דברים ו, כה

וְזָכוּתָא תְּהֵא לָנָא אֲרֵי נִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דִי פַקְדָנָא

וּזְכוּ יְהֵא נְטִיר לָנָא לְעַלְמָא דְאָתֵי אֲרוּם נִנְטוֹר לְמֶעֱבַד יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא הֵיכְמָא דְפַקֵדְנָא

וצדקה תהיה לנו. י״א מכאן רמז לשכר המצות לעוה״ב ולפי הפשט כי מדרך הצדקה חייבים אנחנו לשמור את רצונו כי הוא אדוננו והנכון בעיני כי כל הגוים יראו שאנחנו צדיקים בשמרנו מצותיו וחקיו שהם צדיקים כי כן כתוב:

וצדקה תהיה לנו. וזה שאמרתי לך לטוב לנו כל הימים רצוני לומר לטוב לנו בעולם הזה ובעולם הבא:

לחיתנו כהיום הזה. חיי שעה ולהיות לנו צדקה וזכות לפני ה' אלהינו בעולם הנצחי:

המצוה הזאת לפני ה' אלהינו מלמד שהמצות באות ומעידות לפני ה' ופ"א דלפני כפולה לומר שנכנסות לפני ולפנים:

כאשר צונו כי יביאך. בשכר המצות:

וצדקה תהיה לנו סרסהו וצדקה תהיה לנו לפני ה׳ אלקינו כי נשמור וגו׳ כלומר שכר גדול נקבל על כך. ד״א מוסב אכי ישאלך בנך מחר, אמור לו וצדקה תהיה לנו כלומר שכר גדול נקבל על זאת כדי להמשיך לבו ליראת שמים.

וצדקה תהיה לנו. בכן, כי בכך יהיה לנו פתחון פה נגד מידת הדין. ואתה תעיד כמו כן בפני בניך מפיך, ובנך לבניהם:

וצדקה תהיה לנו. הכי קאמ' וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו כי נשמור לעשות ומקרא מסורס הוא:

וצדקה תהיה לנו וגו׳. צריך לדעת הכונה במאמר צדקה, ורמב״ן פרש שחוזר אל שכר המצוות, כי יהיה בתורת צדקה מה׳, כי עבדים אנחנו וחיבים לעבוד ואין לנו דין שכר, עד כאן, ואין הכתוב מישב על נכון לדבריו זכרונו לברכה, עוד צריך לדעת כונת אמרו לפני ה׳ כאשר צונו וגו׳.

אכן הכונה היא לפי שיש שתי הדרגות בעבודת ה׳, א׳ היא עבודה מיראה, וזה היא חיוב על כל הנבראים שכל עבד ירא מרבו, על דרך אמרו (מלאכי א:ו) ״אם אדונים אני איה מוראי״, והוא מאמר הכתוב (דברים י:יב) ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה״. ב׳ היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבד הצריך, וזה הוא דבר שחיב העבד לרבו, וכנגדו רבו חיב לזונו ולפרנסו כיד רבו, כנגד חיוב המוטל לצד היותו עבד אמר הכתוב שקודם לזה ויצונו ה׳ ליראה את ה׳, וגמר אומר לטוב לנו וגו׳ לחיותנו וגו׳, פרוש מצות ה׳ באה בחיוב ליראה כמשפט עבד למלכו, וגם על ה׳ להטיב כיד המלך לפרנסה ולכלכלה לחיותנו כי חיב האדון בפרנסת עבדו.

ואמרו כהיום הזה – פרוש, כסדר שהוא עושה היום הזה שהוא זן ומפרנס, מוריד המן וגו׳, ומכסה, כאמרם זכרונם לברכה (דברים רבה ז) שהיתה כסותם גדלה עמהם כחומט והעננים מגהצים הבגדים. וכנגד עבודה מאהבה אמר זה, אינו בחיוב העבד אלא בדרך צדקה תהיה לנו כי נשמר וגו׳ לפני ה׳. רשם בזה תכלית האהבה על דרך אמרם זכרונם לברכה (חובות הלבבות שער אהבת ה׳ פ״א) וזה לשונו: האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא, וזו היא דבקות הנפש לפני אור הנערב הוא ה׳ אלהינו.

ואמרו כאשר צונו, פרוש, לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה׳, כדרך אמרו (תהלים מ:ט) ״לעשות רצונך אלהי חפצתי״, שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה. ועין מה שפרשתי בפרשת אחרי מות בפסוק (ויקרא יח:ב) ״כמעשה ארץ מצרים״ וגו׳, ודבר זה בו יצטדק אדם ויקו לשכר גם כפי הדין. והגם שכפי האמת עלינו לשלם שכר לאלהינו ברוך הוא שהטעימנו ערבות נעימות מתיקות אהבתו בלבנו, מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים.

עוד רמז הכתוב רמז נעלם, שבאמצעות שמירת המצוות תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת צדקה (תיקוני זוהר תכ״א), והבן:

וצדקה תהיה לנו וגו׳. הוא הישוב על שתי השאלות יחד שהוא כדי להרבות זכות כת״א וזכותא:

כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. במה שנתרבה עדות והיינו כפלות והכנות הרי מרבה זכות במה שנשמור כל המצוה בהכנותיה וגם החקים והמשפטים. תועלת לדקדוקי המצוה שבזה שאנו מרבים בעסק התורה מתרבים דקדוקי המצוה לאין חקר כידוע וכל מה שאנו מדקדקים יותר באופני מעשה המצוה הזכות מתרבה שהרי לפום צערא אגרא:

וצדקה (תשובה ג' על המשפטים), שעל חלק המשפטים יקשה מאד איך יצויר שיהיה שלמות הנפשי נקנה על ידם, אחר שהם רק משפטים נמוסים לקיום הישוב המדיני, וכאשר התקשה בזה בעקרים (ח"ג פכ"ח) ומה יוסיפו שלמות אל הנפש בלמדו דיני שור ובור ומבעה והבער וכדומה. והנה כבר בארתי בפי' התנ"ך שבכ"מ שנזכר בכתבי הקדש השמות משפט וצדקה יכוין במשפט על המצות שבין אדם לחברו ובשם צדקה יכוין על המצות שבין אדם למקום, עפ"ז יאמר שבאמת מעשה המשפטים בעצמם אם יעשם רק מצד שהשכל מחייבם לשמור הקבוץ המדיני ולתקון המדות וכדומה הם רק כמשפטים נמוסים שישנם לכל עם ועם שאינם רק לתקון הקבוץ לבד, אבל משפטי התורה צריך לשמור אותם לא מצד שהם נמוסים שכליים רק מצד שהם משפטים אלהיים מצד מה שהשם צוה אותם ומצד זה תפול עליהם ג"כ שם צדקה שנופל על מצות שבין אדם למקום, כי מצד שעושה אותם לא מצד חיוב שכלי רק מצד שצוה ה' אותם הם מצות שבין אדם למקום ומצד זה מקנים שלמות לנפש כמו מצות שנקראים בשם צדקה, וכמ"ש בעקרים שם, וז"ש וצדקה תהיה לנו ר"ל שתהיה לנו כמצות שבין אדם למקום, וזה ע"י שנשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו, שנעשה המשפטים לא מצד חיוב השכל רק מצד אשר צונו, וכמ"ש בפי' תהלים (סי' יח) על פסוק כי כל משפטיו לנגדי: