָא דְהוּא בּוּכְרָא לְמִתַּן לֵיהּ תְּרֵין חוּלְקִין בְּכָל מַה דְּמִשְׁתְּכַח גַּבֵּיהּ אֲרוּם הוּא שֵׁירוֹי תוּקְפֵיהּ לֵיהּ חַזְיָא בְּכֵירוּתָא

יכיר. יעשה לו הכרה או שיודה לפני אחרים מי שהוא בכור אם היה במקום שלא יודעו או הוא חייב מבתחלה שיכיר מי שהוא הבכור מבניו אם היו תאומים:

לתת לו פי שנים. שיקח שני חלקים אם היו שלשה שיחשבו שהם ארבעה ויקח שני חלקים ואם שני בנים יחשבו שלשה וכן הכל ולפי דעתי שכן פירוש ויהי גא פי שנים ברוחך אלי כאשר פירשתי במקומו:

כי הוא ראשית אונו. הנודע עם הישר ידבר וכל ישראל בחזקת ישרים:

כי את הבכור - אלא - כי הוא ראשית אונו - כי הוא ראוי ראשית לירש ממנו. כמו: מצאתי און לי. וידיו תשבנה אונו.

לתת לו פי שנים בשביל שהוא נוטל פי שנים: יש באותיות של בכור ענין כפולות הבי"ת כפולה על האות שלפניה וכן הכ"ף על היו"ד שלפניה וכן הרי"ש. והוי"ו נכתבת כפולה שכותבין אותה שני ווי"ן:

יכיר בגימ' לאחר כדדרשינן יכירנו לאחרים:

בכל אשר ימצא לו כי. ס"ת ראוי ולמ"ד דבכל ואל"ף דאשר הוא לא והיינו לא ראוי שאין הבכור נוטל פי שנים כראוי:

ראשית אונו כל ראשית הוא מובחר. ראשית דגנך קדש ישראל לה' ראשית תבואתה:

לו משפט הבכרה

בן השנואה יכיר לפי שדרכו של אדם כשאינו רוצה לגמול חסד עם קרובו עושה עצמו כאילו אינו מכירו כדכתיב ויתנכר אליה, ואומר מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נוכריה בא זה ולמד שלזה יעשה הכירא או יאמר בפני אנשים כי הוא הבכור אם הוא במקום שאין מכירים ועוד בא ולמד שנאמן אדם לומר בני זה בכור. יכיר לתת לו כדי לתת לו אחריו ללמד אם מת איש והניח נשיו מעוברות אין לו לנולד ראשון דין בכור שהרי לא הכירו אביו בחייו.

פי שנים כבר פי׳ בפרשת במדבר מפני מה בכור נוטל פי שנים.

ימצא לו לאב תחת ידו בעת המיתה.

[כי הוא ראשית אונו לשון שבח].

לו משפט הבכרה ולא לבת.

[כז] כי את הבכור בן השנואה יכיר. הכרה לא יצדק אצל האב עצמו רק שהוא פעל יוצא כמו כי יכיר בלהות צלמות (איוב כ״ד:י״ז) לכן יכיר מעבדיהם (שם לד) שלפי פירושי הוא פעל יוצא. וזה גם לרבנן לפי מסקנת הגמ' בב"ב (קכז) קדושין (עח) בצריך להכירה עי"ש, רק לפסול אותו פליגי ר"י ורבנן ועי' בתוס' שם ושם כן היה נראה לכאורה מלשון הספרי, אולם מנוסחת הגמ' משמע שחכמים פליגי גם בבכור כי נאמנות לא שייך רק נגד חזקה כשאחר מוחזק בבכורה ובזה אינו נאמן לרבנן וכמו שפי' הרשב"ם שם והגר"א גורס יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י והשאר נמחק כגי' הגמ':

[כח] לתת לו פי שנים. יל"פ פי שנים ממה שנותן לבניו היינו לכל בן, ויל"פ פי שנים מן העזבון בכלל, כמ"ש בכל אשר ימצא לו, והוכיחו חז"ל ממ"ש והיה ביום הנחילו את בניו שהוא מיותר שבא לציין שיתן פי שנים ממה שמנחיל את בניו היינו את כל בן, ומפני שלר' יוחנן בן ברוקא ס"ל שמ"ש ביום הנחילו את בניו מלמד שיכול להנחיל כרצונו ואם אמר להרבות לאחד מן הבנים דבריו קיימים לכן מביא ראיה מבכורת יוסף שהיה רק פי שנים מאחד מן הבנים כן פי' בגמ' ב"ב (דף קכב):

[כט] בכל אשר ימצא לו. לשון ימצא משמע שכבר ימצא ברשותו ועל הראוי תפס תחלה הלשון את אשר יהיה לו והטעם כי הוא ראשית אונו (ר"ל כחו המתגלה) וממה שדייק אונו ולא אמר ראשית און ממעט אונה כ"ה בגמ', וגם י"ל שלשון זה אינו נופל באם, שבה יתפוס לשון פטר רחם, וע"כ אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, וכבר בארתי באילת השחר (כלל רמח) שהמלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמית, וע"כ דרשו תמיד מלת משפט שבא על סדר והנהגה מלשון משפט הנרדף עם דין כמ"ש (אחרי סי' פד), ומזה אמרו שהבכורה יוצאה בדיינים:

י רצ"ל פי' שנים בכל אשר ימצא לו משמע פי שנים ממה שיש לו. ר"ל שיהיה לו שני חלקים שאם הניח ג' מנים והאחים היו ה' שיקח הבכור ב' מנים והד' אחים יקחו א' ומתרץ דבכל אשר ימצא לו לא קאי אפי שנים אלא ה"ק פי שנים כנגד ב' אחים ובכל אשר ימצא לו מילתא באפי נפשיה הוא:

כ ר"ל דוקא בכל אשר ימצא לו דהיינו מה שיש לו עכשיו ומוחזק בו נוטל פי שנים אבל במה שראוי לו כגון שמת אחד ממורישי אביו לאחר מות אביו וה"ה אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון כל זה הוא ראוי ואין לבכור פי שנים בזה: