בראשית כא, יד

לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה:

ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו:

ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית אביה:

וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְרָקְבָּא דְמַיָּא וִיהַב לְהָּגָר שַׁוֵי עַל כַּתְפַּהּ וְיָת רַבְיָא וְשַׁלְחַהּ וַאֲזָלַת וְתָעַת בְּמַדְבְּרָא (נ''א בְּמַדְבֵּר) בְּאֵר שָׁבַע

וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְקִרְוָוא דְמַיָא וִיהַב לְהָגָר שַׁוִי עַל כַּתְפָהּ וְקָשַׁר לָהּ בְּמוֹתְנָהָא לְאוֹדוֹעֵי דְאַמְתָא הִיא וְיַת רִיבָא וּפַטְרָהּ בְגִיטָא וְאָזְלַת וְטָעַת מִן אָרְחָא לְמַדְבְּרָא דִסְמִיךְ לְבֵירָא דְשָׁבַע

ואת הילד וישלחה נמשך למעלה ויתן אל הגר ואת הילד כי גם הילד נתן לה שילך עמה באשר תלך:

וחמת מים. כלי ויתכן להיותו מעור או מעץ וכמוהו מספח חמתך. ורבים יתמהו מאברהם איך גרש בנו גם שלח בן עם אמו ריקם ואיה נדבת לבו והתימה מאלה שיתמהו כי אברהם עשה ככל אשר צוהו ה'. ואלו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה לא שמר מצות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל:

לחם וחמת מים. נתן אל הגר ושם על שכמה ואמר לה קחי אתך בנך וישלחה ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פי' הכ'. ונתן לחם ומים מה שיספיק לה עד באר שבע כי בגרר היה אברהם. והנה היא הלכה ולא ידעה הדרך ותתע והנה בנה חלה מחסרון המים ואחר שלקחתו בחיקה וראתה שנפשו יוצא בצמא השליכתו:

ותתע במדבר באר שבע - לפיכך: ויכלו המים מן החמת -שאלו הלכה דרך ישר היה מספיק לה החמת מים שנתן לה אברהם עד המלון.

שם על שכמה. את החמת לאות שפחות על דרך והתעני תחת ידיה אבל לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם כמו שאמרו ז"ל ויהי אלהים את הנער לרבות חמריו גמליו ופועליו ולכן לא חסרו דבר זולתי המים בתעות' במדב' ובהמצא המים ישב שם במדבר כטבעו כי הי' פרא אדם:

ואת הילד. נתן לה גם את הילד:

וישלחהו. לוה אותה ברוב חסדו כמו ואברהם הולך עמם לשלחם:

וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים. היה לו לתת לה כסף וזהב וגמלים נושאים אותם לפי שפע הממון שהיה בבית אברהם, כי בנו היה שהתפלל עליו לו ישמעאל יחיה לפניך. אבל מפני שאמרה לו שרה שיגרש אותו ואת אמו וה' אמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ע"כ שמע לקול שרה וגרש אותו ואת אמו בלחם וחמת מים כך פירש הרמב"ן ז"ל.

ויתכן לומר כי מה שגרש אותו בלחם ומים שיכלול ענין אחר, והוא שאברהם ראה במראה הנבואה שעתידים בניו להשתעבד תחת ידי ישמעאל, וכי ישנאו אותם שנאה גדולה שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל, וע"כ התנהג אברהם עמו כמו שראוי להתנהג עם השונא ונתן לו לחם ומים, הוא שכתוב (משלי כ״ה:כ״א) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים.

ויקח לחם וחמת מים פרש״י ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו לפי שיצא לתרבות רעה ועוד לא היה לו לאברהם להורישו שום נחלה שהרי הוא וישמעאל בנו גרים היו. ותניא בפ״ק דקדושין אינו יהודי את הגר וגר את הגר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דתניא לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו ומת לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנה. מ״מ דעתו היה ליתן לו מתנות אחרי מות שרה כדכתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות.

שם על שכמה קאי אל וחמת מים.

ואת הילד קאי אויתן אל הגר. שם על שכמה פרש״י שאחזתו חולי וא״ת הא אמרי׳ עד יעקב לא הוה חולשא. וי״ל נהי דבאותו זמן לא הוה חולשא דמייתי מיהו מחמת צמאון הם מתים ומתוך כך יראה שמא ימות בצמא.

וישלחה שהרי לא היה לו למוכרה אחרי ששכב עמה כדכתיב ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף.

שם על שכמה. החמת והלחם ואת הילד בידיה כי בן י"ד היה:

על שכמה ואת הילד. פירוש: גם אותו שם על שכמה, להיות שלא היה רוצה לצאת מבית אביו, לזה עקדו כילד ושמו על שכמה וגרשה.

וחמת מים. שיער א״א שיהא די כדי דרך שתגיע לישוב אחר. אבל ותלך ותתע. וא״כ כלה המים. וכן פירש הרשב״ם:

וישכם. מספר צדקת אברהם: שהשכים בבקר לקיים מצות ה'. שלא נתן בידה כסף וזהב רק ויקח לחם, כי שרה אמרה גרש האמה הזאת, ויש הבדל בין גרש ובין שלח, בשלוח עבדים כתיב לא תשלחנו ריקם, כי השלוח הוא בטוב והגרוש הוא ביד חזקה ובכעס. ויתן בעצמו אל הגר, לא ע"י שליח כי לא נכמרו רחמיו כלל. שם על שכמה, שלא הניחה שתאכל בביתו ואחר תלך, רק שם על שכמה, ואת הילד, אחר ששם על שכמה שלח אתה את הילד, להראות לה שעיקר הוא מגרש אותה מפני שהסיתה את הילד לצחק ועל ידה שולח גם הילד, וזה עשה שלא ימאס הילד בעיניה. ותלך ותתע, שלא שלח עמה א' מעבדיו להורות לה הדרך, ושלח אותה בלי לויה שלא כדרכו אף עם אורחים נכריים, שהיה הולך עמם לשלחם כי שמר מצות ה':

כ ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן לו כסף וזהב, וי"ל דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי, (מהרש"ל), ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסי' א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש, אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דאם כן הוה ליה לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו', דמספיק לפשוטו ולמדרשו, ולא הוה ליה לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק:

ל דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר, דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוה ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו':

מ (ממ"ש), דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום, ואחר כך אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה, ואם כן הוו תרי מילי דסתרי אהדדי, ואין לומר מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואח"כ ותתע וגו', אם כן ותלך למה לי פשיטא שהלכה מתחלה בלא תעות הדרך עדיין, ותו דכוונת הכתוב לומר שתעתה במדבר ועל ידי כן לא היה לה מים ושאר הספור, אבל אין צריך לומר שהלכה בדרך, לכן פירש שותתע היה בכוונה, וזה שאמר ותלך ותתע שהלכה לתעות בכוונה דהיינו שחזרה כו', ומה שכתב ותתע הוא עבודת אלילים והוא על דרך ויהי כאשר התעו וגו' (לעיל כ' י"ג), וכמו שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"א כו':