אור החיים על דברים פרק ז

כי אתם המעט. לא הספיק מאמר ״לא מרבכם״, שאז ישנו בנשמע שאינם מרבים אלא שוים, תלמוד לומר ״אתם המעט״.

ולשומרי מצותיו לאלף דור. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה לא.) שלעושים מיראה לאלף דור, ולעושים מאהבה אלפים, כאמרו (שמות כ:ו) ״ועשה חסד לאלפים לאהבי״ וגו׳. ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים, כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים יכולנו לומר עד מאה אלף. וטעם שאמר סתם, כי אין שעור שוה לאהבה, ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים, אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים.

ומשלם לשונאיו וגו׳. קשה למה אמר שונאיו לשון רבים וגמר אמר פניו להאבידו לשון יחיד? ואולי כי טעם אמרו לשון רבים כי לא ישלם לרשע אל פניו אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא אלא גם הבאים ממנו כיוצא בו, שבזה אין לו תקוה, והוא אמרו ומשלם לשונאיו לשון רבים. אבל אם לא יהיה שונא אלא הוא, וזרעו הבא ממנו לא יהיה שונא, ברא מזכה אבא ולא ישלם לו להאבידו.

וגמר אומר בלשון יחיד, כי ביחיד מדבר הכתוב, אלא שהעירך בדבר האמור במה שאמר שונאיו לשון רבים, וחזר לומר לא יאחר וגו׳, פרוש: ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא ולא הבאים אחריו, יתחכם ה׳ עמו באפן אחר ולא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו ענשו כדי שלא ירשיע עוד ותאבד תקותו, אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חיב בה או יסורין כיון שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו.

ואמרו אל פניו – על דרך אמרם זכרונם לברכה (ירושלמי עבודה זרה ג:א:ה) שהצדיקים מטעימם ה׳ סמוך למיתתם מעין עולמם, ונפשם שבעה וישנים מתוך שמחה, והרשעים מראה להם הרעה המזומנת להם קודם צאתם מהעולם (אסתר רבה פרשת ותמאן המלכה ושתי), והוא אמרו לא יאחר לשונאו אל פניו – פרוש בעולם הזה קודם שיטמנו פניו בעפר יראהו תשלומיו ולא יאחר עד בואו שמה.

חסלת פרשת ואתחנן

והיה עקב תשמעון וגו׳. צריך לדעת אמרו והיה מה יהיה, אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צריך לומר אלא עקב תשמעון ושמר, ומה צרך בתיבת והיה? עוד צריך לדעת אמרו עקב ולא אמר אם תשמעון כדרך אמרו (ויקרא כו:ג) ״אם בחקתי״. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (תנחומא) אם מצוות שהאדם דש בעקביו תשמעון, וזה דרך דרש.

ויתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה מב,ג) אין והיה אלא שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה׳ לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצוות ה׳, בין מצוות לא תעשה בין מצוות עשה, עליו אמר שלמה (קהלת ב׳) ״ולשמחה מה זה עושה״. והוא אמרו והיה – שמחה תהיה לך עקב תשמעון, פרוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חכמינו זכרונם לברכה בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מט:) בעקבות משיחא וכו׳, כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות. כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם, אז הוא זמן השמחה, וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח, וכמאמר חסידי ישראל (חובות הלבבות שער הפרישות פרק ד׳) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלמה לפני מלך הגדול, ואין צריך לומר מי שמחיב ראשו למלך. וכפי זה שעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים.

עוד נתכון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו, על דרך אמרו (איוב טו,טו) ״הן בקדושיו לא יאמין״:

עוד נתכון שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון, כי דברי תורה אסורין לאבל (יורה דעה סימן שפד).

עוד רמז על דרך אמרו (תהלים יט:ט) ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״, והוא אמרו והיה – השמחה תהיה עקב תשמעון, ופרוש עקב – שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באמרו (אבות ד:ב) מצוה גוררת מצוה וכו׳ ששכר מצוה מצוה, שהיא השמחה.

עוד רמז למה שאמרו בספר הזהר (זהר ח״ג רי״ג) וזה לשונו: דלית חדוותא קמי קדשא בריך הוא כשעתא דישראל משתדלי באוריתא, והוא אמרו והיה סתם – שמחה כללית למלא עולם, וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון ״עקב תשמעון״ וגו׳. ורמז בתבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גדל בענוה ושפלות, ואז ישכיל לשמע בלמודים. והוא אמרו תשמעון, גם בכנוי לנשמעים, לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה.

ואפשר שרמז באות הנו״ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה, ולדרך זה גזרת הכתוב היא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה. ואמרו ושמרתם וגו׳ פרוש, שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמר ולעשות, שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה, גם מביאה לידי קיום המצוות שהוא המעשה.

ושמר וגו׳. אמרו בתוספת וא״ו, ולפי משמעות הכתוב הוא גזרת הדבור והיה צריך לומר ״ישמר ה׳״ וגו׳, ולפי מה שפרשתי בפסוק שלפני זה לאחד מהדרכים שהגזרה היא ״עקב״, ולאחד מהדרכים הגזרה היא ״תשמעון״ יבוא על נכון אמרו ושמר בתוספת וא״ו.

לך את הברית וגו׳. קשה, שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים, בזה יזכו לשמר להם הבטחתו. וממה שאמר בפרשה זו עצמה (דברים ט:ה) ״לא בצדקתך וגו׳ כי ברשעת וגו׳ ולמען הקים״ וגו׳ – זה יגיד שהגם שאין להם צדקה, בהכרח שיקים ה׳ את השבועה. וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש. ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות, ותנאי הוא הדבר – אם ישמרו ויעשו, ישמר ה׳ המתנה לעולם ועד, והוא אמרו כאן ושמר ה׳, ואם לא ישמרו, תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם.

עוד יתבאר על זה הדרך, לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות: א׳ להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען, דכתיב (בראשית טו:יד) ״ואחרי כן יצאו ברכש גדול ודור רביעי ישובו הנה״, ב׳ לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשר אמות. והן עתה, הגם שלא היו צדיקים כמצטרך, כאמרו ״לא בצדקתך״ וגו׳, אף על פי כן קים ה׳ לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שעור המספיק. והלא תמצא שאפלו שעור הצריך להם לא נחלו, שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם (יהושע יז:יד), הרי שעדין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשר אמות. לזה אמר משה והיה עקב תשמעון וגו׳ ושמר ה׳ וגו׳ את הברית וגו׳, פרוש לתת מנהר מצרים ועשר אמות בשלמות.

או אפשר לומר כי על שבע אמות אומר את הברית, ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת השלש הוא חסד מפלא שהם מלבד ארץ כנען. והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם, כי אדום עמון ומואב הם פנה גדולה, ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה (יומא י.) שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל וחסד מפלג יקרא, ועליו הוא אומר ״ואת החסד״. ותדע שכן הוא, שהרי עדין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת, ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים.

עוד ירצה על זה הדרך: והיה עקב תשמעון וגו׳, לא תצטרכו לזכות בטוב ה׳ ובחסדו מצד שבועת האבות, אלא תזכו מצד עצמכם לשמר ה׳ לכם הברית וגו׳ שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו. והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ״ושמר לך ה׳ אלהיך״ וגו׳, שנתכון להסמיך תיבת ״לך״ עם תיבת ״הברית״ להעירך לדברינו. ולדרך זה אמרו ושמר, פרוש, שכל הבטחות ה׳, ואין צריך לומר בריתו, הם בטוחים ושמורים לעולם ועד. ודברים אלו כנים הם, שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה׳ למה יגרעו לבא בכח זכות אבות? ואדרבה, שלהם גדול משל אבותיהם, כי הם עמדו על הר סיני, וגם היותם מצוים בתורה ובמצוות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה. ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות.

ברוך תהיה וגו׳. פרוש, שלא תהיה אומה גדולה מהם. או ירצה על זה הדרך ברוך תהיה וגו׳, ומה היא הברכה? שלא יהיה וגו׳. ואמרו ״בך״ וגו׳, פרוש שלא ימצא אדם עקר מעצמו, וכנגד עקרות הבא על ידי חולי אמר והסיר ה׳ ממך כל חולי הסובב, ובזה תהיה נכרת הברכה של ״לא יהיה בך עקר״ כשלא יהיה בישראל אדם שאינו מוליד.

עוד ירצה באמרו והסיר וגו׳, על דרך אמרם זכרונם לברכה (כתובות ל.) הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים וכו׳, לזה אמר ״והסיר״, פרוש, להיות שאינם בידו ובאים על האדם, מבטיח שיסירם אחר שכבר באו. וכנגד חולאים הבאים בשליחות אמר לא ישימם בך, ולזה לא הספיק במאמר ״והסיר״ והצרך לכפול ולומר ״לא ישימם״, ולא סמך על מה שקדם לומר ״והסיר״.

עוד בא להעיר בהכרת חסד אל כי הוא המסיר חלי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע, יש עתים וזמנים שאין חולאים בעולם. לזה אמר וכל מדוי וגו׳ לא ישימם בך ונתנם בכל וגו׳, ובזה תשכיל כי הדבר בא בהשגחה מה׳ ויכר הנס.

עוד ירצה, שהגם שישים ה׳ המדוה בשונאיהם – לא יהיה החולי נדבק מהם אליהם, הגם שיהיה חולי הנדבק כחולי ראתן (עבודה זרה יג.), יפליא ה׳ בין ישראל לעמים.

ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה, וגמר אומר אשר ה׳ אלהיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלהים.

ואמרו לא תחוס עינך וגו׳, על דרך אמרו (משלי יב:י) ורחמי רשעים אכזרי, פרוש, אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה כי במה שלפנינו אינה אלא רעה. ואולי שהצרך להזהיר ״לא תחוס״, לפי שברך ה׳ את ישראל בבנים, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לו:) שבעל בנים יתרבו רחמיו, והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים. לזה בא מאמר ה׳ לנגדיות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים.

וגמר אומר ולא תעבד וגו׳, להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מחוש עבודה זרה, והוא אמרו כי מוקש הוא לך, פרוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך. או פרושו הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס.

ונתן מלכיהם בידך. פרוש בחיים חיותם, כאמרו (יהושע י:כג) ״ויוציאו אליו את חמשת המלכים האלה אל יהושע״.