דברים כא, יד

והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה:

לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש, עימראה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:

וִיהֵי אִם לָא תִתִּרְעֵי בַהּ וְתִפְטְּרִנַהּ לְנַפְשַׁהּ וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִנַהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתָּגַר בַּהּ חֳלַף דִי עִינִיתַהּ

וִיהֵי אִין לָא תִתְרְעֵי בָּהּ וְתִפְטְרִינָהּ לְבִלְחוֹדָהּ בְּגִיטָא וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִינָהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתְגָר בָּהּ בָּתַר דְּשַׁמַּשְׁתָּ עִמָּהּ

אִין לָא אִתְרְעֵי אַתְּ בָּהּ וְתִשְׁלַח יָתָהּ בִּרְשׁוּת נַפְשָׁהּ וּמְזַבְּנָא לָא תַזְבִּין יָתָהּ בִּכְסַף לָא תִתְגַר בָּהּ דִּי יְהִיבַת רְשׁוּתָךְ עֲלָהּ:

ושלחתה לנפשה אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר (יג טו) ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט:

לא תתעמר בה כמו והתעמר בו ומכרו (דברים כ״ד:ז׳) ועשאו אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״א:י״ד) לשון סחורה ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה) יעשו אותם לשון שמוש והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל ואם נשתמש בה לוקה והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד) וכן את ה' האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז) וכן ובכבודם תתימרו (ישעיהו סא ו) בחלוף האל"ף ביו"ד וכלם רוממות וגדולה האמרת היום רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים האמירך היום (דברים כ״ו:י״ח) רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיהו יז ו) יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה וכן יקראו בערבי האדון אמיר ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד) פדאהו כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י) כמו באל"ף מן הצאצאים והצפיעות (ישעיהו כב כד) הבנים והבנות כי תרגום כרובים כרביא ובלשון חכמים עומדות אומדות בקיאין בקיעין עדין אדין עורכי הדיינין ארכי עריס אריס ושנינו (שבת עו) חלב כדי גמיעה ושאלו בגמרא (שם עז) גמיעה או גמיאה ותרצו הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז) ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא) ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו וכן במקומות רבים ורש"י כתב (רש"י על דברים כ״א:י״ד) לא תתעמר בה לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת וזה אמת שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו) ומורגל הוא אף בלשון ארמי כמו שכתוב במגלת שושן ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא תדחלון מיניה וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ עמורי ארעא כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה והם הנקראים עבדי הארץ כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד) ועבדו בו גוים רבים (ירמיהו כז ז):

תחת אשר עניתה אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי והוא מה שהזכרנו (רמב"ן על דברים כ״א:י״ג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה:

ושלחתה לנפשה. תעשה רצונה:

ומכור לא תמכרנה בכסף. דבר הכ' במנהג הרב והטעם בשום דבר:

לא תתעמר בה. כמו והתעמר בו ומכרו ואין להם שלישי ופירושו לפי מקומו בטעם רמאות:

לא תתעמר - סחורת אדם המכור נופל בו לשון זה. וכן לפנינו והתעמר בו ומכרו.

אשר עניתה - ביאת נשואין לפי הפשט.

ושלחתה לנפשה. בגימ' לנפשה לא בבית אביה הנכרי:

סמך אשר עניתה 'לכי תהיין לומר לך שלא יענה אותה בהויות של ביאה:

לא תתעמר בה. פירוש כמו לא תתאמר בה, מלשון אדנות, כענין (דברים כו) את ה' האמרת היום, שהרי אלפי"ן ועייני"ן מתחלפין, וכן בלשון רז"ל עריס כמו אריס. וטעם הכתוב שלא ישתמש בה כשפחה, והנה זה מוסר ודרך ארץ מן התורה.

ונסמכה לפרשה זו של יפת תואר פרשת כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ללמדך שאשת יפת תואר זו לא התירה התורה אלא בקושי גדול, ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שהרי לסוף הוא שונא אותה, ואם יש לו בן ממנה יהיה בן סורר ומורה, לכך סמך לה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, וכן מצינו בדוד שלקח את מעכה בתו של תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל, ועשה כמה מחלוקת בישראל ונהרגו על ידו אלפים ורבבות מישראל. ועוד היה בזה מדה כנגד מדה, הוא חטא בבת שבע ונענש באבשלום בנו שהוא בנו של בת אל נכר, הוא שכתוב (שמואל ב יב) הנני מקים עליך רעה מביתך. וסמיך ליה עוד פרשת וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ללמדך שאם ינצל מן הפחד ילכד בפח. ולמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, שהרי נשואין הללו אינן ראוין, ואע"פ שנתגיירה אין זה גירות שלמה שלא עשתה כן אלא מיראה ומפחד החרב, שאפילו מי שבא להתגייר מעצמו אמרו רז"ל שבודקין אחריו שמא בשביל ממון הוא מתגייר או בשביל שררה שיזכה בו או בשביל הפחד או בשביל חשק, ואם הוא איש שמא נתן עיניו באשה יהודית ואם היא אשה שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, זה דרך תורתנו, לא כשאר התורות שמחזרין אחר האומות ורוצים להרחיב אמונתם בהם, זו באה לנצח ולהתגבר בכח החרב לכל מי שימאן להאמין, וזו באה לנצח בכח הדברים ודברי חלקות ופתויין ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן, והוא שהתנבא עליהם דניאל (דניאל ז) ופום ממלל רברבן, וכתיב (שם) ומלין לצד עלאה ימלל וגו', (שם) ויסבר להשניה זמנין ודת, כלומר שיחשוב לשנות המועדים והתורה שלנו ולא יעלה בידו, זהו לשון ויסבר, וכתיב עוד (שם יא) ועל אל אלים ידבר נפלאות. ואחר שבודקין אחריו ואין מוציאין לו עילה, מודיעין אותו עול המצות והטורח שיש בעשייתן כדי שיפרוש. ולפיכך לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, בימי שלמה שמא מחמת המלכות והטובה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן האומות בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק, ואעפ"כ היו הגרים בימי דוד ושלמה הרבה, והיו ב"ד הגדול חוששים להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מ"מ, ולא מקבלין אותן עד שתראה אחריתן. ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלא בשביל תליית דבר ולא על פי ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאלו הן נכריות ובאיסורן עומדות, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן היו עובדות העבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה (עליהן) [עליו] הכתוב כאלו הוא בנאן, שנאמר (מלכים א יא) אז יבנה שלמה במה. ולכך דרשו רז"ל קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו, ובכל מקום מצינו שהיו הגרים לשראל סבה למכשולות ונזקים, במדבר במעשה העגל ערב רב היו סבה, וכן בשאלת הבשר (במדבר יא) והאספסף אשר בקרבו ,אלו הגרים, הם היו תחלה לכל הרעות וראשית מדון. וכשם שלמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, כן למדנו מן הפרשה שמצוה גוררת מצוה, שהרי כתוב למטה (דברים כב) כי יקרא קן צפור לפניך, מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש ועשית מעקה, אם קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה, ותזכה עוד לבגדי צמר ופשתן, לכך סמך לו לא תלבש שעטנז, ותזכה למצות ציצית, לכך סמך לו גדילים תעשה לך, ותזכה לאשה, לכך סמך לו כי יקח איש אשה, והא למדת מתוך סמיכות הפרשיות גם כן שמצוה גוררת מצוה.

לא תתעמר בה גבי סחורת מכר אדם נופל בו לשון זה וכן והתעמר בו ומכרו.

תחת אשר עניתה לעיל קאי ושלחתה לנפשה ולרצונה מאחר שאין אתה רוצה לישאנה די לך ממה שעניתה.

ושלחתה לנפשה. תני׳ בספרי ושלחתה בגט דברי ר״י. והיינו משום דלשון ושלחתה משמע הכי. וכמש״כ להלן כ״ד א׳. וא״כ מיירי אחר שכבר נתגרשה ונשאה באישות. אבל א״כ היאך מתפרש ומכר לא תמכרנה בכסף. היאך ס״ד שימכרנה אחר שכבר נתגיירה הרי היא כבת ישראל. אלא המקרא מיירי בשני אופנים אם אחר שנתגיירה ישלחנה בגט. ואם קודם לכן וא״צ גט מכ״מ לא ימכרנה בכסף. אבל א״כ קשה הא דכתיב תחת אשר עניתה איזה עינוי היה לפני הגירות. אלא מוכח שמותר בעילה ראשונה במלחמה וכמש״כ לעיל דהכי סוגיא דעלמא:

[יד] והיה. מלת והיה הנוסף מציין שקרוב שיהי' כן והוא דבר רגיל להיות וזש"ה מבשרך, ומ"ש ושלחתה היינו בגט, שכל שלוח הנאמר באשה או בעבד הוא ע"י שטר שנותן בידה לראיה שיצאה מרשותו וכמ"ש מכילתא משפטים (סי' צה), ול' שלוח משמע שיוכל להשתלח לא החולה שאינו יכול ללכת בעצמו וכמ"ש בספרי נשא (סי' ז) על מזכר עד נקבה תשלחו אין לי אלא שיכול להשתלח, ומזה הוציא שאם היא חולה צריך לרפאותה, והיה ל"ל ושלחתה למקומה או לארצה או ושלחתה סתם ואמר ושלחתה לנפשה, ר"ל שלא תחזור אל בית אבותיה ששם עובדים עכו"ם כמ"ש הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, כי היא ישראלית גמורה:

[טו] ומכר לא תמכרנה בכסף. כפל המקור לפני הפעל הבא בשלילה מורה שלא יעשה שום דבר מן הפעל, ושם מכר במובנו המדויק הוא מכירה בכסף ובמובן הרחב כולל כל שמוסר הדבר לרשות אחר כמו ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, וימכרם ביד כושן רשעתים, ונמצא גם על השנוי ושדה מגרש עריהם לא ימכר שלא ישנה, עמ"ש בהר (סי' סט). ומכר שבא על המסירה לרשות אחר משתתף עם כי נכר אותו אלהים בידי, ואם היה אומר ולא תמכרנה בכסף הייתי אומר שמתנה מותר, לכן אמר ומכור לא תמכרנה שזה מורה שר"ל שום מכירה ומסירה אף שלא ע"י כסף. ואמר ומכר ר"ל מה שתרצה למסור אותה לאחר אני מצוך שלא תמכרנה אף בכסף וכ"ש שלא בכסף שאין לך הנאה מזה וכמו שכתבתי זה באילת השחר (כלל מ'):

[טז] לא תתעמר בה. פי' רש"י בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש עימראה, והרמב"ן הביא מירושלמי פרק ר"ע ופרק כל הצלמים תמן צוחין לפעלא טבא עמירא והביא עוד מתרגום ארמי מגלת שושן שבא שם לשון עמירה על עבדים ומשרתים, ואמר כי יגנוב איש נפש והתעמר בו ומכרו, אמרו חז"ל שצריך שישתמש בו, ור"ל שהשתמש בו ואח"כ מכרו, ופה אומר שלא ימכרנה ומוסיף לאו אחר שגם לא תתעמר בה וצריך לגרוס כגירס' הגר"א לא תתעמר בה ה"ז אזהרה והשאר נמחק והוא גריס ה"ז אזהרה לכל דבר הפרשה, ואני הגהתי מלת לבד תחת מלת לב"ד, ר"ל שהוא אזהרה בפ"ע על השמוש, והוסיף תחת אשר עניתה לומר שאיסור המכירה והעימור מתחיל תיכף אחר העינוי שבעל אותה בפעם ראשון, לבל נאמר שלא הוזהר ע"ז רק אחר שבא עליה פעם שני, ויש לקיים גם גירסת הספרים שגורס לא תתעמר בה כדברי ר' יונתן ר"ל שר' יונתן אמר (בסי' יד) ושלחתה לנפשרי ושלחתה בגט, וא"כ לדידי' מ"ש אם לא חפצת בה הוא אחר שבא עליה ביאה שניה שאז צריכה גט כי נעשית כאשתו, ולבל נטעה שגם מ"ש לא תתעמר בה מדבר אחר ביאה שניה אבל אחר ביאה ראשונה שעדיין אינה אשתו וא"צ גט יכול למכרה ולהתעמר בה ע"ז הוסיף תחת אשר עניתה שאפי' לאחר מעשה יחידי דהיינו אחר ביאה ראשונה מוזהר שלא יתעמר בה וז"ש ה"ז אזהרה לבד תחת אשר עניתה:

ט כתב הרא"ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה כו' ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגומר משום דמלת והיה לשון ודאית ומש"ה דרשו מה שדרשו. וא"ל דקאי אסוף הפסוק דהל"ל אם לא תחפוץ שהוא לשון עתיד ולא חפצת שהוא ל' עבר אלא הכתוב מבשרך. וא"ת והא פירש"י לעיל אבל אם נשאה סופה להית שונאה כו' וא"כ ל"ל והי' וגומר לבשר על זה והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות כדפירש"י לעיל וי"ל לפי שפי' התו' את דברי רש"י והביאם הרא"ם בספרו והאריך שם שפי' רש"י בפ"ק דקישוין אפי' ביאה ראשונה לא התירה התורה אלא לאחר כל המעשים הללו ונראה דהקרא ג"כ מסייעו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וכתיב אחר כך והיתה לך לאשה ואם כן נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגומר הבשורה היא אפי' ביאה ראשונה לא יבא עליה ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שניה ואילך שאם יקח אותה ויגיירה בע"כ ויקחה לאשה שסופו לשנאותה כו':