אור החיים על דברים פרק כז

ויצו משה וזקני ישראל. טעם זכרון זקני ישראל כאן, נתכון משה בזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יט:) שבמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, דכתיב (משלי כא:ל) ״אין חכמה וגו׳ לנגד ה׳״, והוא אמרו ״ויצו משה״ ולפניו שהוא רבן של ישראל עשה שגם הזקנים יצוו ויזהירו על הדבר לאמר ״שמור״ וגו׳. דקדק לומר שמור להעיר כי בדבר זה שהוא מצות לא תעשה (מכות יג:) הוא שאמרו אין חולקין כבוד לרב כידוע.

למען אשר תבא. רבי אברהם אבן עזרא פרש: אם החלות לשמר מצוותיו, וזו מצוה ראשונה וכו׳, ורמב״ן פרש לרמז אל התורה וכו׳, ואין הכתוב מתישב לשני הפרושים. ויש להעיר עוד אמרו כאשר דבר ה׳ אלהי אבותיך לך, שלא היה צריך לומר תבת ״לך״ אחר שאמר ״אשר תבא אל הארץ כאשר״ וגומר, הדבר מובן שאליהם הוא הדבר.

אכן כונת הכתוב, לפי שקדם מאמר משה לישראל כי ביאת הארץ לא בזכות ישראל, כאמרו (דברים ט:ה) ״לא בצדקתך״ וגו׳, אלא ״ברשעת הגויים וגו׳ ולמען הקים״ וגומר. לזה בא דברו כאן, כי באמצעות המעשה האמור בענין תהיה ביאתם לארץ בזכות עצמם, וגזרת הכתוב היא תבת ״לך״ האמור לבסוף. וזה שעור הכתוב ״למען אשר תבא״, פרוש תהיה ביאתך לארץ ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך כאשר וגו׳ לך״, פרוש, למען שאתה ראוי ולא תצטרך לזכות ברית אבות, והבן:

וענו הלוים. פרוש – והתחילו, שהם יתחילו לדבר והעם יענו אחריהם אמן. ואונקלוס תרגם ״ויתיבון״, ולדבריו ״וענו הלוים״ תשובה להעמדת ישראל בסדר זה על ההרים, שהוא להשמיעם אמרות האמורות מפיהם ״ברוך אשר״ וגו׳ ו״ארור אשר״. ויונתן תרגם ״ויכרזון לואי״, וקשה לי הרי הוא אומר ״קול רם״, ואולי כי ההכרזה תהיה בקול, לבד הרמת קול במאמר עצמו.

וענו כל העם ואמרו. ולא הספיק לומר ״ואמר כל העם״ כדרך שאמר בכל הארורים האמורים בענין, העיר ה׳ בראשונה שצריך שישראל ישיבו זה, לא שהלוים יצטרכו לומר ״ואמר כל העם״, אלא דברי הכתוב הוא שמצוה שיענו העם ויאמרו אמן, ואין על הלוים לומר ״ואמר כל העם״ וגו׳:

ארור מקלה וגו׳. צריך לדעת למה לא בחר מכל העברות לומר עליהם הארורים אלא אלו. גם בעריות למה לא יחד הארורים אלא לאלו, והלא יש עריות חמורים כאלו והם הבא על אשת איש.

ואולי כי לא אמר כאן אלא העברות הטמונים והנסתרים, ולזה רשם בראשונה ואמר ושם בסתר כי העושה בדרך שיהיה מתגלה הנה נתחיבו ישראל בערבות זה על זה. וכן מה שאמר ארור מקלה פרוש שיעשה לו קלון בדרך שאינו נתפס עליו בבית דין של מטה. וכן השגת גבול הוא דבר שאינו נכר. וכן משגה עור בדרך אין רואה. וכן הטית משפט השפלים. וכן הבא על אשת אביו ועל הבהמה ועל אחותו וחותנתו, כלם אין הרגש לזולת המצאו עמהם לחקר בו. וכן מכה רעהו דקדק לומר בסתר. וכן לוקח שחד וגו׳, כגון שהיו בית דין שקול ובא אחד והכריע בסברתו בשביל שוחד, גם זה הוא מדברים המסורים ללב ואין הרגש לזולת.

וטעם שכתב ארור שכב עם בהמה בין אשת אביו לאחותו, לומר כי כל כך מרחק הדבר של אשת אב ואחות כשוכב עם בהמה שהוא דבר זר ומתעב לטבע אנושי:

ארור אשר לא יקים וגו׳ לעשות וגו׳. יש במשמעות הכתוב שכונתו לומר על דברים האמורים בענין, ויש במשמעותו שעל כל התורה הוא מדבר, וכן פרשוהו זכרונם לברכה (סוטה לז.). לדבריהם זכרונם לברכה טעם אמרו ״יקים לעשות״, שאם היה אומר ״אשר לא יקים״ לבד או ״אשר לא יעשה״ לא היתה תקומה לשונאי ישראל, כי מי הוא זה שיוכל לקים את דברי התורה הזאת, ומה גם מי שאין ספוק בידו לקים, כגון אין לו שדה לקים מצוות התלויות בה או אין לו עבד לקים מצוות התלויות בו. לזה אמר לעשות, פרוש, שאינו בכלל ארור אלא מי שלא יקים עליו לעשות כשתשיג ידו עשות. ולזה לא אמר ״אשר לא יקים״ או ״אשר לא יעשה״ אלא ״אשר לא יקים לעשות״, פרוש, יקים בלבו הדברים לעשותם כשתשיג ידו.