דברים לא, י

מקץ שבע שנים. בשנה ראשונה של שמטה, בשמינית ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:

וּפַקִיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימָר מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמַן שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא בְּחַגָא דְמְטַלַיָא

וּפַקֵיד משֶׁה יַתְהוֹן לְמֵימָר בְּסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בְּאִשׁוֹנֵי שַׁתָּא דִשְׁמִיטָתָא בְּחַגָא דִמְטָלַיָא

מקץ שבע שנים. תחלת השנה:

מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות. זו היא מצות הקהל, ופירוש מקץ מסוף, וכן כל לשון קץ האמור ענינו סוף, כלשון (בראשית ו) קץ כל בשר בא לפני, והכוונה בסוף השבע שנים, כלומר אחר שיעברו השבע שנים לגמרי, וזהו שמינית בחולו של מועד של חג הסכות. אבל מה שכתוב במצות השמטה (דברים טו) מקץ שבע שנים תעשה שמטה, פירוש מסוף שבע שנים, ויהיה הסוף הזה מכלל השבע, לא שיעברו השבע, וכן אמרו רז"ל שביעית אינה משמטת אלא בסוף, והוא שקיעת החמה של מוצאי שביעית, וא"כ הקץ שנאמר כאן והנאמר בשמטה הכל אחד, וזה וזה לשון סוף הוא, אלא שהקץ האמור כאן הוא חוץ למספר השבע והאמור בשמטה הוא מכלל השבע.

ואם תשכיל בסוד מצות ההקהל תמצא כי כשם שבאה מצות השמטה לרמוז על וחד חריב כן מצות ההקהל שהוא אחר עבור השבע לגמרי בתחלת השמינית תרמוז על מלת לעשות שנחתם בו מעשה בראשית אחר הזכירו ענין השבת, וכן מצינו (תהלים צב) במזמור שיר ליום השבת שהזכיר אחריו צדיק כתמר יפרח, וכבר הזכרתי זה בבראשית. וסוד ההקהל כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה', ולכך היתה מצותה במלך, שהמלך היה קורא בתורה, וכן אמרו חכמי האמת היה הקב"ה מביט בתורה ובונה עולמו. ועוד קריאת התורה להורות כי היא קיום העולם וא"א לו להברא זולתה, והיה ההקהל במקום אשר יבחר, כי תחלת הבריאה משם, שנאמר (שם נ) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל העולם, וזה מבואר.

מקץ שבע שנים וגו׳ בתחילת השנה למען ילמדו כל השנה כמו שמפרש והולך בחג הסכות בבא כל ישראל וגו'.

במעד שנת השמטה מאחר שהיא שנה ראשונה של שבע שנים של שמיטה למה הוא קורא אותה שנת השמטה תשובה לדבר לפי שעדיין דין שביעית נוהג בה בקציר היוצא מקציר שביעית.

ויצו משה אותם. אלו היה הפי׳ לכהנים וזקני ישראל לחוד. היאך נפרש לשון תקרא. ומי יהיה קורא. אלא אותם קאי גם על יהושע דמיירי בפרשה זו גם הכהנים. ויבואר עוד:

במועד שנת השמטה. קרא שנת השמינית שנת השמטה. משום שיותר ניכר שביתת הארץ בחוה״ס של שמינית שלא היה קציר ואסיף לפניו. מחה״ס של שנה שביעית עצמו. שהגרנות מלאים בר:

בחג הסוכות. שלא נפרש במועד הוא ר״ה או יוה״כ שנקראים ג״כ מועד:

ויצו משה אותם לאמר. מה שצרף הכהנים והזקנים במצוה הזאת, מפני שקריאת פ' הקהל יחיד קורא אותה, ואם היה מצוה הכהנים היה הקורא כה"ג, ואם צוה הזקנים היה הקורא האב"ד, לכן צוה שניהם, שיקרא אחד שעל גבי שניהם שהוא המלך כמבואר במשנה סוטה שהמלך היה הקורא:

מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה. אלו אמר מקץ שבע שנים, הייתי אומר שהקריאה תהיה אחת לשבע שנים, באיזה שנה שיהיה, לכן אמר במועד שנת השמטה, ואם אמר רק במועד שנת השמטה הייתי אומר במועד שבהתחלת שנת השמטה, לכן כתב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה כשתכלה שנת השמטה במועד הנכנס בשנה שלאחריה, ולמה קורא אותה שנת השמטה אף שכלתה בר"ה, רק שעדיין נוהגת השמטה בספיחים כדפי' רש"י:

מקץ שבע שנים. מבאר הדברים שבשבילם תפעול הקריאה עד שתהיה נקבעת בלב השומעים. א) שהקריאה הזאת היא אחת לשבע שנים וטבע האדם להתעורר מדבר שהוא בא לזמן רחוק. ב) במעד שנת השמטה בחג הסכות. העת המוכשרת שתפעל בהם השמיעה, מפני ששנת השמטה היתה שבת הארץ לה' שידעו כי לה' הארץ, והארץ היא ג"כ קדש, וגם לא התעסקו כל השנה בעבודת האדמה, ועסקו בתורה, ואף שכלתה השמטה בר"ה אבל היה ר"ה ויוכ"פ ועסקו בסוכה ובד' מינים.

ז פי' אם היה זורע באיסור בשמטה אסור אחר השמטה כמו בשמטה א"נ ספיח דשמטה: