בראשית מו, ז

ובנות בניו. סרח בת אשר, ויוכבד בת לוי:

בְּנוֹהִי וּבְנֵי בְנוֹהִי עִמֵּהּ בְּנָתֵהּ וּבְנַת בְּנוֹהִי וְכָל זַרְעֵהּ אַיְתִי עִמֵּהּ לְמִצְרָיִם

בְּנוֹי וּבְנֵי בְנוֹי עִמֵיהּ בְּנָתֵיהּ וּבְנַת בְּנוֹי וְכָל זַרְעֵיהּ אַיְיתֵי עִמֵיהּ לְמִצְרָיִם

ובנות בניו שרח בת אשר ויוכבד בת לוי לשון רש"י (רש"י על בראשית מ״ו:ז׳) ומה ירבה בבנותיו אבל דרך הכתוב כשידבר ביחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים ובני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ג) ובני פלוא אליאב (במדבר כו ח) וכן בנותיו דינה ובנות בניו סרח בת אשר אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר כל נפש ששים ושש אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו (ב"ב קכג):

בנותיו. היא דינה לבד' ויתכן שהיו לדינה שפחות קטנות גדלו עמה ובעבור בתו קראם הכתוב בנות יעקב בעבור שגדלו בביתו כמו בני מיכל. וכן ובנות בניו. כי אחת היא:

בנותיו ובנות בניו. פירש"י בנות בניו זו שרח בת אשר ויוכבד בת לוי. וקשיא דבניו ניחא אלא בנותיו מאן נינהו שהרי לא נכנסו מבנותיו למצרים כי אם דינה שהתאומות מתו. ושמא י"ל דכלותיו קרי בנותיו. אך קשיא לי מאי דכתיב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש דהתם ליכא למימר כלותיו שהרי לא נמנו כדכתיב מלבד נשי בני יעקב ושמא ר"ל דינה ובת לוי ובנות בנים הרי הם כבנות כך נ"ל וכן משמע למבין מתוך פירש"י:

בנותיו זו דינה, וכן (בראשית מ״ו:כ״ג-כ״ד) ובני דן חושים, (דברי הימים א ב׳:ח׳) ובני איתן עזריהו. מכאן למדו רז"ל האומר נכסי לבניי והיה לו בן ובת, הבן יטול את הכל, והקשו בגמרא מי קרו אינשי לברא בניי, א"ל אין דכתיב (במדבר כ״ו:ח׳-ט׳) ובני פלוא אליאב. ובנות בניו. סרח בת אשר.

בנתיו אעפ״י שאין לו אלא אחת כן דרך הכתוב לדבר כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב.

בניו ובני וגו׳. אחר שאמר בסמוך ״יעקב וכל זרעו״, לא היה צריך לומר פעם שניה ״בניו ובני״ וגו׳.

עוד צריך לדעת למה הפסיק בין בניו ובני בניו לבין בנותיו ובנות בניו וכל זרעו בתיבת ״אתו״, ולא הספיק במה שאמר לבסוף ״הביא אתו מצרימה״?

אכן כונת הכתוב הוא שבא להודיע כי יש הפרש בין בני יעקב בירידתם למצרים, כי יש מהם שבאו ברצונם לקבל גזרת מלך בלב שלם, ויש מהם שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל, וצינם הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם. ואמר בניו ובני בניו אתו, פרוש אלו לא הצרך להביאם הוא אלא הם מעצמם באו אתו בדומה לו, ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם עד שהצרך יעקב להורידם בעל כרחם, והוא אמרו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו, פרוש בני בני בניו, אלו ״הביא אתו מצרימה״, פרוש, הוא הביאם, לא לרצונם באו.

וראיתי לתת לב לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה א:ה) שאמרו שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קים, לא התחיל השעבוד, דכתיב (שמות א׳:ו׳) ״וימת יוסף וגו׳ וכל הדור ההוא״, פרוש שירדו מצרים אז התחיל השעבוד, כי אולי שזה היה להם לתשלום קבלת גזרת מלך ברצון, פקע מהם השעבוד, כי סמא דיסורי קבולי. והעד הנאמן לזה גם כן, כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים (בראשית רבה צד:ט), ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא לצד שהביאם יעקב ולא מרצונם. ועין בדברי הזהר (ויקהל קצח:) בפרוש פסוק ״אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳״ (תהלים קמו:ה).

בנותיו ובנות בניו. פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל ל״ה ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא הי׳ בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה ואל תתמה שהרי גם בא״א איכא תנא בב״ב דקמ״א שהי׳ לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ הי׳ ביעקב אבינו. ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי הי׳ יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים. וגם היו משונים מטבע שארי ב״א שהרי שמעון ולוי בני י״ג הרגו עיר ומלואה אע״ג שהיו כמה אנשים שלא מלו עצמם כמש״כ לעיל שם ל״ד כ״ד. וער ואונן נשאו אשה להוליד וכן פרץ הוליד בני ז׳ וח׳ ודינה בת שש כבר היתה ראויה לאיש לרדוף אחריה וכן היו כל שבעים נפש. משא״כ שארי בנים שהולידו לא היו אלא כשארי ב״א. ע׳ מש״כ להלן מ׳ כ״ג בבני מנשה:

וכל זרעו. הוסיף בזה דור מאוחר מב״ב וכדאיתא ביבמות ד״ע אין לי אלא בנים זרעה וזרע זרעה מנין ת״ל וזרע אין לה. הרי אפי׳ כמה דורות בכלל זרע. וגם כאן לשון וכל זרעו משמע הכי ועדיין אינו מדוקדק כפל וכל זרעו. הרי כתיב במקרא הקודם וכל זרעו אתו אלא נכלל בזה תלמידיו שלמדם תורה וכמש״כ להלן מ״ח י״ט בפסוק וזרעו יהיה מלא הגוים:

הביא אתו מצרימה. בניו ובני בניו באו אתו מעצמם שהרי מצווים היו מפי הגבורה לרדת מצרים. ושיהא מקוים בהם כי גר יהיה זרעך וגו׳ אבל בנותיו ובנות בניו ותלמידיו לא היו מצווים ע״ז ויכולים היו לינשא לאחרים בארץ כנען. אבל יעקב הביאם אתו מצרימה לשמרם ולהשגיח עליהם כ״ז שהי׳ אפשר:

פ ואם תאמר והרי גם כתיב בנותיו לשון רבים, והרי לא היה לו רק דינה, ואין לומר כרבי יהודה דאמר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, דהא לפני ירידתן מתו כדפירש רש"י בסמוך (פ' כ"ו ד"ה כל), וגם אין לומר כרבי נחמיה דאמר כנעניות היו ומהו בנותיו כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו ולכלתו בתו, (הובא ברש"י פרשת וישב (ל"ז ל"ה) על פסוק ויקומו כל בניו כו'), דהא יוצאי ירכו קחשיב כאן. (נח"י), ולי נראה ליישב שדרך הכתוב כשמדבר בייחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים, כמו (לקמן פ' כ"ג) ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב (במדבר כ"ו ח'), ומכל מקום אף על גב דבנותיו קאי אדינה לחוד, אפילו הכי היכא דאיכא לרבויי מרבינן ולא סמכינן אשינויא דחיקא, ולכן פירש סרח ויוכבד וכן משמע בבבא בתרא (דף קמ"ג:). ואין להקשות איפכא בפסוק ויקומו לנחמו (לעיל ל"ז ל"ה) מנא ליה לרבי יהודה לומר תאומות ולרבי נחמיה כלותיו, דילמא דינה לבדה היתה כמו הכא, דשאני התם דכתיב וכל בנותיו, אם כן שמע מינה דאיכא יחוסי דרבים כנזכר לעיל: