אור החיים על בראשית פרק ל

ותרא רחל וגו׳. דקדק לומר ליעקב כי הוא בחון שאינו עקר, ובזה אין לתלות בו אלא בה. ואומר ותקנא באחותה, פרוש, לצד שהיא אחותה ומן הסתם תדמה במזגה וטבעה אליה, וזו ילדה וזו לא. שאם לא היתה אחותה, היתה תולה לומר כי טעם שלא ילדה הוא לצד שלא השוו המזגים וכדומה:

עוד ירצה באמרו ליעקב, כי עקר הקפדתה היא להיותו יעקב, שאם היה אדם אחר שאינו מפרסם בצדקות היתה תולה בו, שהטעם הוא (תהילים קכ״ה:ג׳) ״כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים״ להיותה היא צדקת, וזה היה סבת מניעת ההריון, מה שאין כן היותו יעקב צדיק מבהק, לזה נתקנאה באחותה שזכתה לזה.

ויחר אף וגו׳. הטעם לפי שהוציאה מפיה דבר קללה שאמרה ״מתה אנכי״, ודברי הצדיקים אפילו בסדר זה יעשו רושם, וצא ולמד (בראשית רבה עד:ט) ממה שקלל הוא על תנאי וכו׳, לזה חרה אפו. ולזה דקדק לומר ברחל פרוש בשבילה, גם לפי שאמרה ״הבה לי״ וגו׳ ולא אמרה התפלל עלי.

ותאמר הנה אמתי וגו׳. דקדקה לומר אמתי קודם שהזכירה ביאתו אליה, ולא אמרה ״בא אל אמתי״ כמו שאמרה שרה כמו שפרשתי (בראשית ט״ז:ה׳), נתכונה לומר שאחר שיבא אליה לא תקרא אמתה עוד. ולזה אמר אחר כך ״ותתן לו בלהה שפחתה לאשה״, אישות יש לו בה ובניה בני חורין. וכמו כן עשתה לאה שנתנה לו לאשה ונעקר מזלפה שם שפחה.

ומה שמצינו לשרה (בראשית ט״ז:ג׳) שהזכירה גם כן שם אישות על הגר, שבירתה בצדה במה שדקדקה לומר תבת ״לו״, ועין מה שכתבתי שם מה שלא אמרה כן רחל.

ומה שתמצא שמזכיר הכתוב (בראשית ל:ז) אחר כך ״בלהה שפחת רחל״ וגו׳, פרוש שהיתה שפחת רחל. גם יכון הכתוב שם להזכיר שבח הצדקות שנתנו האמהות לבעליהן. ולא חש הכתוב לטעות, שסמך היות הדבר מבאר בכתובים הקודמים, ועין מה שכתבתי בפרשת וישב (בראשית לז:ב).

המעט קחתך וגו׳. כונת לאה היא על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה צח) כי קביעות מטתו של יעקב היה אצל רחל, ולזה אמרה ״המעט קחתך את אישי״, פרוש: חלק העודף אצלך הוא נגרע מחלק לאה. ואמרה ולקחת וגו׳ תכון לומר כי בחינת הלדה תתהוה מרוב זקוק ומהתמדת שכיבת הבעל, וכמאמרם זכרונם לברכה (חולין יא:) בכמה מקומות, ומעשה הדודאים הם סגלה ללדה (זוהר א:קנז.), לזה אמרה די לך קיחת אישי בתמידות אצלך כנזכר, ולמה תוסיף קחת דודאי בני?

וטעם יעקב שהיה עושה הפרש בין שתי נשיו, לצד שאין עליו חיוב לאה זולת עונה האמורה בתורה (שמות כא:י) ״לא יגרע״, כי לא נשאה ברצונו ובידיעתו וכמעשה שהיה, מה שאין כן רחל אשתו זאת ובה עבד פעם ראשונה ושניה.

לכן ישכב וגו׳. יראה כי ברצון רחל היה הדבר תלוי, ואומרת לכן – פרוש, על נתינתך לי דודאים וכו׳:

או ירצה לשון שבועה, משום שהם דברים שאין נקנים אלא בשבועה, כי לא הקנת לה דבר שיש בו ממש, ועין מה שכתבתי בפסוק (בראשית כה:לג) ״השבעה לי״ במכר בכורת עשו.

ותצא לאה וגו׳. טעם עשותה ככה ולא מן המוסר, לפי מה שפרשתי בתיבת ״לכן״ שאמרה רחל שהוא ״על כן״, חששה לאה שתחזר בה רחל ולזה קדמה ויצאה. ולפי מה שפרשתי ״לכן״ שבועה, לצד שלא דקדקה רחל לומר הלילה הזאת, חששה שתדחה אותה ללילה אחרת, והרי זו זריזה ונשכרת.

עוד יש לתת טעם ללאה, כי מדת חסידות עשתה שלא הניחה עד שיכנס אותו צדיק לאהל רחל ותוציאנו משם, כי יש בזה הקפדה וצער גדול לרחל וקנאה גדולה. לזה קדמה קודם שיכנס אצלה, ואין זה אלא מדה טובה וחסידה, וכל מגמתה של אותה צדקת להעמיד נטעי נעמן. וה׳ עד בדבר כי נתן שכרה דכתיב ״וישמע״ וגו׳ (בראשית ל:יז), ועין בסמוך מה שפרשתי (ספרים אחרים שפירש רש״י) בפסוק זה.

שכור שכרתיך וגו׳. פירוש: נתתי שכר לזולת בעדך. עוד נתכונה ששכרה שני דברים: לינה וזיקה.

בלילה הוא. פירוש ברצונו ודעתו שהסכים על הדבר.

וישמע אלהים. מגיד שהתפללה לה׳.

עוד ירצה כי הבין וידע כונתה במעשה, שהוא לתכלית מצוה ואהבתה בהקדוש ברוך הוא ובמצוותיו. וקלקלה השורה במעשה זה, גם ה׳ קלקל השורה, כי כפי השורה לא היו עולים לה אלא ארבעה, ותהר ותלד בן חמישי יותר מהשורה ובן ששי, מדה כנגד מדה.

ויזכר אלהים וגו׳. מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו, עוד הוצרכה לתפלה, כאמרו ״וישמע אליה״ וגו׳:

עוד יודיע הכתוב כי ה׳ זוכר את חסידיו מבלי שיצעקו אליו, לזה אמר ויזכר וגו׳ ואחר כך וישמע וגו׳, לומר שקודם שהתפללה עלה זכרונה לפניו יתברך:

הסר משם וגו׳. מדבריו מוכח כי לא יהיה לחלקו אלא נקדים וטלואים בכשבים ובעזים וחום בכשבים, אבל עקדים אינם לחלקו, וממה שאמר הכתוב בסמוך משמע שלקח גם העקדים:

ונראה כי יעקב בתנאו לא רצה שיטול בחלקו עקדים. וטעמו הוא כי אם יקח גם העקדים יצטרך להסירו גם כן מצאן לבן, ומעתה אין סימן הלבן בכל הצאן ליחמנה הצאן אליו והרי הוא יגע לריק, כי לא עלה על דעתו של יעקב לרמות לבן בשום אפן בעולם, וחשב שבאמצעות העקוד ימצא שיחמו הצאן ללדת גם כן הנקוד והטלוא שהוא לוקח לעצמו. וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (בראשית ל:מ) ״ויתן פני הצאן אל עקוד״ והיו יולדות נקדים וטלואים והחום שיחמו אל הנמור, והרמאי לבן נתחכם לדעת זו ונטל הכל עקוד נקוד וטלוא, עוד נתחכם והסיר כל אשר לבן בו, תפחנה עצמותיו כי לא כן היה התנאי, שאם כן מנין יצאו עקוד או נקוד או טלוא, ומעתה פקע שכרו של יעקב. מטעם זה נתחכם יעקב לקחת שכר טרחו ויצג המקלות ולקח לעצמו גם העקדים, כי ממה שהסירם לבן גלה דעתו כי באלה חלק יעקב, והוא אמרו (בראשית ל:לט) ״ותלדנה הצאן עקדים נקדים וטלואים״ וכל שלשת המינים בחלקו של יעקב, ועל לבן נאמר (משלי ה:כב) ״ובחבלי חטאתו יתמך״.

פני הצאן אל עקד. טעם שלא אמר ״אל נקד״ או ״אל טלוא״, אולי כי יותר יחמו הצאן אל מין זה מהב׳ אחרים.

וישת לו עדרים וגו׳. נתכון בזה כדי שתמיד לא יהיו הצאן מסתכלין אלא באותן מינים ולא בשאר מינים, שבזה לא ילדו כלל כי אם מאותו המין, שאם לא כן יצטרך יעקב לתת מצאנו ללבן כשתלדנה מין שאינו עקד וטלוא וכו׳:

והיה בכל יחם וגו׳. צריך לדעת למה יעשה יעקב ככה? בשלמא מה שעשה בתחלה בהצגת המקלות היה לצד ההכרח, שזולת זה היה יגע לריק כמו שכתבנו. לא כן אחר שהיו בצאן עקדים ונקדים וגו׳, לא היה לו לטול הוא המקשרות וכו׳, שנמצא כפי זה הוא נוטל יותר מחצי רוח, ואינו מן הדין, שכל שלא התנה עם בעל הצאן, מן הסתם אין לרועה לטול אלא שליש הרוח, וכמו שכתבנו בפרוש פסוק (בראשית כט:טו) ״הכי אחי אתה״, וכאן אין ליעקב להציל מהרמאי אלא דבר שנוגע לו בדין מן הסתם, ורואני כי נוטל יותר מחצי.

ואולי כי צאן המקשרות לא היו יולדות הכל עקדים וגו׳, אלא על הרוב, והיה לבן נוטל חלק אחד במקשרות וכל חלק העטופים, והיה מגיע לחלקו שני שלישים. והגם שאמר הכתוב ״והקשרים ליעקב״, פרוש רוב הקשורים, או שנתכון להציל שאר גזלות שהיה עושה לו.