אור החיים על בראשית פרק כא

וה׳ פקד וגו׳ כאשר אמר. פרוש: לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חברו וכו׳, וזולת זה לא היה נפקד, וזה ימעט חס ושלום ההבטחה שאמורה בתחלת הפרשה, אלא כאשר אמר.

עוד לעולם, כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה, והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן, והזמין לו השם מצוה שסגלתה שיפקד, ובזה נתקימה הבטחתו. והוא אמרו כאשר אמר, פרוש: ולצד האמירה שאמר השם הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה השם להיטיב יזמין המצוה שסגלתה היא הטובה המבקשת. ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך, ולא עצרו השם לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם, וזה לך האות למה שפרשנו.

ויעש ה׳ וגו׳ כאשר דבר. טעם שכפל לומר ״ויעש״ וגו׳, יכון לפי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא) בפסוק ״כעת חיה״, ששרט לה המלאך שריטה בכותל כשיגיע השמש למקום זה ולשרה בן, והוא שהודיע הכתוב שנתקים מאמר המלאך הדובר אליה בדקדוק הזמן.

עוד יכון הכתוב על פי מה שפרשתי בפסוק (בראשית י״ח:י׳) ״בן לשרה אשתך״ שבא מצד הנקבה, ולסבה זו הצרך לעקדה. וידוע הוא כי זו היא סבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה׳ על צחיקת שרה וקים הגזרה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא, כאמרו (בראשית י״ז:י״ט) ״אבל שרה אשתך יולדת״. לזה אמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, וידוע הוא כי הדבור קשה, והוא שלא ילדתו שלם בשלמות הצריך, ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב ״למועד אשר דבר אתו״ וגו׳.

ותהר ותלד שרה לאברהם בן. אמר ״ותהר״ יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה נג:ה) בית מטרין לא היה לה, לזה מודיע כי היה נס גם בהריון. ואמרו לאברהם רמז בן זה לאברהם ולא ישמעאל לאברהם, כי לא יקרא שמו בן אברהם, דכתיב (בראשית כא:יב) ״כי ביצחק יקרא לך זרע״. והגם שמצינו שאמר הכתוב (בראשית טז:טו) ״ותלד הגר לאברם בן״, שם נקרא שמו אברם, אבל אחר שנעקר שם אברם שלא יזכר עוד שם זה עליו אלא אברהם, ישמעאל אין לו ליקרא בן אברהם. ואולי כי לזה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות י״ג), טעם הקפדתו יתברך כי כשיקרא לו אברם מיחס אליו ישמעאל לבן, וה׳ אמר ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, ואין זה אלא כשיעקר שם אברם. וטעם זה אינו ביעקב, לזה הגם שנקרא ישראל אין קפידא שיקרא יעקב. ועין מה שכתבתי בפסוק (בראשית לה:י) ״לא יקרא״ וגו׳ ותמצא טעם אחר:

לזקניו. טעם ההודעה, גם אמרו לזקניו ולא אמר לזקנתו, למה שכתבנו כי היה חסר בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד, ולא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא. יכוין הכתוב כי ילדה אז, וגם ילדה בו הכנת לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם, כי יש לך לדעת כי מן ההחלט הוא להשיג אדם בעולם הזה דבר חדש אם לא יקדים הכנת המקבל, כידוע לחכמי אמת. ואם לא היתה ליצחק אלא הנפש שמעלמא דנוקבא והיה חסר הכנת הקבלת נפש מעלמא דדכורא, לא תועיל לו העקדה. וזה הוא שדקדק לומר ותלד וגו׳, הודיע שילדה לשני זמני זקנתו: הא׳ הוא עת לידתו, והב׳ היא הכנה לעת זקנה אחרת של אברהם שהוא זמן העקדה.

או ירמוז לזקניו – זקנתו וזקנת אשתו, על דרך אמרו ״אחרי בלותי וגו׳ ואדני זקן״ (בראשית יח:יב).

בנו הנולד לו אשר וגו׳. פרוש: להיות שיש לו בן אחר שהוא ישמעאל, לזה אמר ״הנולד לו״ לדבר הנאות לו להקראות עליו לתכלית תאותו, מה שלא אמר הכתוב כן בלידת ישמעאל. ואומר אשר ילדה לו שרה, רמז למה שהיו מתפללין תמיד: אברהם היה אומר, כל הזרע שלי יהיה מצדקת זו, ושרה גם היא וכו׳, כנגד תפלתה אמר ״ילדה לו״, וכנגד תפלתו אמר ״שרה״.

עוד ירצה לתת טעם לקריאת שמו יצחק, לצד שילדה הזקנה לזקן, וכן הוא אומר (בראשית כא:ו) ״צחק עשה לי״ וגו׳:

על אודות בנו. פירוש: לבל יצא לתרבות רעה וישתקע באמונות רעות בצאתו מבית אביו, וסוף כל סוף בנו הוא.

עוד ירצה על אודות בנו – אשר יחסה אותו שרה להגר, כאמרה ״האמה ואת בנה וגו׳ בן האמה״. ובא הקדוש ברוך הוא והצדיק דברי שרה ואמר לו ״כל אשר וגו׳ שמע בקולה״, ואל תחשוב אותו בנך. והוא אמרו על הנער וגו׳, עקר לו שם בנו ואמר לו ״כי ביצחק יקרא לך״ וגו׳ ובן זה על שם אמו יקרא, והוא אמרו וגם את בן האמה וגומר. ותמצא שחזר אברהם והודה לדבריה, דכתיב ״וישכם אברהם וגו׳ ואת הילד״ וגו׳ ולא אמר ״ואת בנו״, כי העיד הכתוב על אברהם.

על שכמה ואת הילד. פירוש: גם אותו שם על שכמה, להיות שלא היה רוצה לצאת מבית אביו, לזה עקדו כילד ושמו על שכמה וגרשה.

ויאמר אברהם אנכי וגו׳. פרוש: יש להשיבך על טענתך שאמרת ״כחסד״ וגו׳, אלא שאני חפץ בדבר – אשבע.

עוד ירצה, להיות שרצה להוכיחו על אודות באר המים כאמור בסמוך (בראשית כא:כה), חש שיחשוב שמשיבו לסתור חסדו ולבלתי ישבע, לזה הקדים לומר אנכי אשבע ואחר כך הוכיחו על וגו׳.

עוד יכון לומר אנכי אשבע, פירוש: על עצמו, לא ארע לך וגו׳, ונתכון לשלול חיוב בנו.

או ירצה כי הוא ישבע וישביע בניו על שלושה דורות אלו, והנקוד יוכיח:

ויאמר אבימלך וגו׳ וגם אנכי וגו׳. צריך לדעת למה חזר לומר ״וגם אנכי״. ויראה בדקדוק עוד אמרו לא ידעתי מי עשה וגו׳, למה לא הספיק לומר ״לא ידעתי״ והדבר מובן שחוזר לדברי אברהם?

אכן הכונה היא שהוא ידע שגזלו מאברהם באר המים, אבל לא ידע מי ומי הגוזלים. ומעתה יאמר אברהם שעליו היה לבקש מי ומי עושי רשעה, לזה השיב שגם אברהם עשה שלא כהוגן שלא הודיע הדבר למלך, והיה יושב ומצפה קבלת אברהם ואז היה עושה לו דין. ולצד שאברהם לא החשיבו גם הוא לא ידע, והוא אמרו וגם אנכי לא שמעתי וגו׳, פרוש: לא בקשתי לדעת ונשאר משלל הידיעה עד היום שהודעתני אתה.