מלבי"ם על דברים פרק לא

וילך משה וידבר את הדברים האלה. ההליכה וגם הדבור היה אל כל ישראל. שהלך ממקומו ממחנה לויה וסבב כל מחנה ישראל להפרד מהם כנ"ל:

ויאמר אלהם. הודיעם ברמז שהגיע זמנו להסתלק:

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. מדרך הזקנים שלא לפרסם שנותיהם, וגם אם יוכרחו להשיב לשואלם, יקטינו הדבר כמ"ש יעקב לפרעה שלשים ומאת שנה מעט ורעים, וכאשר הודיעם מספר שניו מובן שהגיע זמנו למות, וגם רמז להם שלא יתאבלו על מיתתו ביותר, כי כבר מלאו ימיו, ואולי לא יבינו ברמז הזה שימות, אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא שרק הפעם הזאת יצא ממקומו וישוב אל מקומו אבל אח"כ אם יצא ממקומו מחוץ למחנה לויה, לא ישוב עוד לבוא למקומו, כי אז היציאה תהיה למקום הנועד לו למות, ולמען שלא יחשבו שמרמז להם שיעבור את הירדן (כי ה' אמר אליהם במי מריבה, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, לכן יקדים לעבור לבדו בלא העם), לזה אמר וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. כי אף בלבדך ג"כ לא תעבור, ועתה מובן שירמז להם שימות, ולמען שלא ידאגו שע"י מיתתו תהיה מניעה לביאתם אל הארץ, לזה אמר:

ה' אלהיך הוא עבר לפניך. כבר כתבנו בפ' תצא שבכל מקום שנאמר שה' יעבור לפניהם, יורה על שינצחו את האויבים תיכף, וז"ש:

הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך. ועבודתכם תהיה:

וירשתם. ושלא ימצאו מקום לחשוב שנתבטל התמנות יהושע כי הלא ה' בעצמו עובר לפניהם, לזה אמר:

יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה' (במדבר כ״ז:כ״א) על פיו יצאו ועל פיו יבואו, וגם רמז שיהיה מרוצה להם כאשר דבר ה' (שם) איש אשר רוח בו כשחז"ל שיודע להתהלך עם כל איש לפי רוחו:

ועשה ה' להם לז' האומות כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אותם. ועכ"ז הניח מהם שיפלו ביד בני ישראל כמ"ש לעיל (כט ו) ונכם כדי שיקראו המה המכים, וכן יעשה לז' האומות שאף שישמיד אותם ישאיר מהם:

ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם. לאלה שישאיר:

ככל המצוה וגו':

חזקו ואמצו. מפני שאמר שה' יעבור לפניהם, לא יחשבו שא"כ אז לא ישכון ביניהם, וייראו מהאויבים שלא יבואו מאחוריהם, לזה אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך, שאף שעובר לפניכם, הוא מתהלך גם ביניכם:

ויקרא משה ליהושע. שמתחלה דבר עם העם ואמר שבחו של יהושע שלא בפניו ואח"כ קרא אותו והודיעו במה שיהיה חלוק מכל העם כי אתה תבוא את העם. כמו עם העם בשוה, שביאת הארץ הוא בשביל שנשבע ה' להאבות:

אשר נשבע ה' לאבותם .לכל אחד מהאבות בעצמו לכן רוצה לקיים שבועתו להביאם בעצמו, רק ואתה תנחילנה אותם. שחלוקת הארץ תהיה על ידך מפני שהחלוקה לא היתה בכלל השבועה שהבטיח להאבות רק בכולל לתת לזרעם ולא לחלוק לכל אחד ואחד רק שנאמר על ידי (במדבר כו נב) לאלה תחלק הארץ ואני הייתי השליח לכן תהיה החלוקה על ידך שתהיה שליח ה':

וה' הוא ההלך לפניך. מבאר שיהיה חלוק מהם עוד בזה שה' יהלוך לפניך במדרגת הליכה ואל העם אמר שלפניהם יהיה בדרך העברה שהוראתו רק בעת ההכרח:

הוא יהיה עמך. בדרך הויה בקביעות, ואל העם אמר הוא ההולך עמך, שביניהם יהיה בגדר הליכה:

לא ירפך ולא יעזבך. עד שלא תירא ולא תחת. שלא יהיה לך פחד גם בלב, אבל להם אמר רק אל תיראו ואל תערצו (וההסבר שאם יהיו העם במדרגה גדולה לא ייראו משום דבר רע אבל כשימצא בהם חטא קל כענין עכן יהיו בטוחים רק שלא יבא רעה גדולה, אבל ליהושע הבטיח שלא יירא משום דבר רע אף שימצא בו עון בטול תורה כמחז"ל עכ"ז לא יענש):

ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל. הכהנים לא היו נושאים את הארון רק שהם הסירו את הפרוכת וכסו בו את הארון ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת את הארון כדכתיב (במדבר ד ה) והזכיר במסירת התורה להכהנים מה שנושאים ארון ברית ה' מפני שנתן התורה שישימו בצד הארון כמבואר להלן (כו), ולא היו יכולים לשום את התורה בצד הארון שהיה לפנים מן הפרוכת ואסור לכנס שם רק כ"ג ביוה"כ, רק בעת נשיאת הארון בעת פריקת המשכן (ויתכן שפרקו המשכן לצורך שעה), ומה שקרא אל זקני ישראל שאינם שייכים להנחת התורה בצד הארון, הוא לצרף אותם עם הכהנים בקריאת פ' הקהל כאשר יתבאר:

ויצו משה אותם לאמר. מה שצרף הכהנים והזקנים במצוה הזאת, מפני שקריאת פ' הקהל יחיד קורא אותה, ואם היה מצוה הכהנים היה הקורא כה"ג, ואם צוה הזקנים היה הקורא האב"ד, לכן צוה שניהם, שיקרא אחד שעל גבי שניהם שהוא המלך כמבואר במשנה סוטה שהמלך היה הקורא:

מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה. אלו אמר מקץ שבע שנים, הייתי אומר שהקריאה תהיה אחת לשבע שנים, באיזה שנה שיהיה, לכן אמר במועד שנת השמטה, ואם אמר רק במועד שנת השמטה הייתי אומר במועד שבהתחלת שנת השמטה, לכן כתב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה כשתכלה שנת השמטה במועד הנכנס בשנה שלאחריה, ולמה קורא אותה שנת השמטה אף שכלתה בר"ה, רק שעדיין נוהגת השמטה בספיחים כדפי' רש"י:

מקץ שבע שנים. מבאר הדברים שבשבילם תפעול הקריאה עד שתהיה נקבעת בלב השומעים. א) שהקריאה הזאת היא אחת לשבע שנים וטבע האדם להתעורר מדבר שהוא בא לזמן רחוק. ב) במעד שנת השמטה בחג הסכות. העת המוכשרת שתפעל בהם השמיעה, מפני ששנת השמטה היתה שבת הארץ לה' שידעו כי לה' הארץ, והארץ היא ג"כ קדש, וגם לא התעסקו כל השנה בעבודת האדמה, ועסקו בתורה, ואף שכלתה השמטה בר"ה אבל היה ר"ה ויוכ"פ ועסקו בסוכה ובד' מינים.

[ג] בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך. וה' בוחן לבות, וכל אחד מקשט לבבו נכח ה' ד) במקום אשר יבחר. והמקום הזה שבו בחר ה' יעורר היראה כמ"ש יעקב מה נורא המקום הזה: ה) תקרא גם הקורא שהוא המלך שבו בחר ה' מכל שבטי ישראל, ודבריו יעשו רושם בלבות השומעים: ו) את התורה הזאת. הדברים בעצמן המה אמרות ה' אמרות טהורות ויורדים אל הלב. ז) נגד כל ישראל באזניהם. הקבוץ הגדול הזה יפעל ג"כ הרבה על לב השומע:

הקהל את העם. הצווי על הב"ד שבידם להקהיל כלם ועל כל איש מישראל על מה שבידו לבא בעצמו ולזרז הנשים ולהביא את הטף:

למען ישמעו יפרש תועלת מצות האספה שיבואו אל המקום אשר יקרא יהיה שישמעו, ותועלת השמיעה תהיה ולמען ילמדו שהקריאה הזאת שהיתה בכל האמצעים המסוגלים שע"י יבואו הדברים אל הלב כנ"ל תפעל בלבבם חשק שילמדו לעתיד, והתועלת מהלמוד:

ויראו את ה' אלהיכם. שתגיע אליהם היראה, ותועלת היראה הוא:

ושמרו לעשות ע"י הלמוד ע"ד שאמרו חז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, שפירושו הלמוד מביא לידי יראה והיראה למעשה:

את כל דברי התורה הזאת. בפרטות מאחר ששמעו והבינו כל הדברים בפרט נקבעו בלבם לקיים כל פרט ופרט (והזכיר תיבת למען גבי השמיעה וגבי הלמוד ולא גבי היראה, מפני שתיבת למען הוראתה על דבר שיהיה בודאי. ולכן השמיעה והלמוד הוא בטוח אבל היראה אינו מובטח כ"כ):

ובניהם המה הטף:

אשר לא ידעו הוא נתינת טעם לפי שלא ידעו ענין הקריאה ומחשבותיהם לא יהיו טרודים בנושא הדברים, וגם אינם יודעים עדיין מטרדת העולם והבליו, לכן כח הציור חזק בהם, ואף שלא ישיגו התועלת הנאמר בהגדולים שהוא להשיג תשוקה לכל פרטיות התורה, אבל ישיגו תועלת כללי יותר מהגדולים לפי שהמעמד הזה יהיה נצב לעיניהם כל ימי חייהם וישפטו ממנו תמיד אלה הדברים ישמעו. שיבינו עד כמה תהיה השמיעה בדברי התורה, שהרי לעיניהם קהל גדול נורא כזה עומדים שעות אחדות כאלו נתבטל מהם כל רגשי החיים, וכל מעינם לשמוע הלקח אשר יקרא להם המלך מתוך הספר, יבינו כי כן להם לשמוע דברים מפי מוריהם ומלמדיהם ולמדו. כאשר לפניהם המלך הרך והענוג קרא שעות אחדות בלי הפסק מתוך הספר והשמיע בקולו את הדברים באזני קהל נורא כזה, ישפטו בנפשם, עד היכן תהיה תשוקת הלמוד:

ליראה. ולמדו קאי גם על ליראה שילמדו את היראה ממעמד הזה, כאשר כל הקהל עמדו ביראה ורעד מפני הדר כבוד ה' השוכן במקום ההוא, ויראת המלך הוסיפה יראה על יראתם, וגם המלך שעמד נכח בית ה', ונכח כל הקהל הגדול, ובהתבוננו את אשר בחר בו ה' מכל שבטי ישראל להיות להם לנגיד, עד כמה גברה עליו אז היראה וההכנעה, ע"ד שאמר דוד (שמואל ב ו כב) ונקלותי עוד מזאת, כידוע, מזה יבינו איך לירא את ה' אלהיכם כל הימים. כי זכר המעמד שראו בקטנותם לא ישכח מהם כל ימי חייהם כנ"ל:

הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וגו':

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם. ר"ל רק הסתר פנים לבד:

ומצאהו ממילא רעות רבות וצרות. ועפ"ז יוכיחו ישראל אחר שמצאו אותם צרות רבות ואין משגיח עליהם מכלל שאין אלהים שופטים בארץ, אבל אדרבא היה להם להוכיח בהפך ממה שהסתיר פנים ע"י עונותם הרי שיש שופט. ז"ש:

ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ויוכיחו מזה שאין השגחה, אדרבא הלא:

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. דוקא לא מקודם שהשגחתי עליהם והטעם שהסתרתי עתה הוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. ולכן:

תורה אור ועתה כתבו לכם וגו'. נראה לבארו במשל מלך שפדה עבד אחד מבית הסהר וישימהו נאמן על אוצרותיו, והמלך ידע כי העבד היה גנב תחלה, וידע את טבעו שא"א לו להמיר את טבעו ובודאי ברבות הימים יגנוב גם מאוצרות המלך ויתחייב מיתה, והמלך מאשר לא רצה להמיתו כתב בפנקסו לזכרון איך שיודע שהעבד ששמהו על אוצרותיו היה גנב תחלה ואוהב לגנוב בטבעו, והנה מי שראה זה בפנקס המלך סבר שהמלך כתב זה להיות להתראה אל העבד שאם יגנוב יהיה ענשו כפל, אבל באמת היה זה להתראה אל המלך שאם יגנוב לא יענישו כלל אחר שידע שהעבד הוא גנב בטבעו ומ"מ בחר בו הנה סבר וקבל, וז"ש הנה ידעתי היום כי תחטאו בעתיד ולכן ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כי תהיה לטובתכם:

ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ר"ל היא תהיה בפיהם לאמתלא ותירוץ על חטאתם בל יענשו, ועז"א למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. היא תעיד ותתרה עלי בל אענשם, וז"ש לי דייקא:

תורה אור כי ידעתי אשר עת אשר אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו, והיא ארץ זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן מרוב טוב, ואח"כ ופנה אל אלהים אחרים וא"כ העונש שלהם ראוי להיות כפול שמשלמים רעה תחת טובה, וגם יחטאו בחטא שממין השני הנ"ל שתחלה יעבוד אלהים אחרים ואח"כ והפר את בריתי כנ"ל:

תורה אור והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות. ר"ל אם יהיו ראוים עפ"י מדתם להענש שתבואנה עליהם רעות רבות וצרות, אז וענתה השירה הזאת לפניו לעד הם יקחו השירה לעצמם לעד לזכות השירה (אשר לא תשכח מפי זרעו) תעיד כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה ידעתי היום גם בטרם אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי, ובזה לא אוכל להענישם אחר שידעתי וקבלתי:

תורה אור ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך. ובתחלה אמר חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. השנוי תבוא תביא, העם הזה בני ישראל, נשבעתי לאבותם נשבעתי להם. נראה כי משה דבר אליו אם לא יהיו ישראל שלמים ולא יקבלו מרות של יהושע ולכן קראם העם הדיוטות, ואמר נשבעתי לאבותם כי אז אין ראוים מעצמם לירש את הארץ, ומ"מ אל תרפה ידיו ותבוא עמם בעצתם ולא תנהוג מרות עליהם, וה' ידע כי ישראל יהיו שלמים ויקבלו מלכות יהושע וע"ז קראם בני ישראל, ואמר נשבעתי להם שראוים מעצמם, ועז"א כי אתה תביא:

תורה אור ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה'. לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה שם בך לעד, אדון הנביאים ידע כי יקומו בדורות הבאים הרבה כתות ממינים ואפיקורסים אשר ירצו להפיל יסודי התורה ומשם יפרדו לכמה ראשים, יש יכחישו תורה שבע"פ ויש יעפילו להגיה את התורה כמו שנמצא מינים בזמנינו שהעיזו לאמר שהתורה נפלו בה טעותים חלילה, ויש מעיזים לאמר שנתנה לפי העת והמקום ורשות בכל דור להוסיף ולשנות לפי מצב הדור, לכן אמר תקחו את ס"ת ותניחו אותה אצל הארון בבית קה"ק ששם אין אדם נכנס אלא כ"ג ביוה"כ, וא"כ אין נכנס שם אדם שיאמרו שהוא זייף דבר, וגם לא יוכלו לאמר שנתנה לפי העת והמקום כי הניחה חתומה ושלמה אצל הארון בל יוסיפו ובל יגרעו בה בשום זמן מן הזמנים, וז"ש והיה שם בך לעד, שם דוקא במקום זה יהיה לעד לדורות הבאים:

תורה אור כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה. אומר הנה ישראל עזים באומות כמ"ש חז"ל וזה להם מעלה וחסרון, מעלה שעי"כ האיש הישראלי נקל לו למסור את נפשו על מוקד האש ולא ימיר דתו בדת אחרת, אבל חסרון ג"כ כשאין הדור זכאי והמינות מתרבה, הנה להמיר דתם אין רוצים אבל רוצים כ"כ לפרוק עול, רוצה להיות יהודי ואעפ"כ יהיה מותר לו לחלל שבתות בפרהסיא ולאכול נבלות וטרפות ולעבור על כל התורה, ואיך יהיה זה, הנה הם לוקחים דרך זה לעצמם, לעשות באורים זרים בתורה ולאמר שהמצות נתנו לפי העת והמקום וכדומה, וז"ש כי מצד מריך תרצו לחטוא, ומצד ערפך הקשה תרצו להשאר בדת יהודית:

הן בעודני חי עמכם היום. יאמר הלא הורה זאת הנסיון כי ראינו שהתחילו עדת קרח לחלוק על מצות התורה בעוד משה חי כמו שחלק עליו בטלית שכולה תכלת וכדומה, ואעפ"כ לא חלק לאמר שרוצה לצאת מכלל ישראל רק דמה בדעתו שאעפ"כ קדוש יאמר לו, ואמר כי כל העדה כלם קדושים, וז"ש הלא בעודני חי שאז לא היה פתחון פה לאמר שבדורות הבאים חלו בה ידי זרים בהתורה ושנו אותה, וגם בעודני עמכם שאז אין פתחון פה להכחיש פרושה של התורה, כי הלא הנותן אותה עמהם ואומר כי כן קבלה, וגם היום שא"א לומר שנתנה רק לזמן הזה ולא לדורות הבאים, כי היום הוא בזמן הזה ואעפ"כ ממרים היתם. ולא שהמריתם לצאת מכלל ישראל רק עם ה'. שנתתם עוד למריכם אמתלא שאתם עושים בזה רצון ה' ושאתם צדיקים, ואף כי אחרי מותי שתוכלו להמרות בשלשה הדרכים הרעים הנ"ל. ולכן:

הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם וגו' ואדברה באזניהם את הדברים האלה. שיאמר אח"כ שהוא השירה:

ואעידה בם את השמים. כמ"ש האזינו השמים, ובאר הטעם כי בעת שחיה משה היה ענשם השגחיי, אבל אח"כ יהיה ע"י הסתרת פנים ולזה צריך להודיעם זה, וז"ש:

כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון. ר"ל אם תשחיתון אחרי מותי לא יהיה עוד כמו שהיה בחיי שבא לכם העונש תכף ומיד בהשגחה, רק וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. שלא יגיע לכם העונש עד אחרית הימים לעת תמוט רגלם, ומצד זה בקל שתכשלו לכפור בהשגחה ובעונש ה' עד כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. לזה:

וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם: